|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > שמואלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בעוברנו לעיון הספרותי נקדים בקיצור כמה הערות הנוגעות לפרק הקודם (ז'). הפרק מסיים בסיכום המצב הבטחוני שלאחר התשועה בקרב מצפה ובתיאור "שפיטתו" של שמואל (יג-יז). ש בסיום זה מן הדמיון לסיומים האופייניים בתיאורי השופטים שבספר שופטים. מכאן שיש לראות בתיאור שלפנינו חתימה לחטיבת הסיפורים המתארת את פועלו של שמואל כשופט וכמנהיג עצמאי. יחד עם זאת הכירו החוקרים22 בקשריו של פרק ז' עם הפרקים הבאים הן מצד הסגנון והן מצד המגמה. נרשום כאן את לשונות המפתח שבפרק ז', המשמשות כמלים מנחות גם בפרקי ההמשך: עבד (את ה'); זעק / צעק (אל ה'); התפלל (אל ה'); ה' עונה; ה' מושיע; ה' מציל, בהרחבה מדברים שאמר בבור23 נציין, כי לשונות אלה מהוות מעגל רעיוני: אם בני ישראל "עובדים" את ה'; "זועקים" אליו; והשופט "מתפלל" אל ה' בעדם – אזי ה' "עונה"; ה' "מושיע" וה' "מציל" את העם בעת צרתו. מערכת לשונית-רעיונית זו משמשת בפרק ז'24, ובשינויים בפרקי ההמשך25, ורובה אופיינית גם לספר שופטים26. עוד משמת לשון שפ"ט כמלה מנחה בפרקנו ובפרק ח'27, ואין צריך להזכיר את תכיפות שימוש בספר שופטים. כוונת המחבר בכל אלה היא להצביע על שמואל השופט, המושיע, כמי שממשיך את מסורת השופטים המושיעים שקדמוהו: הוא מביא את ישראל לתשובה, להסרת אלהי הנכר ולעבודת ה'. בעת צרה, במלחמה נגד הפלשתים, הוא זועק לה', וה' מושיע ומציל את ישראל. לפיכך בדין העריכו החוקרים, כי כוונת פרק ז' לשמש פרכה לדרישת העם להמלכת מלך שבפרק הבא. פרק ז' מקדים ומעיד, שהמשטר הקודם בהנהגת שמואל קצר הישג מרשים בפונקציה הבטחונית, במאבק נגד הפלשתים, ואין צורך בהחלפתו. גם בפונקציה השנייה, בשפיטה, מובלטת פעילותו של שמואל בריבוי לשון שפ"ט שבפרק (ו, טו, טז, יז). בכך מוטעמת העובדה, שפעילותו של שמואל היתה מקפת, ואין צורך בהחלפת המשטר. לשון שפ"ט, הנמשכת גם לפרק ח', מבליטה את ההמשכיות הרעיונית, עליה נעמוד להלן. נמצינו למדים, שהישגיו של שמואל בהנהגת העם: בתחום הדתי, בתחום השיפוטי ובתחום הבטחוני היו נכבדים. בתיאורים אלה הבליט המחבר את חוסר ההצדקה שבדרישת העם להחלפת משטר המנהיגים השופטים במשטר מלוכה. שמואל יחזור ויביע תפיסה זו במפורש במעמדי הנאום שלו בעת המלכת המלך ולאחריה (י', יז-יט; י"ב). סתירה לכוונה זו של המחבר נראית לכאורה בפתיחת פרק ח' (א-ב). המספר פותח במצג (אקספוזיציה). מצג זה מקדים את הדרישה להמלכת מלך, ובו מובלטת עובדת זקנתו של שמואל, מינויים של בניו כשופטים ומינהגם של הבנים, הנוטים אחר הבצע, נוטלים שוחד ומעוותים משפט. תיאור זה של הבנים שסרחו מפורט במצג אפילו יותר ממה שהזקנים מנמקים בנוסח בקשתם משמואל (השווה א-ב מול ה); ועוד יש לומר, שחטאי השפיטה של הבנים מנוסחים כאן באופן שלילי ביותר, לפי המונחים שבציוויים ובדרישות הנדרשות משופטי העם28. כלום סותר המחבר במצג את מגמתו ומביא כאן ידיעות רקע, המצדיקות את הדרישה להחלפת השליטים הנוכחיים במשטר מלוכה? נראה הדבר, שלא זו בלבד