אין עוד נביא המרבה לתאר את מלאכת עשיית האלילים ועבודתם כישעיהו השני. יש בנבואותיו תיאורים נרחבים ביותר שלה (מ, יז-כ; מא, ו-ז; מד, ט-כ; מו, ו-ז), ועבודת האלילים נזכרת גם בפסוקים בודדים (כגון מב, יז; מה, ט, כ). הכתובים הללו מרוכזים בפרקים מ-מח, ואילו מעבר לפרקים אלה אין ריכוז כזה של תיאורי עבודת אלילים. ניתן לומר אפוא, שזהו אחד המאפיינים של גוש הפרקים מ-מח. נראה שהפרקים הללו משקפים נאמנה את מצבם ואת הלוך רוחם של הנביא ושל העם בגלות בבל, קודם העלייה לארץ. באותן נסיבות היו הלעג לאלילים ולעובדיהם נשק בידי הנביא והעם כלפי סביבתם.
המאפיין העיקרי של קטעים אלה הוא נימת הלעג של הנביא לאלילות עצמה. השוואת הדברים לתפיסת האלילות של ישעיהו בן אמוץ תבהיר את ייחודו של ישעיהו השני בעיסוקו בנושא זה. ישעיהו בן אמוץ מגנה בחריפות את האלילות כתפיסה פילוסופית, המיוסדת על תחושת הגאווה האנושית, אין הוא מזלזל בה; אדרבה: הוא רואה בה סכנה ומכשול חמור ביותר בדרך להכרת האדם את עצמו כיציר האל, המחויב להיות כפוף לו (ראה על כך בפירוש לפרק ב). לא כך עולה מגינוי האלילות בפרקים מ-מח. כאן נראה שהנביא אינו מתייחס כלל ועיקר לצד הפילוסופי-פסיכולוגי של האלילות, אלא לצדה החיצוני. עובדי האלילים מוצגים כטיפשים, חסרי דעת ונלעגים, ולא כחוטאים מדעת. כך למשל בפרק מ: לעומת האל, שאין לו דמות, טורחים החרש והצורף לעצב דמות פסל מעץ שאינו נרקב, ובכך הם נמצאים נלעגים. מעט מן הבעיות הטכניות של עשיית האלילים משתקף בתיאור זה: בנוסף להקפדה על סוג העץ, יש לדאוג לכך שהפסל לא יימוט, ובשל גובהו יש אף לחזקו ברתוקות (יט). בפרק מא נזכרים גם הפטיש, המסמרים והדבק, המסייעים אף הם לבל יימוט הפסל. התיאור הנלעג ביותר מצוי בפרק מד: כאן מוצגת קריקטורה של ממש. עושי האלילים מתקבצים יחד (יא), מכינים את תוכנית הפסל (יג) ובוחרים את העצים המתאימים. כל אלה יוצרים תיאור נלעג ביותר. המסירות הרבה של עושי הפסלים (יב) מוסיפה מימד פאתטי לתיאור כולו, והלעג מגיע לשיאו בפסוקים טו-יח: מחצית בול העץ נלקחת להסקה והמחצית השנייה אמורה להיות האל.
מתעוררת השאלה, האם מקורם של תיאורים אלה הוא בכך שהנביא לא ירד לעומקה של האידיאולוגיה האלילית: הוא מציג את האלילות כפטישיזם – עבודת עץ ואבן – ולא, כפי שהיתה במקרים רבים, כעבודה לסמלים פולחניים של אלים. נראה שאין לייחס זאת לחוסר הבנה מצד הנביא, אלא למגמתו החינוכית: אין הוא רוצה להציג את האלילות ככוח אידיאי ממשי, המחייב התמודדות רעיונית. על מנת להבאיש את ריחה בעיני העם, הוא מעדיף לצייר קריקטורות נלעגות, ובהן הוא מוצא כלי נשק יעיל למלחמה באלילות. זאת ועוד: אין זו הדרך היחידה של הנביא להצביע על חוסר הממשות באלילות. את הצד האידיאי במלחמתו הוא מביע תוך הצגת מוטיב המשפט עם האלילים, ונעמוד על כך לקמן, בפרק מא.
יש מקום לעמת את הכתובים הללו עם יצירות ליטורגיות ממסופוטמיה, שתיארו את הכנת האלילים במפורט, כדרך שעושה ישעיהו השני. למותר לציין, שאין אלה תיאורים נלעגים, ולאורם מצטיירים תיאורי הנביא שלפנינו לא רק כקריקטורה, אלא אף כפארודיה על יצירות ספרות, המשבחות בעקיפין את האלילות. להלן קטע מתוך ליטורגיה בבלית לחגיגות ראש השנה: "כשלוש שעות לפני הזריחה. הוא יקרא לחרש ברזל ויתן לו אבנים יקרות וזהב מאוצר האל מרדוך לעשות שני פסלים לטקסים של היום השישי של ניסנו (= חודש ניסן). הוא יקרא לחרש עץ, יתן לו כמה עצי ארז ודקל. הוא יקרא לנפח ויתן לו זהב. מן היום השלישי של חודש ניסנו עד ליום השישי יש לחלק לבעלי המלאכה חתיכות בשר מקורבן כבש שנשחט לאל בל (ראה מו, א). את הזנב לחרש הברזל; את החזה לנפח; את הירך לחרש העץ ואת הצלעות לאורג. ...פסלים אלה שבעלי המלאכה יעשו יהיו בגובה של שבע אצבעות. אחד ייעשה מארז, אחד מדקל. ארבע אבני 'דושו' יודבקו ללוח זהב במשקל ארבעה שקלים. פסל אחד יאחז בידו השמאלית נחש עשוי מעץ ארז, ואת ידו הימנית ירים לאל נבו (ראה מו, א). הפסל השני יחזיק בידו השמאלית עקרב, וירים את ידו הימנית לנבו. הם יולבשו בבגדים אדומים..." הקטע המצוטט ממשיך בפירוט לבושם של האלילים. אכן דומה, שעל רקע ספרות מסוג זה ניתן לראות בתיאורי האלילות של ישעיהו השני פארודיה על יצירות ספרות, לא פחות מאשר פולמוס מלעיג עם עצם האלילות.
