עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראית
על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה


תקציר
שיר השירים. יש הקוראים אותו כאלגוריה לאהבה בין כנסת ישראל לאלוהים ויש הקוראים אותו כספר שירי אהבה.



שיר השירים - דו שיח בין אוהבים
מחברת: עליזה מנדל


מגילת שיר השירים נקראת בשבת חול המועד של פסח. זוהי המגילה הראשונה מבין חמש המגילות, והיא נקראת בחג הפסח, בחודש ניסן, הראשון בסדר החודשים במקרא, אולי משום ששיר השירים מדבר על גאולת מצרים: "לסוסתי ברכבי פרעה" (א, ט). בהשפעת המקובלים הונהגה קריאת המגילה גם כתפילת קבלת שבת, ויש הנוהגים לקרוא אותה לאחר הסדר בחג הפסח.

שיר השירים נקרא כך על פי שתי המילים הראשונות שבו, והוא מיוחד במינו בין ספרי המקרא. יש בו דברי אהבה, תיאור יופיים של הנאהבים ותיאורי טבע. עלם ועלמה, שני רועים, מדברים על אהבתם העזה זה לזה, על תשוקתם להתעלס באהבים ומשבחים זה את יופיו של זה.

בעיני חז"ל, שיר השירים הוא אלגוריה, השיר המעולה מכל שיריו, סיפוריו ומשליו של המלך שלמה המבטא לדעתם את האהבה העזה בין כנסת ישראל לבין מלכו של עולם.

רבי עקיבא, מגדולי התנאים, העלה את קדושתו של שיר השירים למעלה מקדושת שאר ספרי הכתובים: "חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שאין כל העולם כדאי כיום שניתן שיר השירים לישראל. שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (מסכת ידים ג, ה).

דעה זו לא התקבלה על כל העם. רבים הבינו את שירי האהבה האלה כפשוטם וגם היו שרים אותם בבתי יין, דבר שנחשב בעיני רבי עקיבא וחבריו חילול קודש. בתוספתא (סנהדרין יב) כתוב: "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבתי המשתאות ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא".

קשה לקבוע מתי התקבל הפירוש האלגורי של שיר השירים. סימוכין לנטייה דרשנית זו נמצאים בכתביו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי לפני חורבן בית שני, היה חניך הפילוסופיה היוונית והושפע מנטייה אלגורית של חכמי יוון. גם חכמי הנוצרים מצאו בו רמזים דתיים ליסודות אמונתם.

בסוף המאה ה-18 החל לפרוח חקר הטקסט המקראי, והוא עסק בשיר השירים במובנו הפיוטי. עוד בשנת 1776 תרגם המשורר הגרמני גתה את שיר השירים והתפעל משירי האהבה וציורי הטבע שבו. הרדר, משורר גרמני גדול אחר, אמר כי שיר השירים קדוש בשירתו על אהבה טהורה שנקשרו בה שתי נפשות לתכלית נעלה.

שמו של שיר השירים מעיד על מבנהו: הוא מורכב משירים המהווים שיר אחד ספוג כמיהה של השולמית לדודה, פואמה שביסודה מונח סיפור אהבה: נערה יפה מכפר שונם (או שולם), הייתה בת יחידה לאמה, אביה כנראה מת בילדותה. הנערה רעתה את עדר העזים אשר לאמה ורועה בן כפרה, אשר גדל עמה, אהב אותה והיא אהבה אותו. אחיה הגדולים ניסו להרחיקה מהרועה המאוהב והטילו עליה להיות נוטרת בכרמים. ביום בהיר אחד, כאשר התהלכה הנערה במשעול הכרמים, אנשי המלך שלמה שכנעו אותה או לקחוה בכוח לבית הנשים של המלך בירושלים. המלך התאהב בה, ונשי ההרמון, "בנות ירושלים", ביקשו שתישאר אתן, אך לבה יצא לאהובה. היא הובאה להיכל הקיץ של המלך בקרבת הלבנון, ואהובה הרועה בא לבקרה ודיבר על לבה שתחזור לכפר מולדתם. המלך, בראותו כי עזה אהבתם, הרשה לה לשוב לבית אמה. בדרכם לכפר הראה לה דודה את עץ התפוח שישנה פעם בצלו ועורר אותה בנשיקה. אז הנערה מתרפקת על דודה ומהללת את האהבה הטבעית, התמה, אשר "מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה" (ח, ז). ואם שלמה המלך חשב לקנות את לבה בכסף וזהב, הרי "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" (ח, ז). גם אחיה וגם המלך נוכחו לדעת כי היא ידעה לשמור על כבודה ושמרה אמונים לידיד לבה.