שאין המצג סותר את המגמה הכללית של המחבר, המגנה את הדרישה להחלפת המשטר, אלא אדרבה, כוונת המצג לבסס את תוקפה, שכן מינויים של הבנים כשופטים היווה צעד מעבר לקראת שלטון שושלתי, והריהו מעיקרי משטר המלוכה. המספר מודיענו במצג, שדווקא צעד זה נמצא כושל. עקרון הורשת המנהיגות לא הוכיח את עצמו אצל שמואל ובניו, כשם שלא הוכיח את עצמו אצל עלי ובניו (קו מחשבה זה ניכר עדיין אפילו בסיפורי דוד ובניו). אין אפוא במצג כדי לתמוך בדרישת הזקנים, נהפוך הוא יש בו כדי לגרוע מתוקף דרישתם. בהמשך מוסר המספר, כי זקני ישראל התקבצו ובאו אל שמואל הרמתה; ובדיבור ישיר הוא מוסר את נוסח דרישתם ונימוקיה:
נראה, שהמספר מטעים במתכוון, שהזקנים הם שהעלו בתחילה את הדרישה להמלכת מלך29. בפיהם אין הזכרת "זיקנת" שמואל מתפרשת לגנאי, שהרי גם הם מוגדרים "זקנים". כמו כן אין הזקנים מפרשים את העילה העיקרית לדרישתם, היינו את הצורך במלך לוחם, אשר יושיעם מאויביהם, שכן מנימוק זה ישתמע, ששמואל נכשל במשימה זו. רק אחר-כך, בהתלהט הויכוח, יעלה "העם" (שים לב: "העם" ולא "זקנים" – יט – כ) את הצורך במלך לוחם כעילה להחלפת המשטר. אולם בשלב ההתחלתי של המשא ומתן מנסחים הזקנים את דרישתם בזהירות ובעדינות יחסית. כיוצא בזה, בתארם את אי-התאמת בני שמואל לתפקידם, הם מסתפקים בתיאור: "ובניך לא הלכו בדרכיך"; אך אינם מוסיפים את פירוט חטאי הבנים ברדיפה אחרי הבצע, נטילת שוחד והטיית משפט, כדרך שפירט המספר קודם לכן במצג. בהשמטות אלה מעדנים מעט הזקנים את הנמקת תביעתם, ומרככים במשהו את הפגיעה הצפויה בשמואל. ובכל זאת הייתה הפגיעה בשמואל קשה. במסירה "מבפנים" מוסר המספר "הכל-יודע": "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו" (ו). במסירה הרפלקטיבית נשמט ההיגד: "ככל הגוים", מכאן שלא ניסוח דברי הזקנים, ורצונם להיות "ככל הגוים", הוא שפגע בשמואל, כדרך שפרשו חכמים ופרשנים, אלא עצם בקשתם למלך שישפטם30. היא שהייתה רעה בעיניו. במענה לתפילתו של שמואל נמסרת תגובה ה' (ז-ט). בתחילת הדיבור ובסופו מורה ה': "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך... ועתה שמע בקולם..."; ושוב אחרי מיאון העם חוזרת הוראת ה': "שמע בקולם" (כב)31. חזרת לשון זו באה להורות לשמואל לבצע את ההמלכה, למרות שהדבר רע בעיני ה' ובעיני שמואל, כל צד מטעמיו: שמואל נפגע מרצון העם להדיחו32; ואילו בעיני ה' נחשבה דרישתם כעזיבת ה', וכמוה כחטא עבודת אלילים, שכן הצד השווה בשניהם הוא מאיסה במלכת ה' והחלפתו באחרים: אם באלילים ואם במלך בשר ודם. אכן מכאן ואילך מתחלף מוקד העניין בספר שמואל מנושא עבודת ה' כנגד עבודת אלילים (שהוא הנושא המרכזי שבספר שופטים ובאופן חלקי גם בספר מלכים) לנושא המלך השומע בקול ה' או הממרה והמואס בצייוויו. לפיכך הלשונות "שמע בקול" ו"מאס", המשמשות בקטענו, מהוות מלים מנחות, בגיווני הוראות, גם בפרקי ההמשך. תשובת שמואל לעם, השואלים מאתו מלך מעוצבת כנאום ולא כתשובה קצרה. על-כן יש מקום לבחון את האלמנטים הריטוריים שבעיצובה. הריטוריקה במובנה הקלאסי, המצומצם, נתפסה כאמנות התקשורת