עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
האם רצח תינוקות, שנהוג בחברות בעלי-חיים מסוימות ובמקרים נדירים גם בחברות אנושיות, אינו אלא איסטרטגיה הישרדותית שהתפתחה במהלך האבולוציה?



קטל התינוקות
מחבר: קרל צימר


האם רצח תינוקות, שנהוג בחברות בעלי-חיים מסוימות ובמקרים נדירים גם בחברות אנושיות, אינו אלא איסטרטגיה הישרדותית שהתפתחה במהלך האבולוציה?

שרה הרדי ,(Hrdy) סטודנטית לתואר שני, נסעה בקיץ אחד, לפני כ-25 שנה, לצפון הודו, פגשה שם את קופי הלנגורי ובזכותם התפרסמה. התמריץ הראשוני לנסיעתה היה סדרת הרצאות שנשא האקולוג פול ארליך מאוניברסיטת סטנפורד על הסכנות הנשקפות מצפיפות אוכלוסין גבוהה מדי. ארליך דיבר אמנם על בני-אדם, אך בדעתה של הרדי עלו הקופים ההודיים הידועים בשם "לנגורי האנומן" (Hanuman langurs). הלנגורים נחשבים קדושים בעיני ההודים, ולכן באופן קבוע הם מקבלים מזון מן האנשים הנקרים בדרכם. מסיבה זו, לנגורי האנומן חיים בצפיפות רבה ליד ערים. צפיפות בלתי טבעית זו גורמת, ככל הנראה, להתנהגות אלימה באופן יוצא דופן, התנהגות המתבטאת בהרג של גורים בידי זכרים. "וכך הקשבתי לארליך", אומרת הרדי, "עם תשוקה זו של גיל ההתבגרות ללכת ולעשות משהו בעל משמעות בחיי, וחשבתי: 'אני אלך ללמוד את השפעות הצפיפות על ההתנהגות'".

התצפית וההשערה

הרדי נסעה אל ההר החשוף אבו כדי להכיר את הלנגורים - קופים שגופם בצבע החול ופניהם כהים. לאחר זמן קצר הגיעה למסקנה שההנחה שדחפה אותה לנסוע להודו הייתה מוטעית. "זה התרחש מהר למדי. התבוננתי בבעלי-החיים הללו, החיים בצפיפות רבה. היו שם תינוקות משתעשעים, מנתרים על הזכרים כאילו היו מקפצות, ומושכים בזנבם. הזכרים היו אדישים וסובלניים לחלוטין. הם הביעו מדי פעם מעט מורת רוח, אך לא היה שם דבר שמתקרב לעוינות פתולוגית כלפי צאצאים. נראה שהבעיה התעוררה כשזכרים הגיעו אל הלהקה מבחוץ".

הלנגורים של הר אבו מאורגנים בקבוצות משני סוגים. בקבוצות מסוימות גר זכר יחיד, לעתים רחוקות שניים, עם קבוצה של נקבות וצאצאיהן. הנקבות המתבגרות נשארות בקבוצה, ואילו הזכרים עוזבים ומצטרפים לקבוצה מהסוג האחר - להקה קטנה המונה זכרים בלבד. זכר מבוגר שהתמזל מזלו להיות בלהקת הנקבות, מותקף בידי קבוצת הזכרים או בידי זכר מלהקה מעורבת אחרת. ברוב המקרים הזכר התושב מסולק בידי זכר חדש.

הרדי הייתה עדה להשתלטויות רבות מסוג זה, והבחינה שהזכר החדש רודף לעתים קרובות אחר התינוקות בלהקה, שכולם כנראה צאצאיו של הזכר הקודם. זמן קצר לאחר מכן נעלמים כמה מהתינוקות האלה. היא לא ראתה במו עיניה מה קרה להם, אך תושבי הערים שליד אבו סיפרו לה שראו זכר הורג תינוקות לנגורים. זמן קצר לאחר השתלטות כזו, הזכר החדש מזדווג עם הנקבות.

"הבנתי שעליי למצוא מודל שיסביר התנהגות זו", אומרת הרדי. המודל שהגתה הרדי נעשה לאחת ההיפותזות המפורסמות ביותר, ובחוגים מסוימים אף המושמצות ביותר, בביולוגיה המודרנית של התנהגות בעלי-חיים. לפי הרדי, לא הייתה כל פתולוגיה ברצח תינוקות הלנגורים. להפך. היה בכך היגיון מסוים, אף שהוא היגיון מקפיא דם: כשאם לנגורית מיניקה, היא אינה יכולה להרות; לכן, אם לנגור זכר הורג את תינוקה - תינוק שאינו מצאצאיו - היא יכולה ללדת את צאצאו של הזכר רוצח-התינוקות. בחברה של לנגורי האנומן, חברה שבה שהותו של זכר בהרמון נמשכת בממוצע מעט יותר משנתיים, הזמן הנחסך יכול להיות קריטי. אחרי הכול, כדי שגור ישרוד, עליו להיגמל לפני שיופיע זכר חדש, רוצח-תינוקות בפוטנציה. אם כן, רצח-תינוקות יכול להיות למעשה אסטרטגיה אבולוציונית הסתגלותית המאפשרת לזכר להיות אב לצאצאים רבים ככל האפשר.

ברבע המאה שחלפה מאז הגתה הרדי רעיון זה, דיווחו חוקרי טבע על מקרים של רצח-תינוקות אצל מגוון רחב של בעלי-חיים. אחדים טוענים כיום שלאיום ברצח-תינוקות יש השפעה כה חזקה, שביכולתו לעצב חברות של בעלי-חיים. תאורטיקנים אחדים טוענים אפילו שרצח-תינוקות היה גורם חשוב בהתפתחות האדם.

ובכל זאת, כשפרסמה הרדי בפעם הראשונה את השערתה היא הותקפה מיד, בעיקר מצד חוקרי לנגורים. הם טענו שלנגורי האנומן שחיים בסביבתם הטבעית, ביערות מרוחקים, מעולם לא נצפו הורגים תינוקות. בהר אבו, הם אמרו, האכלתם בידי אדם גרמה להם להצטופף בתנאים שהאבולוציה מעולם לא הכינה אותם לקראתם, וכתוצאה מכך מעברם של זכרים לתוך קבוצות חדשות הפך להיות רווי אלימות. במלים אחרות, הלנגורים של הר אבו פשוט לא היו נורמליים.

בעד ונגד

מאחורי השמצת הלנגורים שכן קונפליקט עמוק. לפני שנות ה-70 ראו רוב החוקרים את חברות בעלי-החיים כמערכות המתנהלות בצורה מסודרת, חברות שבהן כל חבר יודע את תפקידו וממלא אותו לטובת הכלל. חברות בעלי-חיים - ובעיקר חברות של פרימטים (קופי-אדם) - תוארו לעתים קרובות כחברות אוטופיות, מושא לחיקוי בעיני בני האדם. אך אז הופיעו ביולוגים כווילסון (Wilson) ורוברט טריברס (Trivers), שניהם מוריה הרוחניים של הרדי בהרווארד. הם טענו שהשקפה כזאת אינה הגיונית בעולם שהמעצבת שלו היא האבולוציה. ממש כמו שכנף הציפור היא תוצר של הבררה הטבעית, כך גם דרכיה של הציפור היחידה וקשריה עם ציפורים אחרות. התנהגותה החברתית, וכן גם גופה, מותאמים לחלוטין למטרה אחת: לאפשר לגנים שלה לשכפל את עצמם ככל האפשר. לא עוד קבוצת שחקני-תפקידים שלווה שהקהילה היא בראש מעיניהם. חברת בעלי-חיים מורכבת מפרטים המנסים להגדיל את הרווח הרבייתי שלהם ככל האפשר, ושיתוף הפעולה ביניהם הוא תמיד פשרה של אינטרסים גנטיים בין יריבים. כהסבר ביולוגי להתארגנות חברה, אסכולת מחשבה זו נודעה בשם סוציוביולוגיה.

כשהרדי הגתה את הנחתה על רצח-התינוקות אצל הלנגורים, היא דחפה את הסוציוביולוגיה עד קצה ההיגיון שלה: הדחף של הזכר לרבייה הוא כה חזק, עד שהוא אוחז באמצעי האנטי-חברתי המובהק הזה - הריגת גורים מתוך המין שלו עצמו. במשך הזמן גיוונה הרדי את השערתה זו. למשל, היא הבחינה שנקבות לנגורים לא ישבו בצד בחוסר מעש כשזכרים פולשים ניסו לשדוד מהן את צאצאיהן. הנקבות התאגדו יחד כדי לעזור להדוף זכרים בעלי נטייה לרצח-תינוקות. ואולם, ברגע שזכר הורג-תינוקות מגיע לעמדת כוח, הן עשויות לנקוט עמדה אחרת: הואיל ונקבות לנגורים יכולות להמשיך לקיים יחסי מין גם כשהן בהיריון, הרי בהזדווגות עם הזכר הפולש הן יכולות לגרום לו לחשוב שהתינוק הוא שלו.