שיר השירים הוא, אם כן, שיר עלילה. הנפשות הפועלות בו הן השולמית, הרועה מכפר שונם, דודה הרועה, אחיה, אמה, המלך שלמה ובנות ירושלים, ועיקרו שיח בין רעיה לדודה. געגועים עזים, קרבה ופרידה, חיפוש נואש ומפגש קצר מועד, תקווה ותוחלת - אלו הם צלילי הרקע לשיח המתנהל בין "השולמית" ל"דוד", אך כשנבקש למצוא את גיבור העלילה והדמות המרכזית במגילה, נגלה ש"הרעיה", "היפה בנשים", ניכרת במנהיגותה ובמקום שהיא תופסת בשיר השירים. היא שאומרת את הרוב מוחלט של הכתובים. מרכזיותה של האישה מתבטאת אף בדימויים מן הטבע המתארים אותה וחוזרים שוב ושוב, ואילו ה"דוד" מתבטא פחות ותיאוריו מעטים. כמו כן, נראה של"רעיה" יש חברות - "בנות ירושלים". הללו משמשות מעין מקהלה במגילה, אך אין אף לא מקרה אחד של דו-שיח בין הדוד לבין חבריו.

על אף התיאור האחיד, קשה למצוא בספר רציפות פיוטית ודרמתית. את עיקרי העלילה הקורא משלים מתוך המונולוגים והדיאלוגים שלא בהכרח נקשרים יחד. היצירה אחידה בעיקר ברוחה - נושא הגעגועים והאהבה מחבר את כל שירי הספר, והשירים דומים גם בסגנונם ובתיאורי הטבע וקסמי האביב המשולבים בהם.

החוקרים סבורים שמוצאם של הטקסטים בשיר השירים הוא בשירי חתונה. בחגיגות חתונה שרובן נחגגו באביב, החתן והכלה היו כמלך וכמלכה. בשירי חתונה כפריים קדומים נמצאו דברי שבח ליופי אבריה של הכלה ותיאור מפורט ולא צנוע שלהם: "שערך כעדר העיזים" (ה, ה); "כפלח הרימון רקתך" (ה, ז); "כמגדל דוד צוארך" (ד, ד); "שני שדיך כשני עפרים" (ד, א-ה). החתן תואר כך: "ראשו כתם פז" (ה, יא); "לחייו כערגת הבושם ידיו גלילי זהב שוקיו עמודי שש" (ה, יא). התיאורים המהללים את יופיים של השולמית ושל דודה רוויים ניחוחות כפר ומושפעים מהנוף ומהסביבה שבה נוצרו. שירים אלו נולדו מן הסתם במקום מרעה העדרים ובצלצול פעמוניהם, בכרמים בגנים, במעיינות, וביערות שבהם צבאים, איילות, בתי עץ וציוץ צפרים. ציורי השירים לקוחים מחיי הרועים: "שיניך עדר הרחלים שעלו מן הרחצה" (ו, ו), הרועה "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", "דומה דודי לצבי או לעופר אילים" (ב, יט). כשהשולמית נפגשת עם הרועה, היא שואלת אותו: "הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה? איכה תרבוץ בצהריים" (א, ז). הרועה, "עיניו כיונים על אפיקי מים", "מראהו כלבנון", "בחור כארזים", והשולמית: "זאת קומתך דמתה לתמר", "שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד (ד, א)", "בטנך ערמת חיטים". מתיאורים אלו לא נותר אלא להאמין שהשולמית של שיר השירים היא האישה היפה ביותר בתנ"ך, היחידה שהתנ"ך מתאר בסדרה של דימויים מפורטים: "שני שדיך כשני עופרים תאומי צבייה הרועים בשושנים" (ד, ה).

