מבוא לספר יונה : לשונו של הספר

לשונו של ספר יונה מעידה בבירור על זמן כתיבתו בימי בית שני, בזכות קרבתה המובהקת ללשון הספרים המאוחרים שבמקרא, למקורות הארמיים ולספרות חז"ל. הראיות להיותה לשון מאוחרת לקוחות מתחום אוצר המלים והביטויים ומתחום התחביר. להלן רשימה מצומצמת של דוגמאות לכך.

בתחום אוצר המלים: ספינה (א, ה) משמשת בלשון חז"ל תחת "אניה" שבמקרא. בסיפור על יונה מופיעה אמנם גם המלה "אניה" (א, ג, ד), ואפילו באותו פסוק שבו מצאנו את המלה ספינה (פסוק ה). עשת (א, ו): שורש נפוץ בארמית, וראה דניאל ו, ד. להפיל גורלות (א, ז): השם "גורלות" ברבים מופיע רק בלשון הספרים במקרא שנכתבו בימי בית שני, כגון נחמיה י, לה; יא, א, ועוד. הפועל נפל בבניין הפעיל אינו מצטרף לשם-העצם "גורל" בלשון ימי בית ראשון. תחת זאת מעדיפה הלשון המקראית לדבר על השלכת גורל, או ירייתו. זעף (א, טו) במובן סערה שבים שכיח בלשון חז"ל, ואין משלו במקרא. טעם (ג, ז): במשמעות של צו איננו אלא שאילה מן הארמית (ראה למשל דניאל ג, י; עזרא ד, כא).
בתחום הצירופים: "מגדולם ועד קטנם" (ג, ה). הקדמת גדול לקטן אופיינית ללשון המקרא המאוחרת, בעוד שהקדומה מקדימה קטן לגדול (למשל במדבר כב, יח). "חנון ורחום" (ד, ב): לשון הספרים במקרא שנכתבו בימי בית ראשון מקדימה רחום לחנון (למשל שמות לד, ו), ואילו המאוחרת (למשל נחמיה ט, יז, לא) נוהגת כספרנו. "הרבה מ" (ד, יא) הוא צירוף המצוי רק בספרי המקרא המאוחרים (דברי הימים-ב כה, ט) ובספרות חז"ל.

בתחום התחביר: מבנה הכתוב שנזכר לעיל, "כי אתה אל רחום וחנון" (ד, ב), ובו הקדמת הנושא לנשוא השמני, אופייני ללשון המאוחרת. בלשון ימי בית ראשון קודם הנשוא השמני לנושא (לדוגמה בראשית ג, יט; כב, יב). בעברית המקראית הקלאסית נוהגת הטעמת הפעולה על-ידי הוספת מקור הפועל לפועל הנטוי. בלשון המאוחרת, לעומת זאת, משמשת צורת המושא הפנימי תחת צורת המקור: "וייראו האנשים יראה גדולה" (א, י, טז); "וקרא אליה את הקריאה" (ג, ב); "וירע אל יונה רעה גדולה" (ד, א); "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" (ד, ז).

המסקנה בדבר לשונו המאוחרת של ספר יונה עולה בקנה אחד עם שיקולים אחרים לקביעת זמנו של הסיפור, וראה להלן (לשאלת הלשון ראה חיבוריהם של ברנר, קימרון ורופא הנמנים בביבליוגראפיה).