הרדי החלה לשים לב לדיווחים על רצח-תינוקות אצל בעלי-חיים אחרים. היא הבינה שרוצח-התינוקת - "הזכר שבא מבחוץ" – אינו הדרך היחידה של אסטרטגיה הסתגלותית הנהוגה בעולם החי. גם אם עשויה לנקוט רצח-תינוקות אם אין לה האמצעים הדרושים לגדל את ילדיה. בוגרים עשויים להרוג תינוקות זרים פשוט לשם מאכל או על מנת לנצח בתחרות על משאבים מוגבלים.

הממצאים מתרחבים

ב-15 השנים שלאחר הופעת עבודתה של הרדי דווח על רצח-תינוקות אצל עכברים וסנאי-אדמה, דובים ואיילים, כלבי פאריה (כלבים שחזרו לחיים בטבע) שועלים, דגים ונמיות גמדיות, צרעות, דובים וזבליות. אף שהעדויות מן הטבע לא תמיד היו מדויקות, רוב האסטרטגיות נוטות להתאים לאחת מאלו שתיארה הרדי. במקרים אחדים הצליחו החוקרים לבדוק את ההשערה בעזרת ניסויים טבעיים. ב-1987, למשל, חקר האורניתולוג (חוקר ציפורים) סטיבן אמלן (Emlen) מאוניברסיטת קורנל את הז'קנה - ציפור פנמית שאצלה חל היפוך בתפקידים תלויי-המין הרגילים: הזכרים דוגרים על הביצים ומגדלים את הגוזלים, בעוד הנקבות משוטטות בטריטוריה שלהן, מזדווגות עם זכרים רבים ומגרשות נקבות פולשות. בקיצור, אם הופכים לנגורי האנומן לציפורים ומחליפים את התפקידים, מתקבלות ז'קנות, ובאופן תאורטי, בתנאים המתאימים אמור להתבצע גם רצח-תינוקות. היה על אמלן לירות בכמה ציפורים כדי לערוך בדיקות דנ"א, והוא בחר בשתי נקבות שבני זוגן מטופלים בגוזלים.

והוא מספר: "לילה אחד יריתי באחת הנקבות, והבוקר שלמחרת היה פשוט מדהים. עם אור ראשון כבר הייתה נקבה חדשה על הכבול. ראיתי דברים נוראיים: ניקורים, טלטלה והשלכה של גוזלים עד שמתו. בתוך כמה שעות הנקבה פיתתה את הזכר, ועוד באותו היום הוא עלה עליה. בלילה שלאחר מכן יריתי בנקבה השנייה, וכשהגעתי בבוקר שלמחרת ראיתי את אותו מחזה".

היונק רוצח-התינוקות המתועד ביותר הוא האריה. אף שהריגות ממש נצפו רק לעתים רחוקות (כתריסר בסך הכול) עדויות עקיפות רבות לתופעה אספו בני הזוג פקר (Packer) ואן פוסי (Pusey) שניהם אקולוגים התנהגותיים מאוניברסיטת מינסוטה. מתצפיותיהם על אריות בפארק הסרנגטי שבטנזניה הם גילו שבכל פעם שזכר חדש מגיע ללהקה, שיעור מקרי המוות של גורים יונקים - גורים יונקים בלבד - עולה בבת אחת. במשך שישה חודשים לא נותר אף אחד מן הגורים היונקים בחיים.