התיאורים בספר חושניים, הדיאלוגים והמונולוגים, בעיקר שלה, רוויים געגועים ארוטיים, כמיהה למגע פיזי קרוב בינו לבינה: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (א, יג), "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (ב, ה), "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (ג, א) ועוד.

בפרק ה' יש דו-שיח הזוי בין האוהבת לבין דודה. הנערה דרוכה כולה בציפייה לדפיקת אהובה בדלת. היא שומעת אותו מתחנן: "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי". כדי לתרץ את הבהילות שבקולו, הוא מתנצל "שראשי נמלא טל קוצתי רסיסי טל". הנערה עונה, ספק לו ספק לעצמה: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?" (ה, ג). האם לא נעשו הכנות אלו לכבודו? אם היא ישנה ולבה ער לקראתו, מדוע היא מהססת ואינה פותחת את הדלת? האם התיאור המפורט והאינטימי של הכנותיה איננו מבקש אלא להוסיף לאווירה הארוטית בדו-שיח המדומה שלפנינו? היא רואה את ידו: "דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול" (ה, ד-ה). הנערה מדמיינת את דודה קרוב ומוחשי וכולה התרגשות. ריחות הבשמים שבידיה מסמלים את ההתרגשות ואת ההכנות לקראת ביקורו, אולם הפנטזיה הארוטית מסתיימת במפח נפש. כשפתחה את הדלת לדודה, הוא חמק לו: "בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". השומרים שמצאו אותה סובבת בחוצות העיר וקוראת בשמו התייחסו אליה בגסות. היא מבקשת מבנות ירושלים שיאמרו לדודה, אם יימצא, את האמת לאמתה: "שחולת אהבה אני" (ה, ח).

עיקר שיר השירים בקשר בין אוהבים, קשר כה אמיץ, מיוחד ושונה שאפשר לייחס לו קדושה. הנערה מדברת בגלוי על רגשותיה, על תשוקותיה ועל געגועיה. היא והוא אינם נרתעים מתיאורים מפורטים זה של זה, תיאורים המעידים על היכרות אינטימית, על הערצה ועל השתוקקות מתמדת להתבונן ולגעת זה בזה. אהבה זו גוברת על מכשולים "כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה כשפיה כשפי אש שלהבת יה" (ח ,ו), ובדימוי גורף האהבה נהיית הגיבור הראשי של שיר השירים: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (ח, ז). אהבת הרועים פשוטי העם חזקה מכסף וממלכות גם יחד. בכך בא לידי ביטוי הרעיון הכובש של ניצחון האהבה שמקורה בקשר בין הרועה לדודה, על תענוגים, תפנוקים ופיתויים בארמון המלך. רעיון זה כשלעצמו יכול להצדיק את שילובו של שיר חילוני בין כתבי הקודש.

הזהירות הרבה שיש לנהוג באהבה באה לידי ביטוי באחד הביטויים הפיוטיים הרגישים ביותר המופיע בשיר-השירים שלוש פעמים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לרגש האהבה כוח משל עצמו, ואין לדחוק בו כשם שאין לדעת מתי יתעורר. כל אדם שזכה וזוכה לאהוב יודע שרב בו המסתורי על המובן וההגיוני. האהבה היא המחברת בין בני אדם ועושה אותם טובים יותר. מכאן אולי אפשר להבין את מקורו ואת טיבו של הפירוש האלגורי לשיר השירים ואת נימוקיו הנלהבים של רבי עקיבא להשארת שיר השירים במסגרת ספרי המקרא הנבחרים. מן הסתם האמונה והאהבה נובעים מאותו מקור בנפש האדם. פיוטי האהבה בשיר השירים הם עזים ומתפרצים ממעמקי הנפש ובגילוי לב. בכך הם בהחלט ראויים למעמדם בעיני הקוראים אותו כאלגוריה לאהבה בין כנסת ישראל לאלוהים ובעיני הקוראים אותו כספר שירי אהבה.

ביבליוגרפיה:
כותר: שיר השירים - דו שיח בין אוהבים
מחברת: מנדל, עליזה
תאריך: אפריל 2000 , גליון 6
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה
עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר. 
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית