ספר קהלת נקרא כך על שם מחברו, הנזכר בכותרת ("דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים") ובמספר מקומות בגוף הספר (א, ב, יב; ז, כז; יב, ח, ט, י). בדפוסים וברוב כתבי היד של המסורה נכלל קהלת בין חמש המגילות, שנהוג לקראן בציבור בחגים. מקומו של הספר (שנהוג לקראו בחג הסוכות) – בין מגילת איכה (הנקראת בתשעה באב) ובין מגילת אסתר (הנקראת בחג הפורים). בכתבי יד ספרדיים, שבהם המגילות סדורות בהתאם לזמן חיבורן על-פי המסורת, בא קהלת במקום השני, אחרי שיר-השירים, שכן המסורת מייחסת את שתי המגילות הללו לשלמה. חז"ל, שסידרו את כל ספרי כתובים בהתאם לזמן חיבורם על-פי המסורת, מנו את קהלת בין שלושת ספרי שלמה – משלי, קהלת ושיר-השירים (תלמוד בבלי, בבא בתרא יד, ע"ב). ושלושת הספרים האלה מופיעים בתרגום השבעים לפי אותו הסדר.
 |
אופיו ומגמתו של ספר קהלת |
אפשר לטעון, שקהלת הוא הסתום שבין ספרי המקרא. סגנונו קשה להבנה, ופעמים רבות לא ניתן לחדור בעדו. רעיונותיו לעתים תכופות מוזרים ואף סותרים זה את זה. זרם המחשבה מתפתל עקלקלות מנושא לנושא וחוזר חלילה, ללא מבנה כללי ברור, שידריך את הקורא בשחזורן ובפענוחן של מחשבות המחבר. עם זאת, העוצמה שבה מבטא קהלת את השקפתו על הטראגדיה האנושית, רדיפתו חסרת הפשרות אחר האמת כפי שהוא רואה אותה, ויכולת ההבעה הפיוטית הבלתי-רגילה שלו, בה נקל לחוש גם בקטעים שאיננו מסוגלים לרדת לעומקם, עושים את הספר לאחת היצירות הגדולות ביותר בספרות העולמית. הספר גומל לקורא על המאמץ שהוא תובע ממנו. אולם הקשיים בהבנת הספר מונעים מן הפרשן את האפשרות לתת לו פירוש מוסמך וסופי. בקטעים רבים ניתן לגלות פנים לכאן ולכאן, אם בשל אופים הסתום, ואם בשל דו-משמעות מכוונת מצד המחבר, שלעתים העדיף להעטות את רעיונותיו הראדיקליים במעטה של ערפל. הפירושים שלהלן אינם מתמיירים אפוא להגיע לביאור מוסמך של כוונת הספר; מטרתם להביא מספר פירושים לשיקול דעתו של הקורא.
אחד הקשיים העיקריים העומדים בפני הקורא הוא כיצד להתמודד עם בעיית הסתירות הפנימיות בקהלת. לדוגמה, מצד אחד אומר קהלת, שכל המעשים לשווא הם, ואין בהם כל תועלת (א, יד; ב, יא; ג, ט ועוד), ולעומת זאת הוא סובר, שלאדם יש "חלק" – דהיינו: הנאה – בעמלו, והנאה זו נחשבת בעיניו כ"טובה" (ב, י; ח, טו; ט, ז-ט ועוד). ובאשר לחוכמה, קהלת מציין את יתרונה הרב על פני הסכלות (ב, יג-יד; ז, יא, יט); אך עם זאת הוא קובע, שהמוות ימחה את ההבדלים בין החכם לכסיל (ב, יד-יח), והוספת דעת מוסיפה רק סבל ומכאוב (א, יז-יח). למעשה, לא ניתן כלל להשיג את החוכמה (ז, כג; ח, יז), אף שקודם לכן דיבר על החוכמה הרבה שהוא עצמו צבר (א, טז; ב, טו). קהלת טוען, שאין איש היודע מה "טוב" לו לאדם שיעשה בחיים (ו, יב; השאלה הרטורית כמוה כשלילה), ואילו בהמשך הוא מונה כמה דברים, שאכן הם טובים (ז, א-ו)! הוא מדגיש כמה פעמים, שהשמחה והעונג הם "טובים" (ב, כד; ג, יג). לכאורה, קהלת מאמין בקיומו של גמול אלוהי, שכן הוא אומר, כי אלוהים עתיד לשפוט את הצדיקים ואת הרשעים (ג, יז); ועוד הוא אומר, כי ליראי האלוהים נכון גורל טוב, ולרשעים – גורל רע. עם זאת מתאר קהלת מקרים רבים של הפרת הצדק האלוהי, כגון חוטא העושה רע והאלוהים מאריך את ימיו (ח, י-יד). בין כך ובין כך, קהלת מאמין שכל ההבדלים, לרבות המוסריים, מיטשטשים לבסוף על-ידי המוות (ט, ב).