פרימטים נוספים הצטרפו גם הם לשורות רוצחי-התינוקות. הדיווחים הראשונים היו של סוגים מעטים בלבד, למשל הקופים-הצורחים האדומים בוונצואלה, הגורילות ברואנדה והקופים הכחולים באוגנדה. אבל בשנים האחרונות הגיעו עוד דיווחים עם דוגמות רצח-תינוקות בידי קופי אדם. אחדים מן הדיווחים האלה דורשים הרחבה מסוימת של רעיונותיה של הרדי. למורים במדגסקר, למשל, מתרבים פעם בשנה. אם זכר הורג את צאצאו של זכר אחר, הוא אינו מזרז בכך את היותו אב בעצמו, משום שבכל מקרה הוא ייאלץ לחכות עד עונת הייחום כדי להזדווג. ובכל זאת, חוקרים ראו למורים זכרים נועצים את מלתעותיהם בתינוקות. מייקל פריירה (Pereira) מאוניברסיטת באקנל, שצפה במחזות כאלה, העלה השערה להסברת התופעה. לדבריו, האקלים במדגסקר קשה, עונת יובש ארוכה גורמת לנקבות הלמורים להתקיים על סף ההישרדות ממש. ההיריון וחודשי ההנקה הראשונים מתרחשים בתקופה הקשה ביותר של השנה, וכך, אומר פריירה, ההצלחה בגידול תינוק במשך שנה שלמה מקטין את סיכויי האם לגדל תינוק גם בשנה הבאה. "נקבות המאבדות את תינוקן מעלות הרבה יותר בשר מאשר אלה שתינוקן שרד", הוא מסביר. "אם בכך שאתה הורג את התינוק יש לנקבה סיכוי גדול יותר להצליח בתקופת שלטונך, זה פועל לטובתך".

בסומטרה חקרו חוקרים הולנדים קרוב משפחה של ההאנומנים, המוכר בשם "לנגור תומס". לנגורי תומס היו תעלומה כשחוקרי פרימטים מאוניברסיטת אוטרכט התחילו לצפות בהם ב-1988. לאחר שמונה שנות מעקב ברחבי היער ותיעוד מדוקדק של הרגלי היום-יום שלהם, העלו החוקרים ממצאים מאירי עיניים. "רצח-תינוקות אכן מתרחש, ראיתי במו עיניי התקפות מסוג זה", מסבירה רומי סטינביק (Steenbeek), שניהלה את התכנית במשך ארבע שנים. "ראינו גופה של תינוק שחתכי ניבים בבטנו. צפיתי בזכר תוקף תינוק, ולאחר מכן התינוק נעלם. תינוקת אחרת נפצעה פצעים חמורים כשהתקיף אותה זכר שכן, והיא מתה אחרי שבועיים קשים ביותר. הזכרים רצים כמה מאות מטרים אל הלהקה, תוקפים בשקט, וכשהם מתרחקים הם צועקים בקול".

כמו הלמורים, לנגורים אלו מציגים ואריאציה נוספת על השערתה המבעיתה של הרדי. לנגורי תומס מאורגנים בשתי קבוצות כמו הלנגורים האחרים: להקות המונות זכרים בלבד, ולהקות שבהן יש זכר אחד ונקבות רבות. אבל מה שמבדיל מין זה ממינים אחרים הוא שהזכרים אינם מתקיפים בעוינות כדי להשתלט על קבוצות של נקבות – לפחות לא באופן ישיר. במקום זאת הם עורכים פשיטות מטרידות על הלהקה, מגרשים את התינוקות ולעתים הורגים אותם. ברגע שתינוקותיהן נגמלים או מתים, הנקבות נוטשות בזו אחר זו את הזכר שלהן. תחילה עושות זאת הנקבות חסרות הילדים, ולאחר מכן השאר. סטינביק משערת שהלנגורים הזכרים רוצחי-התינוקות מנסים לערער את האמון בזכר בעל ההרמון ומראים שאינו מסוגל למלא את תפקידו בכך שהם הורגים את התינוקות בלהקה, הנקבות שופטות בתחרות הזו כל העת, וברגע שהן חשות שהזכר שלהן נחלש הן נוטשות אותו. "לפעמים בסוף תקופת שלטונו, זכר מפסיק להגן על הלהקה", אומרת סטינביק. "נראה שהוא פשוט מוותר".

תשובות התנהגותיות

אם רצח-תינוקות היה תמיד חלק טבעי מהתנהגות בעלי-החיים, אפשר לחשוב שכך גם ההתנגדות לו. במהלך האבולוציה שני הזרמים הללו היו אמורים לעצב התנהגויות חדשות והתארגנויות חברתיות. על פי פקר ופוסי, לביאות חיות בלהקות בעיקר כדי להגן על גוריהן מפני זכרים רצחניים. תוצאה אחת של עובדה זו היא שעל הלביאות להשלים עם כך שגורים שאינם שלהן גונבים מחלבן - דבר נדיר ביותר אצל טורפים אחרים. נקבות העכבר חשות באופן בלתי מוסבר אם זכר המתקרב למאורתן הוא רוצח-תינוקות או לא. אם כן, הן מזנקות לקרב. נראה שאפילו הגורים פיתחו הגנה נגד רצח-תינוקות: הם צווחים הרבה יותר בנוכחות זכר רוצח-תינוקות.