שבין הנואם ובין קהל שומעיו33. מאוחר יותר התרחבה תכולת המונח לכלול גם את התקשורת שבכתב, שבין הכותב ובין קהל קוראיו34. כך חדר המונח לעולם הביקורת הספרותית. בחקר המקרא מתגבשת והולכת לאחרונה אסכולת החקר הריטורי, הקשורה בשמו של מילנבורג35. לא כאן המקום לחוות דעה על החידוש שבגישה מחקרית זו. נסתפק כאן בהערה, שעד כמה שהדברים נוגעים לחקר הנאומים הנבואיים, הרי בחינת יסודות הריטוריקה שבהם עשויה לתרום להערכת עוצמתם ומשמעם36. אין בכוונתנו לטעון לקשר ישיר או עקיף בין הריטוריקה הקלאסית ובין זו המקראית, ובכל זאת קיימים כמה קווים המשותפים לתרבויות הנאום במדינות שונות ובתקופות שונות. עלינו להקדים כמה הערות נוספות לגבי נאום שמואל. הנאום שלפנינו איננו רישום נאמן ומלא של נאום שבעל-פה לקהל שומעים. הוא נראה להיות קצר מדי לצורך זה. על כן יש מקום לחשוב, שכמו בכל השיחות והנאומים שבמקרא, גם נאום זה הריהו תמצית שבתמצית מנאום, הרגיל והצפוי במצבים שכאלה. עוד יש לשער, שהנאום עבר מיטאמורפוזה ספרותית. בצורתו הנוכחית מעוצב הנאום כמשא רטורי-פיוטי. נראה הדבר שעיצוב זה נעשה על-ידי מחבר ספר שמואל; או אולי על-ידי בעל המקור, שממנו ניטל הנאום; או על-ידי שניהם ביחד, היינו חיבורראשוני על-ידי בעל המקור הקדום; עיצוב וסיגול ספרותי על-ידי מחבר ספר שמואל. ובכל זאת, גם בצורתו הנוכחית משמר הנאום אלמנטים ריטוריים מובהקים. הוא גם משתלב היטב במסגרת הסיפור; ונמסר במסגרת הסצנית, כנאום ישיר של שמואל לעם. לנאומו של שמואל, הנמסר בדיבור ישיר, מקדים המספר הערת מסגרת, כדלקמן:
המספר הגדיר במתכוון את נאום שמואל כ"כל דברי ה'", ללמדנו שאין שמואל מביע דעה אישית בגנות המלוכה, אלא מוסר הוא בנאומו את דבר ה' במלואם. התואר הניתן כאן למשלחת הוא "העם", בעוד שבפתיחת הסיפור נתכנו "זקני ישראל" (ד). נראה שבעיני ה' (ז), בעיני ישראל כאן, ואחר-כך בהמשך בפי המספר ניתן למשלחת תואר כללי נחות יחסית, כאילו חלה הפחתה במעמדם37. תופעה אחרת הראויה לציון היא כפל "ויאמר" שבהערת המספר המקדימה את הנאום38. אפשר שהסיבה טכנית: האריכות שבפרטים אחרי ה"ויאמר" הראשון הצריכה חזרת "ויאמר" בפתיחת הנאום39. אפשרות אחרת היא שכאן נרמזה הידיעה, ששמואל נזקק למאמץ כדי לגבור על "העם", ולשאת נאום בגנות הבקשה40. אכן דומה, ששמואל נאבק כדי לזכות באפשרות דיבור; ופתיחת דבריו נעשית בדרך של מעין הטעיה, כאילו תשובתו חיובית, שכן הוא פותח: "וזה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם...". מפתיחה זו משתמע לכאורה, ששמואל מסכים לעצם הדרישה להמלכת מלך וכל שעולה על הפרק היא השאלה: מה יהיה משפטו של המלך. רק בהמשך הדברים מתבררת האירוניה שבפתיחה "חיובית" מעין זו41. אולם האירוניה שבפתיחה לא נועדה אך ורק לזכות ברשות הדיבור ובתשומת לב הקהל. האירוניה היא אלמנט ריטורי מובהק ובעל עוצמת שכנוע42. להבנת העניין נזכיר בקיצור נמרץ משהו מתכונותיה של האירוניה, מבלי שנרחיב בתיאור אופיה ופירוט סוגיה ודרכיה43. האירוניה מעמידה שני מישורים זה כנגד זה: מישור הרצוי ומישור המצוי. לפיכך האירוניה