כרקע לנבואתו הראשונה על יהויכין מתאר ירמיהו את עם ישראל כאשה, שהיו לה לפנים מאהבים רבים, ועתה, בעת מצוקתה, כשהיא פונה לעזרתם, אין הם מסוגלים להושיעה (פסוקים כ-כג). זהו דימוי מקובל מאוד בתוכחה הנבואית: העמים השכנים, שהמלכים כרתו עמהם בריתות כל ימי בית ראשון, משולים למאהבים, וישראל משולה – בין במפורש בין בעקיפין – לאשה בוגדת, הסבורה שמאהביה, ולא אישה, הם שיעזרוה בעת צרתה (ראה בייחוד יחזקאל כג).
יהויכין הומלך בירושלים עם מות אביו יהויקים, בעיצומו של המצור, שצר נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים (על פרטי המאורעות ראה להלן, בפרק כה).
כל תקופת מלכותו של יהויכין חלה בעת שירושלים היתה נתונה במצור, ולפיכך לא היתה לו למעשה אפשרות לפתח מדיניות או לפעול. ואכן, בנבואתו אין ירמיהו אומר דבר על אופי שלטונו של יהויכין, אלא מעריך את מעמדו כמלך. ירמיהו מביע את הסברה, שאין כל סיכוי שמלך בבל ישאיר את יהויכין על כיסאו: "אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על-יד ימיני כי משם אתקנך". ואכן כך היה. הד לסברתו זו של ירמיהו נמצא גם בנבואתו "למלך ולגבירה" בפרק יג, יח.
שבעת הפסוקים שהם דברי ירמיהו על יהויכין, אינם נבואה אחת ואינם מזמן אחד. הנבואה הראשונה שבפסוקים כד-כז היא מהתקופה שלפני גלות יהויכין, ועניינה נבואת גלות ליהויכין ולאמו (השווה גם פרק יג, יח-יט). והנבואה השנייה, פסוקים כח-ל, היא מתקופת גלות יהויכין, ועניינה הדחת זרע יהויכין מהמלוכה. אך היו חוקרים שהתקשו לקבל את ההנחה, שפסוקים כח-ל הם נבואה אחת, מכיוון שמובע בהם יחס דו-ערכי ליהויכין: מצד אחד השתתפות בצערו (כח) ומצד שני נבואת זעם של הכרזת חורבן וכליה על המלך וזרעו וסילוקם משושלת בית דוד. משום כך היו שהציעו לחלק את דברי ירמיהו בפסוקים כח-ל לשתי נבואות הנבדלות זו מזו בזמנן: האחת עניינה השתתפות בצער (פסוק כח), והיא נאמרה עם הגליית יהויכין, והאחרת נאמרה לאחר זמן.
אך בהצעות אלה נותרה ללא מענה השאלה, מדוע גילה ירמיהו יחס חיובי ליהויכין ואמר עליו דברי קינה והשתתפות בצער (פסוק כח)? מה הביא לשינוי ביחסו של ירמיהו כלפי יהויכין – והרי מלכות יהויכין נמשכה מאה ימים בלבד (דברי-הימים-ב לו, ט)? מה גרם לכך, שהנביא ניבא בראשונה נבואה המביעה יחס שלילי (נבואת החותם), חזר בו מדעתו ואמר דברים שהביעו יחס חיובי והזדהות (קינצ העצב הנפוץ), חזר בו שוב וניבא נבואה המביעה יחס שלילי (נבואות המביעה יחס שלילי (נבואת הדחת זרע יהויכין מהמלוכה)? התשובה, שהגליית המלך הביאה את הנביא לידי השתתפות בצערו, אינה פותרת את הבעיה, מכיוון שבעת ההגליה או מיד לאחריה ניבא עליו ירמיהו נבואת זעם ואובדן. מה צד הזכות שמצא ירמיהו ביהויכין? על כך אין אנו למדים דבר מן הכתוב, ולהיפך: הטוען להבעת יחס חיובי ליהויכין בפסוק כח, חייב לתרץ את הקושיה, שיחס זה לא זו בלבד שאינו תואם את היחס שהובע בפסוקים שלפניו ובפסוקים שלאחריו, אלא שאינו תואם גם את היחס ליהויכין המתגלה בכל ספר ירמיה.
פרשנים שהרגישו בזרות זו ביחסו של ירמיהו ליהויכין, הציעו פתרונות שונים: יש מי שמנסה ליישב את הבעיה בהשערה, שירמיהו לא השמיע את הקינה הזאת בפומבי, אלא אמרה בשביל עצמו. אך הבחנה זו בין דברים שהנביא אומר בפומבי ובין הדברים שהוא כותב לעצמו אינה תואמת את הנבואה ואת התקופה הנדונה. ויש מי שרואה בפסוק כח קינה אירונית לגלגנית, המביעה זלזול ובוז ביהויכין, בנו של יהויקים הרשע. נראה שהדברים שבפסוק כח הם דברי העם, או דברי המצדדים ביהויכין, והם מביעים תמיהה והזדעזעות על האסון שפקדם בהילקח מלכם הצעיר לגלות, שסיכוי השיבה ממנה מועט ביותר. העם מתמרמר על ההשפלה, שהיתה מנת חלקו של מלך יהודה, ושואל מדוע הוטל המלך (וזרעו, לפי נוסח המסורה) והושלך אל ארץ לא ידע? העם מנמק את השאלה בתמיהה רטורית: האם מלכם הינו "עצב נבזה נפוץ" או "כלי אין חפץ בו"? התשובה היא – ודאי לא. על כן התמיהה וההזדעזעות רבות פי כמה. קינת העם באה כפתיחה לנבואה, והנבואה השלמה כוללת את הפסוקים כח-ל. הנביא מתייחס לדברי העם, מצטט אותם ושוללם, בבשרו להם את גזירת האל על המלך וזרעו. לפי זה התייחס ירמיהו ומאז ומתמיד יחס של שלילה למלך יהויכין, ויחסו זה לא נשתנה גם בעת הגלייתו.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
הנבואה על שלם בן יאשיהוהנבואה על יהויקיםהנבואות על יהויכין
גלות יהויכין על רקע המקורות הבבלייםמעמד יהויכין בגלות בבל