מן העדויות עולה שהפרימטים נתונים ככל הנראה ללחץ דומה. נקבות של קופים-צורחים אדומים בוונצואלה, למשל, נוטות לשוטט בקבוצות קטנות - בדרך כלל של חמש - והן עוינות לנקבות חדשות שרוצות להצטרף אליהן. אצל בעלי-חיים מסוימים מה שמשפיע על גודל הקבוצה היא העובדה שאם הקבוצה גדולה מדי גדלה גם התחרות בין הפרטים. אבל תחרות על מזון אינה בעייתם של הקופים הצורחים. הבעיה, כך נראה, היא שככל שקבוצת הנקבות גדולה יותר גדלה הסבירות שהיא תותקף בידי זכר רוצח-תינוקות. היתרונות הנשקפות לזכר מתקיפת קבוצה גדולה הופכת קבוצות אלו למטרה טובה, ולכן הנקבות מקפידות על כך שהקבוצות יישארו קטנות.

מונוגמיה - להגנת הצאצאים

קרל ון-שאיק (Van Schaik), חוקר פרימטים העובד עם אוניברסיטת דיוק ועם החברה לשימור חיות הבר, חושב שהשפעת רצח-תינוקות עשויה להרחיק לכת אף יותר אל מהות חיי הפרימטים. הוא החל להתייחס ברצינות לרעיונותיה של הרדי בסוף שנות ה-80, כשחקר את חיי הגיבונים עם רובין דנבאר (Dunbar) שהיה אז ביוניברסיטי-קולג' בלונדון. הקופים האסיאתיים הללו הם ברובם מונוגמיים, אף שקשה למצוא לכך סיבה. אין זה משום שתינוקות הגיבונים זקוקים לתוספת השגחה הורית. הזכרים אינם מספקים השגחה כזו. חישובים מצביעים על כך שמנקודת מבט גנטית עדיף היה לזכרים לעבר נקבות רבות ככל האפשר ולא להסתפק בנקבה אחת. ון-שאיק ודנבאר הסיקו שגיבונים זכרים נשארים בקרבת הבית כדי לשמור על צאצאיהם מפגיעת זכרים אחרים, והנקבות בוחרות לעצמן את בן הזוג שיהיה המגן הטוב ביותר. מסקנה זו מסבירה מדוע מצד אחד זוגות גיבונים "קוראים" יחדיו, בהודיעם לזכרים שכנים שהתינוק שמור היטב; ומצד אחר, נקבה מיניקה שמתאלמנת מפסיקה לקרוא. ון-שאיק לא התרשם מהעובדה שמעולם לא דווח על רצח-תינוקות אצל גיבונים. לדעתו אין עדויות לכך משום שהגיבונים מצליחים למנוע רצח כזה ביעילות רבה. ון-שאיק חושב עתה שלאיום התמידי הזה של רצח-תינוקות הייתה השפעה דומה על הפרימטים כולם. מבין היונקים, הסבירות שזכרים ונקבות פרימטים ייצרו קשרים ארוכי טווח היא הגדולה ביותר. "זה מעלה את השאלה מדוע פרימטים?", אומר ון-שאיק.

התשובה, לדעתו, נעוצה בעובדה שתינוקות פרימטים פגיעים במיוחד. הם מתבגרים לאט, ובהשוואה ליונקים צעירים אחרים הם חסרי הגנה וחשופים, ובדרך כלל הם נצמדים לאמהותיהם. כמו כן, נקבות פרימטים נוטות להישאר בשטח נתון, וכך הן מספקות לזכרים תמריץ נוסף להיפטר מתינוקות שאינם קשורים אליהם ישירות. "אם אתה מבצע רצח-תינוקות יש סבירות גבוהה לכך שבעתיד תהיה לך אפשרות להזדווג", אומר ון-שאיק. כך התמריץ והאפשרות לרצח-תינוקות דחפו דווקא פרימטים, יותר מאשר יונקים אחרים, לקשרים ארוכי טווח - כדי שהזכרים יוכלו להגן על צאצאיהם.