דידאקטית ביסודה, שכן יש בה ביקורת הקיים, השלילי (במקרה הנידון כאן: ביקורת הצעת משלחת הזקנים), וזאת על-ידי עימותו עם הרצוי – החיובי. אם ביקורת זו נעשית בדרך גלויה וישירה, הרי שאיננה אירוניה; ואולם אם משתמש הדובר באמצעי הטעיה, בתחבולות רמיזה ובדרכי עקיפין, הרי הביקורת היא אירוניה. עוד נציין, כי אחד מתכסיסיה הרווחים של האירוניה הוא תיאור המציאות המבוקרת בדרך של הגזמה או עיוות. להערכת עוצמת האירוניה נעיין במונח "משפט המלך", המהווה כאן כותרת כוללנית לתכני הנאום. בצדק קישרו החוקרים את "משפט המלך" שבכאן ל"משפט הכהנים" שבשמו"א ב', יג; ואולם מעיני החוקרים נעלמה המשמעות האירונית העצומה בשימוש שעושה מחבר שמואל במונח "משפט", הבא בשני כתובים אלה. להבנת טיבם של "משפט המלך" ו"משפט הכהנים", שבכתובי שמואל, נעמת אותם עם לשון החוק של "משפט הכהנים" שבספר דברים (י"ח, ג ואילך), כדלקמן:
העימות בין לשון החוק שבדברים ובין כתובי שמואל מצביע על מקור הסגנון וטיבו. אולם ברור לגמרי, שכתובי שמואל הם הטעיה אירונית, מסתתר מאחריהם עימות בין הרצוי ובין המצוי, בין החוק ובין הפרתו באופן ברוטאלי ובדרך של זלזול מוחלט בו. בפותחו בלשון "משפט" ובסגנון האופייני ללשון החוק יוצר מחבר ספר שמואל ציפייה להתנהגות כחוקתה וכהלכתה. אם של הכהנים, אם של המלך; ואולם ההמשך מלמד את השומע או את הקורא שנפל בפח. זהו טבעה של האירוניה שהיא מפלת בפח את השומע. בני עלי ונעריהם רחוקים מאוד ב"לקיחותיהם" מחובת ה"נתינה", המפורשת בחוק הכהנים שבספר דברים. גם המלך ה"לוקח" מעמו את כל אשר להם, כמתואר בנאום שמואל, רחוק ביותר מתפיסת המלוכה האידיאלית הרצויה בישראל. ל"משפט" שבכאן קונוטאציה אחרת: לשפוט ולדון. בצירוף "משפט המלך" נרמזת באורח משני חובתו של המלך כלפי עמו לעשות צדקה ומשפט44. הוראה זו נמשכת לכאן מכוח גלגולי לשון שפ"ט, המשמשת בפרקנו ובפרק הקודם כמלה מנחה. בסיום הפרק הקודם ובתחילת פרקנו היא מתפרשת במובן של הוראה ודין, לפיכך נגררת משמעות זו באורח משני גם לצירוף "משפט המלך". האירוניה שבמשמעות הנגררת היא שבמקום לעשות צדקה ומשפט לכל עמו, יטול המלך את הכל מעמו, ויהפכם מבני חורין גאים לעבדים. נראה שכוונה אירונית מתגנבת גם לנוסח חתימת הנאום: "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא". אפשר שנרמז כאן מנהגם של הצועקים למשפט המלך45. תגובת המלך אינה נמסרת, כאילו ברור שהצעקה לשוא. אלא שהפעם אפילו ה' אינו עונה. באורח אירוני מתפרק בחתימת הנאום הצירוף "זעק אל ה'" – "ה' עונה", המשמש כהיגד מנחה בפרקים אלה. את הצעקה נדרש העם להפנות הפעם אל המלך, ולא אל ה' כבעבר, לפיכך ה' אינו עתיד לענות. אכן בהמשך פרקי שאול שותק המחבר ואינו מייחס פעולות שפיטה כלשהן לשאול, כפי שציין אברמסקי46. בכך התקיים רמז זה של שמואל לפחות אצל המלך הראשון. עוד מזדקר שימוש הלשון האירוני בכך ששמואל מנצל את לשון הבקשה: "תנה לנו מלך לשפטנו", ושוטח לפניהם את "משפט המלך". חשיבות יתירה נודעת בריטוריקה לארגון החומר ולעריכתו, היינו למבנה הנאום. לנאום שמואל מבנה מיוחד, המפרט את "לקיחות" המלך בסדר של "מן הכבד אל הקל": למן המכאיב ביותר ועד המכאיב פחות. המלך – לפי סדרו של נאום – עתיד ליטול מהעם: בנים ובנות; שדות, כרמים ומטעי-זית; מעשר יבולים ומער בציר ענבים; עבדים ושפחות; בהמות לעבודה ומעשר צאן. סדר זה נועד להלום בקהל השומעים, שכן מטבע האדם, שהוא מסוגל לעכל בשורות רעות, אם תבואנה בהדרגה: "מן הקל אל הכבד", אבל הוא עלול להפגע, אם ישמע בשורה קשה בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת או הדרגה. מבנה נאומו של שמואל, הפותח בלקיחת היקר ביותר לאדם: בניו ובנותיו – נועד בוודאי להלום בעם, לייראם ולבהלם. אולם בסדר זה קיים תמיד חשש, שההלם הכבד הראשון ישכיח את הפרטים הנמנים אחר-כך בסדר היורד בחשיבותו. כדי למנוע זאת יש צורך ל"שתול" בהמשך כמה "אלמנטים מקפיצים", אשר יעוררו את השומע, ויחזירו לו את עוצמת הכאב, באופן שצרות ראשונות לא יקהו מכאבן של אחרונות. כמה מאמצעים אלה ידונו להלן, כאן נצביע על קצתם. כשמגיע שמואל לסעיף השדות, הכרמים והזיתים הוא מסיים במפתיע: "ונתן לעבדיו", בעוד שעד עתה נטל המלך לצורך עצמו. ובסעיף שבא אחריו הוא מסיים "ונתן לסויסיו ולעבדיו". הוספת הסריסים לרשימת הנהנים מרכוש העם מהווה כאן השפלה נוספת. הנואם נאלץ להחריף את התיאור ולהתעלל בקהל שומעיו, כדי להוציא אותם מקהות של כאב, לאחר שכבר "איבדו" את בניהם ובנותיהם. המשפט הקצר: "ואתם תהיו לו לעבדים", החותם מבנה מדורג זה, משרת אותה מטרה. כוונת הנואם במשפט זה לומר, שלא זו בלבד שהמלך נוטל את כל אשר לכם, אלא סופו שהוא נוטל אף אתכם בעצמכם. באמצעים אלה ואחרים מוחזרת עוצמת ההלם, שפחת והלך בשל מבנהו המדורג היורד. גם הארגון הפנימי של סדר המלים במשפטי הנאום הוא דינאמי47, ומטיב לשרת את מגמת ההפחדה. במבנה משפט דינאמי משתנה סדר המלים הרגיל כדי ליצור ציפייה ודריכות. כך אצלנו משנה שמואל את סדר המלים הרגיל בהקדימו את המושא לנושא ולנשוא. השווה, למשל, סדר המלים שבנוסח הנאום: "את בניכם יקח" מול נוסח סטנדרטי וסטאטי כמו: המלך יקח את בניכם. ברור שבנוסח הנאום יסוד ההפתעה וההלם גדול יותר, שכן השומע מתעורר למשמע הזכרת בניו, בנותיו ושאר פרטי רכושו, המוזכרים בראשי משפטי הנאום, וחפץ לדעת מה ייעשה בהם? מה עתיד לקרות להם? וכאן מודיעו הנואם, כי (המלך) יקחם. רק אחר-כך נמסרים יעודי הלקיחה. השהיה אחרונה זו מוסיפה גם היא על המתח של השומעים, החפצים לדעת לשם מה יקח המלך את כל אשר להם. מבנה תחבירי-דינאמי זה עובר כחוט השני לכל אורך הנאום, והולם היטב את מגמתו. כבר ציינו כמה חוקרים48 את החזרה הריטורית של לשון לק"ח, המשמשת בנאום כבמלה מנחה, כדלקמן:
כנגד החזרה של ארבע פעמים על לשון לק"ח שבנאום זה מעיד שמואל על עצמו בנאום אחר, שנשא במעמד של מעין פרידה, כי הוא נהג ההיפך מכך בהיותו מנהיג; והעם מעיד ומאשר את דבריו, כדלקמן:
והעם עונה באותו מעמד: "לא עשקתנו ולא רצותנו49 ולא לקחת מיד איש מאומה". האנטיתיזה הריטורית ברורה בעוד המלך עתיד לקחת מיד העם את הכל, לרבות היקר להם ביותר, הרי שמואל, המנהיג מן הטיפוס הישן, לא לקח מיד איש מאומה! את העוצמה הריטורית שבנאום מגביר במיוחד השימוש המרובה בטכניקת החזרה הצלילית: בין חזרה במלים, בין חזרה בהברות, בין חזרת עיצורים ובין חזרת תנועות. חזרות המלים מרובות: למשל, הפעל לק"ח, שדנו בו למעלה; או חזרת מלים בתחילת ההיגד (אנאפורה), כגון שרי אלפים ושרי חמישים; כלי מלחמתו וכלי רכבו; וכן תחילתם של משפטים רבים בתיבת "את" (יא; יג; יד; טז). חזרת מלים בסיומי היגדים (אפיפורה): עבדיו – עבדיו (יד-טו). מצלולים רבים מהדהדים לכל אורך הנאום, כגון צלצול ש' שמאלית וש' ימנית בפס' יב; וכן אליטראציות, כגון חזרת הברת ול- במלים: ולשום, ולחרוש, ולקצור, ולעשות (יב). שוויון תנועות (אסוננס), כגון: חרישו-קצירו – מלחמתו-רכבו. לעתים נוצרים חרוזים פנימיים בין ההיגדים השונים, בתוך המשפטים, כגון: אלפים – חמישים;50 לרקחות ולטבחות ולאופות. ויש שהחזרה הצלילית משמשת ליותר מאשר הגברת התהודה הריטורית. לעתים היא מתמקדת על עיקרי המסר. בכגון זה האמצעי הקולי-ריטורי מתמזג עם בשורת הנאום ומעצים אותה. בנאום הנידון כאן בולטת תופעה זו עד מאוד בשימוש שעושה שמואל בכינויי הקניין החבורים. מצד אחד, יוצרים כינויי השייכות אלמנט צלילי, החוזר ועובר כחוט השני לאורך הנאום; ומצד שני, חזרה זו פועלת על רגשות השומעים ומסייעת לגבש את תגובותיהם. כך פותחים משפטי הנאום בשם ובצירוף כינויי השייכות: בניכם – שדותיכם – כרמיכם – זיתיכם – זרעיכם – כרמיכם – עבדיכם – שפחותיכם – בחוריכם – צאנכם. ההדגשה הריטורית היא: הללו הם שלכם! ומן הצד השני, מכוונים כינויי שייכות אחרים כנגד המלך: מרכבתו – מרכבתו – חרישו – קצירו – מלחמתו – רכבו – מלאכתו; ושם לו – ולשום לו – תהיו לו; פרשיו – עבדיו – סריסיו – עבדיו. ההדגשה: כל אלה הם של המלך! המשמעות הכללית העולה מכך היא, שכל מה שהוא שלכם המלך לוקחו לצרכיו ולשירותו, ולעתים אף גרוע מזה הריהו מוסרו לרשות עבדיו ופעמים אפילו לסריסיו. באמצעים אלה מצייר שמואל תפיסת מלוכה קיצונית מאוד, אם כי ידועה דייה במהלך ההיסטוריה: תמונת מלך הנוטל מעמו את הכל, לרבות את חירותם – וכל זאת לתועלתו הפרטית ולרווחתו, ולא לטובת העם ולקידומו. כך למשל, נושא גיוס הבנים אינו מתפרש כאן כגיוס למלחמה באויבי ישראל; אין הנאום מזכיר לא את מלחמת העם ולא את מלחמת ה'. הזכרה יחידה של המלחמה באה בהיגד: "ולעשות כלי מלחמתו..."; ואין לראות בה הזכרה ישירה של המלחמה, אלא ציון העובדה שמפקדי הצבא יכינו את כלי המלחמה. יתירה מזו, אין זו מלחמת העם או מלחמת ה', אלא "מלחמתו" – מלחמתו של המלך! כאילו לוחם המלך את מלחמותיו הפרטיות. שירות הבנים מתואר כאן בכך, שהמלך "שם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו". בכוונה מוזכרת כאן פעמיים מרכבת המלך, כאילו ללמדך, שאין המדובר בשירות בחיל המרכבות הצבאי, המובחר, אלא בשירות טקסי – לכבוד המלך ולהדרת תפארתו. השירות הצבאי-לאומי נבלע כאן בשירות טקסי של ראוותנות מלוכנית. מינוים של שרי האלפים ושרי החמישים בא גם הוא בהקשר מעניין: "ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו". מינויים של הקצינים נועד לצורך המלך. ושמא תאמר לצורך ניהול מלחמת העם או מלחמת ה' – בא ההקשר ללמדך במה יעסקו: קודם כל: "ולחרוש חרישו ולקצור קצירו"; ורק אחר-כך: "ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו". פיקוח על מלאכות המלך – יש כאן; מלחמה בשדה הקרב – אין כאן! כך בדרך דומה מתפרשים בהמשך הנאום כל שאר "לקיחות" המלך מאת העם. המלך נוטל את הכל בין חצורך עצמו ובין לצורך עבדיו. כללו של נאום הוא: כל מה שהוא עד עתה שלכם יהפוך להיות לרכושו של המלך ועבדיו. אין תימה בכך שהרעה תגיע גם אליכם – "ואתם תהיו לו לעבדים"; ושתוצאתה של "לקיחה" רבתי זו תגיע לכלל "זעקה" מלפני המלך (יז-יח); ואולם את הנעשה לא ניתן יהיה להשיב51. הצגה חד-צדדית זו של המלוכה בנאום שמואל זכתה לתגובה צוננת מצד העם. שמואל העלים או הבליע במתכוון את הצד החיובי שבמלוכה (כגון: משפט, מנהיגות, בטחון). המספר מוסר כיצד השכיל העם בדברי תשובתו להעלות את הצד השני של המטבע המלוכני. תגובת העם נמסרת כאן בנוסח קצר מאוד, אך מעוצב למדיי, הכולל התייחסות עניינית ואירונית גם יחד כלפי נאומו של שמואל, כדלקמן:
העם הטיב לשמוע לא רק את תוכן דברי שמואל, אלא גם את נעימת הדברים, והשכיל לגמול לו באותו מטבע. מעניין במיוחד השימוש ההפוך, האירוני, שנעשה כאן בכינויים החבורים. אם התעלם שמואל מהמטרות החיוביות, שלמענן מבקש העם להמליך מלך, הרי העם יודע להזכיר לו צד חיובי זה שבמשטר המלוכה: "ושפטנו מלכנו..." – המלך ינהיגנו וגם ידוננו (כשתי ההוראות של לשון שפ"ט). ובמיוחד מדגישה המשלחת את נושא המלחמה: המלך עתיד להלחם "את מלחמותינו" – לא תהיה זו "מלחמתו" הפרטית של המלך, כפי שרמז שמואל, אלא "מלחמותינו" – מלחמות העם; והמלך בעצמו עתיד לצאת בראש הלוחמים: "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". ועוד תכסיס אירוני בתגובה לאירוניה של שמואל: אם תיאר שמואל את מטרת גיוס הבנים בצורך שהללו ירוצו "לפני" מרכבתו של המלך, הרי העם מתקנים אותו בתיאור, שהמלך הוא שיצא "לפני" העם – למלחמות העם. בויכוח בין שמואל ובין העם התגלה אפוא פער גדול בהצגת טיבה של המלוכה. שמואל מציגה כמלוכה שרירותית, השקועה כול-כולה ברווחתה הפרטית, והעם כולו מנוצל להגשמת תועלת פרטית זו; בעוד העם בוחר להציג את דמות המלוכה החיובית: מלוכה המתפקדת לטובתו של העם ולמען בטחונו. כרגיל בויכוח מעין זה האמת היא אי שם באמצע: ההיסטוריה יודעת על מלכים עריצים ורודנים, שהלמו את תיאורו המפורט של שמואל; אך גם על "מלכי חסד", מלכים נאורים, ששירתו את עמם בשלום ובמלחמה, ככל התקוות שתלו אנשי המשלחת בבואם לתבוע משמואל המלכת מלך גם בישראל. בויכוח זה נוטה המחבר לעמדתו של שמואל בהתערבו באופן סמוי במסופר. את דברי שמואל מביא הוא באריכות: דברי שמואל הם בעצם דברי ה', כמפורש לפני הנאום. עתה לא נותר למחבר אלא לרמוז כיצד נתגלגלו הדברים; וחששותיו של שמואל נתאמתו, ואפילו גרוע ממה שהזהיר בנאומו. כך קרה הדבר, שעלה בגורל מלך שבתחילתו הוגדר "בחור וטוב", שאין איש מבני ישראל טוב ממנו, צנוע ונחבא אל הכלים. ברם אפילו מלך בעל נתונים מצוינים שכאלה הפך תוך פרק זמן לרודן עריץ. במעמד הברוטאלי ביותר – אירוע הריגת כוהני נוב והשמדת העיר (כ"ב) רומז המחבר בדרך אסוציאטיבית כיצד נתקיימו כאן דברי שמואל במלואם, ואפילו גרוע מכך. מבלי משים, ובאורח אירוני, חוזר שאול בנאום שקדם לאותו אירוע אכזרי על מלותיו של שמואל בנאומו, כדלקמן:
