שפך נחל הקישון בנמל חיפה עלה לכותרות בעת האחרונה כאחד ממקורות המים המזוהמים ביותר בארץ שכל החפץ חיים ירחק ממנו. הנחל עצמו זוהם משפכי המפעלים הנמצאים סמוך אליו, אך בעבר היה הקישון אחד הנחלים הגדולים בארץ ומימיו היו טובים לשתייה ולרחצה.
נחל זה שימש זירת לחימה בין צבא ישראל בפיקודם המשותף של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא. הסיפור כתוב בספר שופטים בפרקים ג ו-ד, ובו מתוארת דבורה הנביאה שמגייסת את ברק בן אבינועם למלחמה בממלכת חצור. על פי הסיפור המקראי, המלחמה מתנהלת באזור הר תבור ונחל קישון, ועל אף גודלו של צבא סיסרא, ברק מצליח להכניע את צבאו: הוא מושך את צבא האויב אל השטח הביצתי של נחל קישון - אגן הניקוז של הנחל נמצא בשטח מישורי וזרימת המים אטית מאוד, כך שבעת שיטפונות כל אגן ההיקוות נהיה לביצה אחת גדולה – ושם סיסרא וצבאו נתקעים מבלי יכולת להילחם בצבאו הקטן אך הנייד של ברק שהכיר היטב את השטח. סיסרא יורד ממרכבתו ונס על נפשו מפחד ברק. במנוסתו הוא מגיע אל אוהלה של יעל "אשת חבר הקיני" (על פי המקרא יחסי שלום שוררים בין שני העמים), יעל מקבלת את פניו בסבר פנים יפות, ולאחר שהיא מכבדת אותו בספל חלב טרי וצונן, היא מציעה לו לשכב לישון. סיסרא כמובן אינו מהסס להצעה נדיבה זו, ובשנתו העמוקה יעל הורגת אותו ולמעשה מכריעה את המלחמה. דבורה הנביאה לא שכחה ליעל את אשר עשתה, ובשירתה בפרק ד היא אומרת: "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך. מים שאל חלב נתנה [...] ידה ליתד תשלחנה וימינה לעלמות עמלי. והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו".
בפרק ט מסופר על אישה אלמונית אשר במבצע גבורה הורגת מלך אכזר ששמו אבימלך, שלא בחל באמצעים אכזריים כדי לבסס את שלטונו. במהלך כיבוש עיר ששמה תבץ כל תושביה בורחים אל מגדל עוז מבוצר שהיה בתוך העיר ומתבצרים בו. אבימלך ואנשיו מתקרבים אל פתח המגדל כדי להעלותו באש על אנשיו. ואז המקרא מספר: "ותשלך אשה אחת פלח רכב [קטע של אבן ריחיים] על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו". ומהי תגובתו של אבימלך ברגעיו האחרונים? הוא קורא לנערו שיהרגוהו מתוך חשש "פן יאמרו לי אשה הרגתהו" - אוי לאותה בושה.
במקורותינו אנו מוצאים מספר לא קטן של נשים אמיצות שיוזמות בעת מצוקה קשה ומסכנות את חייהן למען העניין הלאומי שלא כדי לקבל פרס. כך שתי המיילדות העבריות שפרה ופועה (שמות א) שמסכנות את חייהן בהצילן את הילודים הבנים למרות גזרות פרעה ("כל הבן הילוד היאורה תשליכהו") וכך אסתר, שמסכנת את חייה ומצילה את קיומו של עם ישראל מהודו עד כוש.
אחד הסיפורים הידועים פחות הוא הסיפור על יהודית. סיפור זה כתוב בתוך אסופה שנקראת "ספרים חיצוניים" או "כתובים אחרונים" - ספרים שנכתבו זמן קצר אחרי חתימת התנ"ך ולכן לא זכו להיכלל בתוכו. בין הספרים החיצוניים נמצאים ספר חשמונאים, משלי בן סירא ועוד. למזלנו נשארו ספרים אלו מתורגמים לשפות אחרות וכך נשתמרו עד שתורגמו חזרה לעברית. אחד הספרים הללו הוא ספר יהודית. הסיפור עצמו מעניין מאוד, ולכאורה מסופר בו על תקופת העלייה מבבל ארצה לאחר חורבן הבית הראשון.
אך על פי השמות והמקומות הגאוגרפיים שמוזכרים בספר, מדובר כנראה על תקופת בית שני, אולי על תקופתם של החשמונאים ושל גזרות אנטיוכוס. עיקר הסיפור הוא שר צבאו של נבוכדנצר, הולופרנס. כשגזר אותו איש גזרות שונות על יהודי הארץ, החליטה יהודית, שהייתה אישה חסודה ועשירה, לצאת למחנה האויב ולעשות שם דבר שזכרו יעמוד לעולמי עד. מאחר שיהודית הייתה אישה יפה ועשירה, הולופרנס קיבל אותה כיאה למעמדה וערך לכבודה משתה. הוא השתכר, ואז לקחה יהודית חרב, כרתה את ראשו, הכניסה אותו לשק ויצאה מהעיר.
כשנודע הדבר לצבאו של הולופרנס, פחד גדול נפל עליו, והוא ברח מפני בני ישראל. על פי הספר, יהודית חיה ברוב עושר עד גיל מאה וחמש, והספר מסתיים בפסוק "וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה וגם שנים רבות אחרי מותה".
מעניין שבחלק מקהילות ישראל זוהה הולופרנס עם הצורר היווני. הריגתו על ידי יהודית גרמה לתשועה, ולכן חג החנוכה מקבל ביטוי גם אצל הנשים בעיקר בשירים מיוחדים שחוברו לרגל האירוע, לאמור: גם לנו (ובעיקר לנו) חלק חשוב במאבק לחירות ישראל.