התנאים ביקשו להוציא את קהלת מכתבי הקדש ולגנזו, משתי סיבות: מפני שהוא מכיל "דברים שהן מטין לצד המינות" (ראה בבלי, שבת ל, ע"א; משנה, ידיים ג, ה; פסיקתא דרב כהנא ח, סא, א), ומפני שבמקומות רבים הוא סותר את עצמו. בכל התקופות נעשו מאמצים רבים מצד פרשנים לתרץ את שני סוגי הקשיים הללו, אולם התנגדות התנאים להכללתו במקרא נשענה למעשה על בסיס מוצק. כדי ליישב את הסתירות שבספר, ננקטו בחקר המקרא שלוש גישות עיקריות:
- יצירת הרמוניה בין רעיונות סותרים בדרכים שונות (לעתים תכופות – נפתלות);
- טענה שרק אחד מבין הרעיונות הסותרים הוא של קהלת, ואילו הרעיון המנוגד הוא ציטוט דעתו של מישהו אחר;
- ייחוס פסוקים וקטעי פסוקים למחברים ו"עורכים" נבדלים (עד לתשעה), שכל אחד מהם אמור לבטא נקודת השקפה עקבית משלו.
קיימים ללא ספק מקרים, שבהם ניתן לתרץ את מה שנראה כסתירה, ואף ישנם פסוקים שקהלת מצטט בהם אמרה עתיקה (שהוא מקבל או דוחה אותה). ניתן למצוא בספר גם ביטויים ופסוקים, שכפי הנראה נוספו מאוחר יותר (יא, ט, הוא דוגמה לכך). אולם אין בכוחן של השיטות הללו לבטל את הסתירות המרובות שבספר, בלא לגרום לעיוותים פרשניים, ומבלי להוציא את הכתובים מפשוטם. הגישה שיש לנקוט בביאור הספר היא כדלהלן: יש להימנע מלכפות על הטקסט אחידות ועקביות שאין להן אחיזה בכתובים. קהלת מתבונן בחיים, בכל "המעשה אשר נעשה תחת השמש", והחיים שהוא רואה מלאי סתירות הם. הוא רואה פאראדוקסים, שבכנותו חסרת הפשרות אינו יכול לתרצם, לא כדי להתאימם לשיטה פילוסופית עקבית כלשהי, ולא כדי להביאם לידי הסכמה עם אמונתו הדתית. למען האמת, הוא מודע לחוסר העקביות שלו עצמו (האירוניה בפרק ו, יב היא עצמית). הפאראדוקסים שהוא רואה מביאים אותו לידי ייאוש (ז, כג; ח, יז), וכישלון החוכמה להסביר פאראדוקסים אלה הוא עיקר המסר של חיבורו. קהלת מעדיף את האמת על פני ה"חוכמה" (אותה חוכמה שמרנית, המשתקפת, לדוגמה, בספר משלי, שבה התבונה האנושית לבדה, וללא כל סיוע אלוהי, מתיימרת למצוא סדר ומשמעות באירועי החיים), משום שבדומה למחברו של ספר איוב, יודע גם קהלת, כי דרכי האמת והחוכמה עשויות להיפרד.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
מבוא לספר קהלת : אופיו ומגמתו של ספר קהלת
מבוא לספר קהלת : קהלת- ספר חכמה
מבוא לספר קהלת : מחבר הספר וזמנו