עוד נזכרים באותו מעמד הרצים. וכדי לחזק עוד יותר את הקשר האסוציאטיבי מוסר המחבר בדרך משונה על מקום האירוע: "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה...". התרגומים והמפרשים התלבטו בדבר הזכרתה של רמה בכתב52. לדעתי, מסב המחבר את תשומת הלב לקשר שבין נאום שאול והברוטאליות שלו ובין דמות המלך המתוארת בנאומו של שמואל ברמה. המחבר עושה זאת על-ידי מירקם הלשונות האסוציאטיביים הנ"ל, ואפילו על-ידי שוויון מלאכותי בשימוש שם המקום המשותף – רמה (אפילו אין המדובר באותו מקום). בטכניקה אסוציאטיבית זו השכיל המחבר לרמוז, כי נאום שמואל נתגשם במלואו, וגרוע מכך.
מניתוח ספרותי זה משתמע, ששמואל לא נתכוון – כפי שהציעו פרשנים קדומים וחוקרים מאוחרים – להציג קונסטיטוציה מלוכנית. אין הוא מתאר כאן לא חוקה הנהוגה אצל "הגוים" (כנענים או אחרים); ובודאי שלא נתכוון להניח יסוד למשפט המלוכה בישראל. הנאום, מתחילתו ועד סופו, מעוצב בדרך אירונית ובמגמתיות קיצונית. שמואל מתאר מלוכה בניוונה. בודאי עמדו לנגד עיניו מלכים עריצים, שהפרו חוקות מלוכה למיניהן. ואשר סופר עליהם במסורת הדורות אצל עמי הסביבה. לא קונסטיטוציה היא המתוארת כאן, אלא תופעה היסטורית, כדרך ששמואל מעריך אותה. אפשר אמנם שכמה מלכים, ששיווה לנגד עיניו, היו מלכי כנען, אך ספק הדבר, אם נכון יהיה להכליל ולומר, שדמות המלוכה הכנענית דווקא היא שעמדה לנגד עיניו, וזאת על סמך ההשוואה לארכיוני אל-עמרנא, אוגרית ואללח'. עלינו לזכור גם את הצד השני של המטבע, שסיפורי העלילה האוגריתיים וכתובות כנעניות, ארמיות ואחרות מצביעות על שאיפה רווחת במרוצת הדורות באזור למשפט ולצדק. מלכים היו מתפארים במצבות הזיכרון בכך שעשו משפט וצדק. דנאל החכם תואר כדן דין יתום שופט משפט אלמנה. אין אנו שוללים לגמרי את ההשוואה שנעשתה במחקר בין נאום שמואל לאותם ארכיונים (למרות הפער ההיסטורי שבזמניהם של שני צדדי ההשוואה); אבל נראה לנו, שהטוטאליות של הלקיחה, המתוארת בנאום שמואל, איננה לרוח החוקה אפילו אצל עמי כנען. שמואל נתכוון אפוא להצביע על הסכנה, שעלולים לקום בישראל מלכים, שיסתחררו מעוצמת השלטון שבידם, ויבקשו להרחיב את סמכויותיהם מעבר למתבקש מהמצב: או שיפרו את לשון החוקה או שיפעלו בניגוד לרוחה. בהערכת המצב – אלו מלכים עתידים לקום לישראל: מלכי חסד או מלכים עריצים – נפלגו שמואל והעם. הפריטים אחרים קשורים לנושא: הערות שוליים תודתי נתונה לידידי, הד"ר שמואל ורגון, על שסייעני בעצתו בעת הכנת המאמר. 22. ראה בירץ' (הנ"ל בהע' 5), הקובע כמסגרת לסכרו את הפרקים ז'-ט"ו. וראה עמ' 15 ואילך; השווה גם טבלות הלשונות המשותפים בפרקים ז'-י"ב אצל בן-ברק, הנ"ל, עמ' 35-40.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