ואצל בני-האדם

אם הצדק עם ון-שאיק, הרי נוסף בכך משקל נכבד להשערותיה של הרדי, לפיהן להגנה מפני רצח-תינוקות הייתה ככל הנראה השפעה עצומה על הפרימטים, וכן על בני-האדם הראשונים. הנקה היא אמצעי-מניעה בקרב בני-אדם ממש כמו בקרב הלנגורים, והיא עשויה להפחית את פוריות האישה למשך שנתיים עד שלוש שנים. אמצעי זה יכול להוות תמריץ עצום לרצח-תינוקות בידי זכר חדש, וגם תמריץ להגן מפני רצח-התינוקות. תסריט כזה הוא מכה ניצחת בפניה של ההשקפה המקובלת, הגורסת שקשרים ארוכי טווח בין גברים לנשים התפתחו כדי להגדיל את סיכויי התינוקות לשרוד בעזרת השגחה הורית נוספת. במקום זאת ון-שאיק מעלה את ההשערה שעל פיה רצח-תינוקות היה המניע העיקרי לשמירת קשרים כאלה, ורק לאחר זמן נוסף לכך היתרון שבעזרה מצד האב.

אין זה מפתיע, אולי, שרעיונות כאלה אינם מתקבלים בקלות. רוב האנתרופולוגים והפסיכולוגים עדיין מביטים על בני-האדם בדומה לאופן שבו ביולוגים נהגו להביט על בעלי-חיים. "האנתרופולוגיה האמינה במשך זמן רב שהכול נעשה לטובת - הקבוצה החברתית", אומר האנתרופולוג קים היל (Hill) מאוניברסיטת ניו-מקסיקו, ובהקשר הזה אין היגיון ברעיונותיה של הרדי; מקרים כאלה, כשהם קורים אצל בני-אדם, אפשר להסביר רק בנטייה תרבותית ייחודית (העדפת תינוקות זכרים על פני נקבות, למשל) או בפתולוגיה אישית של זכר זה או אחר. אבל קיימים גם כמה נתונים מטרידים. במשך 16 השנים האחרונות דלי ומרגו וילסון (Wilson), זוג פסיכולוגים מאוניברסיטת מקמסטר בהמילטון שבאונטריו, אספו נתונים על התעללות בילדים מממשלות ומאגודות הומניטריות. אחת הסטטיסטיקות המבהילות ביותר שהגיעו אליהם הראתה כי ילד אמריקני בגיל קדם בית ספר הגדל אצל הורים חורגים,סיכוייו להיות קרבן לרצח-תינוקות גדולים פי 60 מסיכוייו של ילד הגדל אצל הוריו הביולוגים.

היל עצמו, במחקריו על ילידי אצ'ה בפרגוואי, אסף כמה מנתוני רצח-התינוקות המקיפים ביותר בתרבויות לא-מערביות. בני האצ'ה עדיין יוצאים למסעות ציד ארוכים, כפי שעשו אבותיהם במשך 10,000 שנה. כשגבר הורג חיה הוא מוסר אותה לגבר אחר, וזה מחלק את הבשר לחבורה כולה. ככל שמנהג זה עשוי להישמע חביב, הבררה הטבעית יוצרת כאן מתח בלתי נמנע: בכך שהגבר מחלק את רוב מזונו, הוא מניח למאמציו להיות מוסחים ממשפחתו שלו. מחיר זה שהוא משלם מתקזז עם היתרונות של שיתוף הפעולה, אבל אם גבר מת והוא אב לילד, המתח עולה אל פני השטח. אם ילד מאבד את אביו, סיכוייו להיות קרבן לרצח-תינוקות בידי גבר אחר גדלים פי ארבעה. אין זה נדיר שילדים שהתייתמו מושלכים לקבר של אביהם.

ואולם היל אינו חושב שדגם זה הוא כולו תוצאה של מסורת תרבותית. "אם שואלים אותם מדוע הם הורגים את כל התינוקות האלה, תשובתם הראשונה היא 'זה המנהג'", אומר היל. "ואז, אם אתה דוחק בהם בעניין הזה, הם אומרים: 'אין להם הורים ועלינו לטפל בהם, וזה משגע אותנו'".

תחת שבט הביקורת

ההתנגדות לראיית רצח-תינוקות כאסטרטגיה של רבייה עדיין משותפת לחוקרים רבים. במקרים מסוימים הם בחנו כמה מן התחזיות ומצאו אותן לוקות בחסר. אוגוסטין פואנטס (Fuentes) מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, למשל, חקר את לנגורי מנטוואי, החיים על איי מנטאווי, ליד חופה המערבי של סומטרה. כמו הגיבונים, גם לנגורי מנטוואי הם מונוגמיים, אבל הם אינם מתנהגים לפי תחזיותיו של ון-שאיק. לדוגמה, כששני לנגורים הקשורים בקשר זוגי נמצאים בקרבת זכר בודד (העשוי להיות רוצח-תינוקות), הם אינם הופכים עוינים, ואף משמיעים קריאות כדי להבהיר לו שהם יחד.

