אופיו המיוחד של שיר השירים והפירושים השונים שניתנו לו במשך הדורות

שיר-השירים הוא ספר מיוחד במינו ויוצא דופן בין ספרי המקרא, בהיותו אוסף של שירים המדברים, לפי פשוטו של מקרא, על אהבה בין גבר לאשה, ולמראית עין לפחות, אין בהם כל מסר דתי. עד לתקופה האחרונה דחו כמעט כל הפרשנים את הפירוש המילולי של שיר-השירים, וראו בו ספר שנתחבר ברוח הקודש, כשהוא מתאר את יחסי הגומלין שבין ה' לעם ישראל במהלך ההיסטוריה (ולפי הפרשנות הנוצרית: את יחסי הגומלין שבין ישו נביאם והכנסייה). על גישה אלגוריסטית זו מבוססת אמרתו של רבי עקיבא, כי "כל הכתובים קודש, ושיר-השירים קודש קודשים" (משנה, ידיים ג, ה). הפרשנים המסורתיים הכירו אמנם בכך, שעל פני השטח מדברת המגילה על אהבה בין שני בני אדם. זאת אנו למדים, למשל, מדברי רבי יונתן, שאמר, כי שלמה בהיותו נער (= צעיר) כתב "דברי זמר" (שיר-השירים רבה, פרשה א, פסקה י). כוונת רבי יונתן לשיר-השירים, והוא מתאר מגילה זו כאוסף שירי אהבה (= דברי זמר), אך המפרשים הללו ראו במשמעות המילולית של הספר רק מעטה חיצוני, המכסה על פני המשמעות העמוקה והאמיתית, שלפי השקפתם, היא גילויי האהבה של ה' לעמו ישראל במשך הדורות. כל פרט ופרט במגילה נתפרש על-ידיהם בדרך אלגורית. לדוגמה: חתונת שלמה (ג, י-יא) נתפרשה כרמז למתן תורה ולבניין בית המקדש. הניצנים שנראו בארץ (ב, יב) הובנו כרמז למשה ולאהרן, שקמו להנהיג את העם בארץ מצרים. "שני שדיך" (ד, ה) הם רמז למשיח בן דוד ולמשיח בן יוסף. "אשכל הכפר" (א, יד) – הכפרה והמחילה שמחל ה' לעם ישראל על חטא העגל, וכך הלאה (דוגמה מאירת עיניים לפרשנות האלגורית על-פי המדרשים ניתן למצוא בפירוש רש"י על שיר-השירים). לימים נתקדש המנהג לקרוא את המגילה בבית הכנסת בשבת חול המועד פסח, וכיוון שכך, נתפרשה המגילה על גילויי האהבה מצד ה' לכנסת ישראל בימי נעוריה, בהיותה בארץ מצרים (מוטיב זה מצוי כבר ביחזקאל טז). בהשפעת חכמי הקבלה אף נשתרש המנהג לקראה בערבי שבתות, לפני כנסת השבת.

אוריגנס, מאבות הכנסייה הנוצרית (מאה ג' לסה"נ), היה הראשון שהציע לראות בשיר-השירים שיר חתונה בצורת דראמה (אך הוא התכוון לחתונה מיסטית, רוחנית, בין ישו כחתן ובין הכנסייה ככלה; וכבר הקדימוהו הנביאים, אשר הרבו לדמות את היחסים בין הקדוש-ברוך-הוא לישראל ליחסים שבין חתן וכלה או בין אשה לבעלה; השווה ישעיהו נ, א; ירמיה ב, ב; א-ג; יחזקאל טז; הושע א-ב ועוד). במאה י"ט ובתחילת מאה כ' לסה"נ נפוצה במחקר תיאוריה, שלפיה שיר-השירים הוא דראמה, המספרת על אהבה בין שני בני אדם. החוקרים שדגלו בתיאוריה זו טענו, כי ניתן לשחזר מתוך דברי האוהבים עלילת אהבה, שלפי דעתם, הוצגה כמחזה דראמתי. כמה מן המפרשים מצאו שתי דמויות בעלילה: המלך שלמה והנערה משונם (= השולמית), שהמלך מחזר אחריה, נושא אותה לאשה ומעניק לה מעמד של אשר חצר. אחרים ראו במגילה שלוש דמויות: המלך שלמה, הנערה משונם ורועה צעיר, שהנערה אהבה אותו ונשבעה לו אמונים. המלך שלמה מתאהב בנערה ומנסה לפתותה לנטוש את אהובה ולהינשא לו. אך מאמציו עולים בתוהו, כי הנערה שומרת אמונים לאהובה הרועה. לפי תיאוריה זו, מטרת המגילה היא להעלות על נס את כוחה של האהבה האמיתית (השווה ח, ו-ז, יא-יב).

שיטה פרשנית אחרת, שצמחה ונפוצה במאה י"ט לסה"נ, היא זו הגורסת, כי מגילת שיר-השירים היא אוסף של שירי חתונה, הדומים מאוד לשירים שנהגו לשיר בחגיגות הנישואין של איכרים סוריים. הקונסול הפרוסי בדמשק, וצשטיין, גילה בשנות השישים של המאה שעברה, כי מנהגם של האיכרים הסוריים היה לחגוג את נישואיהם במשך שבעת ימי משתה, שבמהלכם היו מושיבים את הזוג הצעיר על מורג, מעוטרים כמלך וכמלכה, והיו שרים לכבודם שירי שבח ואהבה שונים, הנקראים "אוצף" (ובלשון יחיד: "וצף"). בשירים אלה הרבו להלל את יופים של החתן והכלה, תוך תיאור איברי גופם. חוקרים שונים ביססו את פירושיהם על ממצאיו של וצשטיין, וביארו את שיר-השירים כאוסף שירים, ששרו אותם בחגיגות נישואין בישראל בתקופת המקרא. להלן דוגמה ל"וצף" משירי החתונה הערביים:

אמרתי: הו יפה,
לעולם לא אוכל למנות קסמיך,
ואך מעט מזעיר אתאר
את אשר עיני נתנוני ראות:
ראשה כאגן הבדלח,
שערה השחור כלילה האפל
בל ימצא כמותו בין ימות השנה;
בגלים ינוע הנה והנה,
כחבל בידי שואבת המים,
ותלתלי רקתה יפיחו כל ריחות בשם,
הממיתים אותי.

שירים אחדים מן הסוג המובא לעיל אכן מצויים במגילה (השווה ד, א-ז; ה, י-טז; ז, א-ז). אף ידוע כי בימי בית שני נהגו לשיר ולשבח את הכלה בחתונות (השווה בבלי, כתובות טז, ע"ב), והמשילו את החתן והכלה לזוג מלכותי (פרקי דרבי אליעזר טז, ס-סא; משנה, סוטה ט, יד). אפשר שכמה מן השירים שבמגילה (כגון ג, ו-יא) אמנם הושרו בחגיגות נישואין בימי קדם, אך רוב השירים הם שירי אהבה וערגה או שירי טבע עממיים, שבודאי לא נועדו מלכתחילה למסיבות חתונה.

אסכולה חדישה יותר במחקר המגילה מבקשת לראות בשיר-השירים עיבוד חדש של אוסף שירים, שנתחברו במקורם לשימוש בפולחן הפריון ונישואי הקודש (hieros gamos). בטקס נישואי הקודש, שהיה נהוג אצל השומרים, הזדווג המלך (שייצג את האל תמוז) עם כוהנת (שייצגה את אלילת הפריון והאהבה איננה, היא אשתר הבבלית ועשתורת הכנענית). זיווג זה בין המלך והכוהנת, שהיה גולת הכותרת של הטקס, נועד, לפי אמונתם, להביא פריון ושפע לארץ שומר למשך השנה הקרובה. באחד משירי האהבה השומריים, שנתחברו לכבוד טקס נישואי הקודש, מסופר על שפחת איננה המוליכה את המלך אל חיק האלה ומבקשת ממנה להאציל לו ברכה:
מי יתן והאדון, בחיר לבך,
המלך, אישך אשר אהבת, יאריך ימים בחיקך
הטהור והמתוק!...
פשתה בימיו תרבה, שעורה בימיו תרבה,
בימיו שעורה ססגונית בשדה תצמח!...
ערמות תבואת-דגן, נידבה, הגברת הקדושה,
שם תצבר!

("ברכת דומוזי" II, 17 ואילך)

בשיר אחר מזמין המלך שולני מאור, את "אחותו-כלתו" איננה
לצאת לשדה ולהפרות בו את הצמחייה:
'אחותי', אני אתך אלכה-נא לשדי,
לשדי הגדול אני אתך אלכה,
לשדי הקטן אני אתך אלכה,
לדגן בכורי אשר השקה במי היורה,
לדגן הלקש אשר לי, אשר השקה במי המלקוש,
את דגנם [הצמיחי-נא]!
את שבליהם [הצמיחי-נא]!

("שולגי ואיננה", שורות 10-17).

אולם התרבות השומרית, שהתנוונה ונכחדה למעלה מאלף שנה לפני חיבור מגילתנו, בודאי לא יכלה להשפיע על התרבות והדת המקראית, ובפרט לא על מחברי שירי האהבה שבשיר-השירים. ואשר לפולחנות הפריון שנהגו בין הכנענים – אין לגביהם די עדויות בכתב, כדי שאפשר יהיה לקבוע זיקה ביניהם ובין השירים שבמגילה. ועוד, במגילה אין רמז קל שבקלים לכך, שהדוד או הרעיה הם אלים, או שאהבתם קשורה קשר כלשהו להפריית הטבע. מרבית השירים, אם לא כולם, מעוררים רושם של שירי אהבה עממיים, המתארים יחסי אהבה בין בני תמותה. לפיכך, התיאוריות בדבר הרקע הפולחני של המגילה, אין להן על מה שיסמכו.

הדעה השלטת במחקר המגילה כיום היא, שלפנינו שיר (או אנתולוגיה של שירים), למעשה שיר אהבה עממי, המתאר אהבה אנושית. קו זה במחקר החל להסתמן במחצית השנייה של מאה י"ח לסה"נ, משנזנחה הפרשנות האלגורית והובעה הדעה, כי הספר הוא לקט שירים שעניינם פרשת אהבים בין רועה ורועה.לפי דעה זו, מופיע במגילה זוג אוהבים צעירים (לא נשואים), המביעים את רגשות אהבתם זה לזה, את געגועיהם ואת תקוותיהם. בדומה לשירי האהבה המצריים (ראה להלן) מתארת המגילה את רגשותיהם, חרדותיהם ויחסיהם של שני אנשים צעירים ומאוהבים מנקודת ראותו של משורר-אמן, בעל רגישות גבוהה, המתבונן בהם מן הצד ומנציח את חוויותיהם בקולמוסו. קרוב אפוא לודאי, ששיר-השירים היה במקורו שירה עממית, שנתקדשה רק במשך הזמן, בעקבות הפרשנות האלגורית.

לא ידוע לאיזו מטרה שימשו השירים שבמגילה, לפני שהיא עצמה מצאה את דרכה אל כתבי הקודש, אך נראה כי שרו את שיריה במסיבות של שמחה. עוד בימי רבי עקיבא היו ששרו אותה ב"בתי המשתאות" (תוספתא, סנהדרין יב, י; אך יש אומרים, כי הכוונה ב"בתי המשתאות" לשבעת ימי המשתה של החתונה). בציורי קיר של קברים מצריים ניתן לראות זמרים שרים במשתאות שעשועים, ויש להניח ששיריהם היו שירי האהבה המצריים. מתוך אנאלוגיה אפשר לשער, כי גם שירי המגילה היו מושרים במשתאות כאלה. רבים מן המשתאות הללו נערכו בודאי בימי שמחות ובימי חג ומועד, שהבריות נתפנו בהם למסיבות שמחה פרטיות. אפשר שהשימוש בשירים אלה בימי חג ומועד הוא שגרם לתהליך האלגוריזציה הדתית של הספר והביא להתקדשותו ולהכללותו בין כתבי הקודש.