דבורה אוברדורף (Overdorff) מאוניברסיטת אוסטין בטקסס חוקרת את הלמורים האדמוניים, ומפקפקת בקיומו של רצח-תינוקות, לפחות בין הפרימטים האלה. הלמורים האדמוניים נודדים אמנם בלהקות גדולות, אבל אפשר לראות זוגות, זכר ונקבה, השוהים זה במחיצתו של זה. נראה שהדבר תואם את רעיון הזכרים המגינים על צאצאיהם. לא לדעתה של אוברדורף. "גיליתי שהזכר אינו בהכרח זה שהנקבה מזדווגת אתו. לפעמים מתברר שהם אח ואחות. כפי הנראה, רצח-תינוקות איננו הסבר מספק לקשר זוגי".

אחרים מבקרים את איכות הנתונים. הם מתלוננים שרוב הדו"חות נכתבו על סמך עדויות לא ישירות, כגון היעלמותו של תינוק. ופרט למעקב אחרי לנגורי האנומן, לא נמשך המעקב אחר רוצחי-התינוקות המעטים שנצפו בפועל כדי לבדוק עד כמה הצליחו הזכרים ההורגים ברבייה. הקושי לצפות בקופים בטבע הוא ידוע, ועל כן אי-רציפות הנתונים אין בה כדי להפתיע. כמה חוקרי פרימטים, ביניהם אחדים שלדעתם רצח-תינוקות אכן קיים - מביעים דאגה שמא התאוריה הזאת "קופצת" הרבה מעבר לנתונים העומדים לרשותה.

ההתנגדות הגדולה ביותר נובעת מהשלכת רעיונותיה של הרדי על בני-אדם. סיכומים פופולריים של התאוריה, מתלוננת הרדי, "קופצים בקלות ממקרה הלנגורים למקרים של רצח-תינוקות בידי הזכר-הזר-במשק-הבית, אבל עבודת השטח העשויה לתמוך באקסטרפולציה הזו לא נעשתה". אחרי הכול, אב חורג אינו יכול לזרז את רבייתו שלו באמצעות רצח-תינוקות. הרדי ודאלי מסכימים שסוג זה של התעללות קשור יותר לתחרות על מקורות מזון - כשהמקור הוא האם. יתר על כן, הם אינם רואים את האב החורג כמי שמנסה באופן מודע לחסל את התחרות הזו - ייתכן שפשוט יש לו סף גירוי נמוך כלפי הילד. על סף כזה מדבר גם מחקר עכשווי של דאלי ווילסון, מחקר שבו הם משווים את הדרכים שבהן אבות ביולוגים ואבות חורגים הורגים את ילדיהם. ברוב המקרים, אבות ביולוגים יורים בצאצאים או חונקים אותם (ואז בדרך כלל גם מתאבדים), ואילו אבות חורגים הורגים במכות, עובדה המרמזת על פעילותו של רפלקס ה"הלקאה".

נקודה אחרת לביקורת היא כיצד יכול רצח-התינוקות לעבור מדור לדור. ושוב עולה בלבול. במאמר אחד שהרדי מציינת, יש התייחסות ל"גן של רצח-תינוקות". הרדי מלגלגת על כך: "אינני מדברת על גנים". אמנם נכון הדבר שהרדי אינה עוסקת בדטרמיניזם גנטי מפושט יתר על המידה, אך אחדים מבין החלוצים של הסוציוביולוגיה עשו זאת – ולפעמים בשפע רב. בימים אלו, על כל פנים, קיימת השקפה גמישה הרבה יותר. בכל מין, כל פרט מחזיק "ספר חשבונות" דרוויני, ובכל פעם שהוא צריך "לבחור" פעולה, הספר שוקל את הרווח ואת ההפסד לטווח ארוך. "הבררה לא עיצבה בעל חיים שהוא אלטרואיסטי או רוצח-תינוקות", אומר אמלן, "היא עיצבה בעל חיים המסוגל להפגין קשת שלמה של התנהגויות השונות זו מזו שינויים קלים בנסיבות שונות, אבל הן כולן צפויות".

"תחת מערכת נסיבות אחת עשויה נקבה לנטוש את תינוקה אבל במערכת נסיבות אחרת היא תטפל בו", אומרת הרדי. "שתיהן התנהגויות אימהיות. במקרה הראשון, סביר להניח שהבררה פעלה עליה כך שהיא דוחה גידול צאצא כיוון שיש אפשרות העשויה לשפר את סיכוייה להצליח לגדל את התינוק במשך תקופה ארוכה יותר, כך שאין זה לא-רבייתי, אין זה לא-מסתגל, זאת פשוט שאלה של חיה, שבמהלך חייה מכיילת את עצמה". רצח-תינוקות נמצא אפוא בקצה אחד של ספקטרום ההשגחה ההורית. הרדי עצמה חקרה לא מזמן לאורך ההיסטוריה את הדרכים שבהן הורים אירופים הקטינו את ההשקעה בילדיהם, למשל באמצעות שכירת מטפלת או בהשארת הילד במנזר.

אצל בעלי-חיים, ובמידה מסוימת אצלנו, ה"כיול" הזה מתרחש באופן בלתי מודע. אמנם קשה להאמין שבעלי-חיים יכולים לבצע החלטות מתוך תשומת לב, אך ניסויים רבים הראו שהם אכן יכולים לעשות זאת. ואולם, מעטים מאוד מבין הניסויים האלה בדקו רצח-תינוקות; אין נתונים מספיקים כדי לבחון זאת אצל פרימטים, שלא לדבר על בני-אדם. כמעט 20 אחוז מילדי האצ'ה נופלים קרבן לרצח-תינוקות לפני גיל עשר, ואילו בקרב תרבויות לקטניות רבות אחרות שיעור רצח-התינוקות הוא אפסי. כל עוד החוקרים לא יוכלו להסביר את הגיוון, צריך להשעות כל השערה על תפקידו של רצח-התינוקות בהתפתחותו המוקדמת של האדם. חיי החברה המורכבים והארוכים שלנו ומערך התרבויות המסחרר מסתירים את השפעות ההתפתחות, ואת סודותיהם של לנגורי תומס מסתירים העלים המצלים והגבוהים של יערות סומטרה.

ובכל זאת, אלה המאמינים שרצח-תינוקות הוא מציאות דרווינית חושבים שעלינו להמשיך ולהביט מבעד לעלווה. "כמובן, אפשר להכחיש את כל התוצאות האלה - על אחריותך", אומר ון-שאיק. "מהו הדבר שהופך זכרים לרוצחי-תינוקות, ומהו הדבר שמונע מזכרים להיות רוצחי-תינוקות? אם נדע דברים אלו טוב יותר, נדע מה עלינו לעשות - לנקוט צעדים מסוימים, להתייעץ עם אנשים. זה נותן בידינו נשק".

מבט לאחור על ההשערה בנוגע לרצח-תינוקות במלאת לה חצי יובל, מבהיר כמה זמן אורכים בדיקה וגיבוש של הרעיונות מעוררי ההלם של הסוציוביולוגיה. הרדי עצמה רואה בזאת צעד הכרחי לכל מדע. היא מתארת לעתים קרובות את עבודתה כיצירת "עולמות דמיוניים" שמדענים אחרים יכולים לחקור כדי לבדוק אם הם יוכלו לסייע לנו להבין את העולם האמתי. "אני רואה מדענים העובדים בכל מיני שלבים. אחדים טובים בשלב מסוים יותר מבשלב אחר. תאורטיקנים רואים אנשים אחרים כטכנאים. טכנאים רואים בתאורטיקנים אסטרונאוטים, אנשים שאינם מחוברים לעולם המציאות. אבל בשביל התהליך כולו אנו זקוקים לשלבים האלה, ובשלב ההתחלתי אתה בוחר פרויקט, אתה מעלה השערות, אתה מנסה מודל שעשוי להיות נכון וליצור היפותזות שתרצה לבדוק. אז מגיע שלב איסוף הנתונים ממש וכל המתודולוגיות הכרוכות בכך. לעולמות דמיוניים יש מקום במדע".

ביבליוגרפיה:
כותר: קטל התינוקות
מחבר: צימר, קרל
תאריך: יולי - אוגוסט 1997 , גליון 23
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. קרל צימר (Carl Zimmer) הוא עורך בכיר של כתב העת דיסקאוור.
2. תרגום: מיכל רוזנטל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית