במחקר רווחת המגמה לראות בספרים המשכתבים את המקרא והנמנים עם יצירות הספרות החיצונית, פרשנות.¹ סיפור דור המבול שבמקרא יכול להיות מקרה מבחן לטענה זו. הטקסט שבמקרא ארוך, לעתים תמוה, וכולל כפילויות ואף סתירות.² ספר היובלים, השייך לקטגוריה של שכתוב המקרא, נסב על המאורעות שבספר בראשית, והשוואה בין המקרא לבין ספר היובלים תלמדנו על דרכו של האחרון; גם השוואה בין סיפור המבול בבראשית לבין חיבור מכתבי קומראן שעוסק בכרונולוגיה של המבול ומפרש את המקרא (4Q252) יכולה לסייע בבחינת שאלה זו.³ אשווה תחילה בין סיפור המבול בשלושה מקורות אלה, ואנסה לבחון האם השכתוב הוא פרשנות טהורה או פרשנות יישומית.⁴

בעקבות זאת אמשיך ואשווה בין המקרא לבין ספר היובלים באשר לעיצוב מאורעות דור המבול וההתרחשויות לאחר צאת נח מן התיבה. בסופו של המאמר אעמוד על הקשר בין דרכו של ספר היובלים כאן לבין מחלוקת אחת: בין ההלכה הכוהנית להלכת חכמים.

המבול

סיפור המבול מתחיל בבראשית ז, ו ומסתיים שם בפרק ח, יט. נזכיר את התאריכים הבאים בסיפור. המבול מתחיל בשבעה עשר בחודש השני בשנת שש מאות לחיי נח (ז, יא); התיבה נחה על הרי אררט בשבעה עשר בחודש השביעי (ח, ד); באחד בחודש העשירי בשנה זו נראים ראשי ההרים (ח, ה), ובאחד בחודש הראשון, בשנת שש מאות ואחת לחיי נח, הוא פותח את מכסה התיבה ומגלה שהמים חרבו (ח, יג). בעשרים ושבעה בחודש השני של שנת שש מאות ואחת לחיי נח, יבשה הארץ ונח יוצא מהתיבה (ח, יד). עם זאת, בסיפור ניכרים קשיים כרונולוגיים:

1. המספר 40, לציון מספר ימי הגשם, נזכר בסיפור (ז, יב; ז, יז). המספר 150, לציון משך שהות המים על האדמה, מופיע אף הוא (ז, כד; ח, ג). אין רמז ליחס בין שני מספרים אלה – האם המספר 40 נכלל במספר 150 או קודם לו (לדעת חוקרים, מקור J הוא שנקט את המספר 40, ומקור P הוא שתרם את המסגרת הכרונולוגית הכללית).
2. מתי נעצרו הגשמים: בסיומם של ארבעים הימים, או לאחר מכן? הפסוק: 'ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים' (ח, ב) מופיע רק לאחר המידע בדבר מאה וחמישים יום.
3. מתי יבשה הארץ – בחודש הראשון ('[...] בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ [...] וירא [נח] והנה חרבו פני האדמה', ח, יג) בחודש השני ('ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ', ח, יד).
4. אורכו של המאורע: המבול מתחיל ביום השבעה עשר לחודש השני, ומסתיים בעשרים ושבעה לחודש השני בשנה שלאחר מכן. הסיבה לתוספת של עשרה הימים נובעת מכך, שנוסח המסורה אוחז בלוח הלבנה, ואילו 'שנת המבול' היא שנת שמש. אולם הבהרה זו אינה באה במקרא, והעיצוב נראה אפוא תמוה.

עוד נעיר, שהסיפור המקראי נע בין שני לשונות שונים (אחד מהם ציורי ומאניש), המתארים לעתים מאורע אחד: מצויים בו תיאור כפול של הצפה (ז יא, יב); תיאור כפול של התגברות המים (ז, יז; ז, יח, כד); תיאור כפול של כיליון החי (ז, כא-כב, ז, כג) ותיאור כפול של הפסקת המבול (ח, ב^א, ח, ב^ב). לדעת החוקרים, מקור P הוא שנקט את הלשון הציורי והמאניש.

ברנשטין כבר הראה יפה שקטע קומראן 4Q252 מתמודד עם שאלות הכרונולוגיה. קטע זה ער לתאריכים שבאים במקרא, ועל-פיהם הוא בונה מערכת כרונולוגית מסודרת, בקיצור ובתמצית: המבול מתחיל בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש (ז, יא). חולפים ארבעים ימים של גשם ונביעת מים (ח, יב, יז) ואנו מגיעים ליום העשרים ושישה בחודש השלישי (עמודה 1 שורה 6), היום בו פסק הגשם. מאה וחמישים יום חולפים מתחילת המבול (ז, כד; ח, ג) ואנו מגיעים ליום הארבעה עשר בחודש השביעי (עמודה 1 שורה 8). ביום זה המים מתחילים לחלחל (נראה שזהו הפירוש ל'ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום' [ח, ג]), ובשבעה עשר לחודש השביעי נחה התיבה על הרי אררט (ח, ד). באחד לחודש העשירי – נראים ראשי ההרים (ח, ה), וכעבור ארבעים יום (ח, ו), בעשרה לחודש האחד עשר (עמודה 1 שורה 14), נח שולח את היונה. כאן מוסיף מחבר הקטע מקומראן תאריכים נוספים לציון המועדים שבהם נשלחה היונה אל מחוץ לתיבה (הוא מתעלם כליל מן הסיפור המקראי על שליחת העורב): ביום השבעה עשר (כנראה) וביום העשרים וארבעה לחודש האחד עשר (עמוד 1 שורה 16-17), ובאחד לחודש השנים עשר (עמודה 1 שורה 19). באחד לחודש הראשון של שנת שש מאות ואחת לחיי נח, הוא פותח את מכסה התיבה (ח, יג), ויוצא ממנה ביום השבעה עשר לחודש השני של אותה שנה (עמודה 2, שורה 1-2).

במהלך פירוש זה, שניתן לראותו כ'פרשנות טהורה', נפתרות כמה בעיות. ארבעים היום נכללים במאה וחמישים הימים; הגשם נעצר לאחר ארבעים יום, ואילו חלחול המים באדמה מתחיל לאחר מאה וחמישים יום מתחילת המבול. שנה מלאה עוברת מתחילת המאורע ועד סופו, שכן המחבר נוקט את לוח השמש.

נעיין כעת בספר היובלים, שגם בו מאורע המבול מסופר בקיצור רב (11 פסוקים, לעומת 52 במקרא). אביא את פסוקי ספר היובלים ולצדם הערות באשר לדרכו של מחבר הספר.⁵

פרק ה:

[כג] [...] באחד לחדש השני עד יום הששה עשר נכנס הוא וכל אשר הבאנו לו (והמלאכים) אל התבה. [הערה: 'וכל אשר הבאנו לו אל התבה' מבאר את הניסוח הפסיבי שבמקרא: 'באו אל נח אל התבה' (ז, ט).]

וסגר ה' מחוץ בשבעה עשר בערב. [הערה: במקרא הניסוח הוא: 'ויסגר ה' בעדו' (ז, טז). ספר היובלים משקף כאן את נוסח תרגום השבעים.]

[כד] ופתח ה' את שבע ארבת השמים ופיות מעינות תהם רבה שבעה פיות במספר. [הערה: ניסוח זה אינו רחוק מהניסוח במקרא: 'נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו' (ז, יא), אך מוסיף לו חיות והנפשה.]

[כה] והחלו הארבת להוריד מים מן השמים ארבעים יום וארבעים לילה ומעינות תהם העלו מים עד שנמלא כל העולם מים. [הערה: במקרא נאמר: 'ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (ז, יב). בספר היובלים נמצא אפוא ניסוח של מקור P לעובדה השייכת למקור J.)

[כו] ורבו המים על הארץ, חמש עשרה אמה עלו המים על כל הר גבוה, ועלתה התבה מעל הארץ ושטה על פני המים. [הערה: ספר היובלים מסדר את הדברים על-פי ההיגיון: קודם מכסים המים את ההרים, ואחר-כך ניתקת התיבה מהארץ ושטה. במקרא הניסוח נראה תמוה: 'ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התבה על פני המים. והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים' (ז, יז-כ).]

[כז] ועמדו המים על פני הארץ חמישה חדשים, מאה וחמישים יום. [הערה: זהו פירושו של הפסוק: 'ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום' (ז, כד).]

[כח] והלכה התבה ונחה על ראש לובר, אחד מהרי אררט.

[כט] בחדש הרביעי נשלמו מעינות תהום רבה וארבות השמים נכלאו. [הערה: במקרא בא: 'ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים' (ח, ב). זהו שילוב של לשונות P ו-J. ספר היובלים משתמש רק בלשון של P. על-פי המקרא, ארך המבול ארבעים יום, ואם תחילתו היתה בשבעה עשר לחודש השני, הרי עשרים ושישה לשלישי הוא התאריך שבו נפסק הגשם. זהו אכן התאריך שמופיע בקטע קומראן 4Q252. התאריך שבא בספר היובלים, החודש הרביעי, סותר את מה שמשתמע מן המקרא; עם זאת, ספר היובלים מנצל את חוסר הבהירות במקרא שנובע ממיקומו של פסוק זה (ח, ב) לאחר 'מאה וחמישים יום' ולא לאחר 'ארבעים יום'.]

ובתחילת החודש השביעי נפתחו כל פיות מעמקי ארץ והחלו המים לרדת אל תהום תחתיה. [הערה: תיאור הארץ הוא ציורי; גם כאן אנו מוצאים הנפשה אף יותר מבמקור P. ולעניין התאריך: גם במקרא משתמע שבחודש השביעי החלו המים לחלחל, שכן בשבעה עשר לשביעי נחה התיבה על ההר, אולם תאריך חלחול המים הוא לאחר מאה וחמישים הימים: 'ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום' (ח, ג). קטע קומראן 4Q252 עוקב אחר הטקסט המקראי ומספר על חיסור המים במשך מספר מועט של ימים (מארבעה עשר עד השבעה עשר בחודש). ספר יובלים בוחר בתאריך האחד השביעי, ולפיכך סותר את המקרא. יש גם להעיר שהידיעה בספר היובלים על מנוחת התיבה (פס' כח) אינה במקומה; היינו מצפים למוצאה כאן, לאחר הידיעה בדבר חלחול המים, ולא בפסוק כח.]

[ל] ובתחילת החדש העשירי נראו ראשי ההרים ובתחילת החדש הראשון נראתה הארץ.

[לא] ויבשו המים מעל הארץ [...] ובשבעה עשר בחודש השני יבשה הארץ. [הערה: ניתן כאן פתרון לבעיית התאריכים הכפולים: בחודש הראשון 'נראתה הארץ', ובחודש השני 'יבשה הארץ'.]

[לב] ובעשרים ושבעה בו פתח נח את התבה ושלח מתוכה את החיה והעוף והרמש. [הערה: כאן נמצא פתרון לבעיית אורך השנה: בשבעה עשר בחודש יבשה הארץ ובעשרים ושבעה יצא החי מהתיבה.]

פרק ו:

[א] ובראשית החדש השלישי יצא מן התיבה ובנה מזבח על ההר ההוא. [הערה: נח משלח את החיות בעשרים ושבעה לחודש השני, אך יוצא מהתיבה רק בחודש השלישי.]

יש להעיר על כמה נקודות חשובות בשכתוב זה. הצבענו על הזהירות שננקטת באשר ללשון והניסיון להימנע מהכפילות שבאה במקרא, היכולים להיכלל במסגרת 'פרשנות טהורה'. במסגרת זו אפשר לכלול גם את דרכו של המחבר באשר לחלק מאי-הבהירויות בכרונולוגיה. גם כאן, כמו בקטע האמור מקומראן, ארבעים היום נכללים במאה וחמישים; אולם בצד זאת ניכרים כאן שינויים חשובים בהשוואה למקרא, שאי-אפשר לשייכם לפרשנות גרידא.

ראשית, הבחירה בתאריך יציאתו של נח מהתיבה – החודש השלישי. תיארוך זה הוא ייחודי לספר היובלים, וטעמו הוא רצונו של המחבר לקשור את הברית והשבועה שבין נח לאל אל הברית והשבועה של חג השבועות, החל בחודש השלישי, בט"ו לחודש: ברית חג השבועות שבין האל לישראל היא חידוש הברית שבין האל לנח.⁶

ועוד: אנו רואים שמחבר ספר היובלים אינו מזכיר תאריך שבא במקרא: התאריך שבו נחה התיבה על הר אררט, היום השבעה עשר לחודש השביעי של שנת שש מאות לחיי נח (ח, ד). מספר 150 חסר אפוא עוגן של תאריך. לעומת זאת, מחבר ספר היובלים מוסיף תאריכים שאינם במקרא, אף כי הם עומדים, כפי שהערנו, בסתירה לפשוטו של מקרא: (א) הוא מזכיר את תאריך האחד ברביעי שאין לו כל אחיזה בכתוב; (ב) הוא מזכיר את האחד בשביעי שסותר את הכתוב (התעלמות מהתאריך שבעה עשר בשביעי מסייעת לאמינות השכתוב). האחד ברביעי, האחד בשביעי, האחד בעשירי והאחד בראשון (מועדים שאכן נזכרים במקרא) הם תאריכים המציינים את תחילת רבעי השנה בלוח השנה של השמש. ואך אף אומר בעל ספר היובלים, בפרק ו: 'וראשית החודש הראשון וראשית החודש הרביעי וראשית החודש השביעי וראשית החודש העשירי ימי זכרון הם וימי חג הם' (פסוק כג). ספר היובלים נוטע תאריכים שחשובים לו בסיפור המבול מתוך רצון לתת להם אחיזה במאורע מרכז.⁷ נוכל אפוא לקבוע, שבצד פרשנות טהורה באה כאן פרשנות יישומית, והיא עיקר מטרתו של המחבר.

הערות:

* מאמר זה נכתב בסיוע קרן הזיכרון לתרבות יהודית.


1. ורמש הוא שטבע את המונח 'שכתוב' (Re - Written Bible) . לדעתו נועד השכתוב לבאר, ליפות, להשלים ולעדכן את המקרא, והוא כולל את כל אלה במושג 'פרשנות' – אינטרפרטציה. ראה: G. Vermes, 'Biblical Interpretation at Qumran', Eretz Israel, 20 (1989), p. 187
2. מרבית החוקרים ראו בפרקים אלה של בראשית פסיפס של מקורות J ו-P. ראה דיון תמציתי אצל מ' ויינפלד, ספר בראשית, תל-אביב תשל"ה, עמ' 30 ואילך. על החוקרים המנסים להתעלם מתורת המקורות, ראה: J. A. Emerton, 'An Examination of Some Attempts to Defend the Unity of the Flood Narrative in Genesis', I: VT, 37 (1987), pp. 401-420; II: VT, 38 (1988), pp. 1-21 The JPS Torah Commentary, Genesis, Commentary by N.M. Sama, New York (The Jewish Publication Society) 1989
3. מקובלת עלי טענתו של ברנשטיין, שמטרתו של קטע קומראן 4Q252 היא פירוש המקרא לפחות באשר לסיפור המבול: M. J. Bernstein '4Q252; From the Re-Written Bible to Biblical Commentary', JJS, 45 (1994), pp. 5-9; וראה בגוף המאמר כאן את פירוט דבריו. פרסום ראשוני של החיבור מקומראן, ראה: T.H. Lim, 'The Chronology of the Flood Story in the Qumran Text (4Q252)', JJS, 43 (1992), pp. 288-298.
4. אף מושגים אלה הם פרי הגותו של ורמש: G. Vermes, Post-Biblical Jewish Studies, Leiden 1975, pp. 59-91. ורמש מבחין בין 'פרשנות טהורה' של המקרא – שנועדה (א) להבהיר מלים לא מובנות; (ב) להוסיף פרטים במקומות חסרים; (ג) ליישב סתירות במקרא; (ד) לשנות רעיונות שאינם יכולים להתקבל על דעת הקורא בן הדור המאוחר – לבין 'פרשנות יישומית', שמניעה את הרצון להחדיר למקרא רעיונות חיצוניים חשובים ועקרוניים לפרשן. ברנשטיין (לעיל, הערה 3) העיר לאחרונה כי 'Vermes allows "pure" exegesis to range further than I would allow simple-sense exegesis' (עמ' 2 הערה 3). אני סבורה כברנשטיין, שכן מקובלת עלי הגדרתו של י' פרנקל למושג 'פרשנות': 'פירוש' הוא 'הצעת המשמעות המפורטת (לפי אומר המילים, תורת הצורות והתחביר) והכוללת (לפי ההקשרים שבין החלקים הגדולים והקטנים של היצירה המתפרשת) בהתאם לכוונתו המקורית של הטקסט במסגרת ההיסטורית וההקשר החברתי-תרבותי שבו הוא נוצר' (י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, גבעתיים (הוצאת יד לתלמוד) 1991, עמ' 11). סעיף (ד) שמונה ורמש אינו יכול אפוא להשתייך למסגרת 'פרשנות טהורה' והוא שייך לקטגוריה של 'פרשנות יישומית'. אין ספק ששכתוב המקרא כולל בתוכו הן פרשנות טהורה – שמנסה להתמודד עם קשיים במקרא – והן מסורות מרחיבות, שמקורן בפרשנות טהורה. ראה גם: J. Kugel, 'In Potiphar's House', The Interpretive Life of Biblical Texts, San Francisco 1990, p. 248. אולם יש לשייך את שכתוב המקרא לקבוצת 'הפרשנות היישומית' של ורמש, ומאמרי יוכיח עד כמה מצוי בספר היובלים הרצון לכפות על המקרא אידיאולוגיה והלכות שאינן במקור, ועד כמה מצויים בו שינויים אפולוגטיים (סעיף ד' שהועבר לקבוצה זו). יש להבהיר עניין נוסף. הספרים החיצוניים שאפשר לסווגם תחת הכותרת 'שכתוב המקרא' אינם מדרש אגדה Dvorah Dimant, 'Use and Interpretation of Mikra in the Apocrypha and Pseudepigrapha',) in: M. J. Mulder [ed.], Mikra (Compendia Rerum Indaicarum ad Novum Testamentum, II/I), Philadelphia 1988, p. 382, n. 17 ). אמנם מבחינות מסוימות, ספר היובלים עונה על קני-המידה הנחוצים לסיווג יצירה כמדרש. ראה את דבריו של רייט: 'Only if the audience's attention is focused on the peior text and if the new composition exists for the sake of the old text can the work be called a midrash', A.G. Wright The Literary Genre Midrash, New York 1967, p. 122. אולם המדרש מתייחס אל המקרא כאל ספר חתום. מעשה הדרשה נובע בראש ובראשונה מן ההנחה, שאין עוד קשר ישיר בין האל לבין האדם, ולפיכך המסר האלוהי ניתן ללימוד רק מתוך עיון חוזר במקרא (פרנקל, שם, עמ' 45-46). הנחה זו איננה בספר חנוך ובספר היובלים. ההתגלות בספרים אלה, גם אם אינה של האל אלא של מלאך, היא מקור הסמכות. מתבקש אפוא שבמדרש, ובשכתוב נמצא יחס שונה למקרא. הדרשן מכיר בחשיבותו ובסמכותו של המקרא בפני עצמו, כפשוטו. מטרתו היא לחפש ולמצוא מסר חדש בתוך הכתוב, בצד המסר הראשוני. אין הדרשן מתנגד לניסיונות הדרשה שקדמו לו; הוא רוצה לתרום משלו (פרנקל, שם). לעומת זאת, השכתוב טוען כי המסר שבו מעוניין המחבר מצוי כבר במקרא עצמו, כפשוטו. ההיתלות באילן גבוה – כמלאך הפנים (ספר היובלים) או חנוך (קורפוס חנוך) – מעניקה סמכות לטענה בדבר מקוריותם ונכונותם של השינויים שעורך המחבר. בהכרח מתבקש שהמחבר אינו יכול להסכים לרעיונות הרבגוניות, כפי שהיא מצויה אצל חז"ל (ראה על כך גם: P. S. Alexander, 'Retelling the Old Testment', in: O.A. Carson and H.G.M. Williamson (eds.), It is Written, Scripture Citing Scripture - Essays in Honour of Barnabas Lindars, Cambridge 1988, pp. 117-118. מכך גם מתבקש מבנה שונה. המדרש הוא ציטוט מפורש של מקרא וביאור של החכם, שמנסה לצקת תוכן חדש בפסוק. בשכתוב אין ציטוט מפורש של הכתוב, ואין שום הבחנה בין המקרא לבין חידושו של הפרשן. ההימנעות מציטוט מפורש מכוונת היא, ובכך נמנעת ההנגדה בין מה שקיים במקרא לבין מה שניתן מפי המחבר.
5. כל המובאות מספר היובלים הן תרגום שלי על-פי המהדורה שהוציא ואנדרקאם: J. C. VanderKam, The Book of Jubilees (Corpus Scriptorum Christianorum Orientalium, vol. 510), Lovain 1989 . ראו: M. Kister, 'Notes on Some New Texts from Qumran'. JJS, 44 (1993), pp. 287-289.
6. הכנסת מוטיב השבועה בברית (ראה גם יובלים כט, ז) נועדה להעניק לתיבה 'שבועות' משמעות שאינה 'שבוע' - שבעה ימים, שכן ההלכה הכוהנית מקבלת את הציווי המקראי בדבר 'שבע שבתות'. ראה: י"א זיגלמן, מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, עמ' 438-439. על 'שבועות' ו'שבתות', ראה: ש' נאה, 'אין אם למסורת – או האם דרשו התנאים את כתיב התורה שלא בקריאתו המקובלת?' תרביץ, סא/ג-ד (תשנ"ב), עמ' 424-439. ראה גם מחלוקת חכמים בדבר זיהוי החודש השני, אייר או חשוון – בבלי ראש השנה יא ע"ב-יב ע"א. חג השבועות הוא החג המציין את מתן החוק, ועל-פי ספרי היובלים הוא החג המשותף לאנושות ('בני נח') ולישראל. נזכיר שהלכת חכמים בחרה בחג הסוכות, חג האסיף, ההודיה והבקשה כחג שישראל ושאר האנושות נחלקים בו. זהו רמז אחד לגישה השונה שנוקטת ההלכה הכוהנית ביחס לנכרים וחובותיהם. התמיהה באשר למסופר בספר היובלים על ישמעאל שחוגג חג זה נובעת מחוסר הבנה של נקודה זו.
7. נוכל להבין אפוא מדוע הוקדמה הידיעה בדבר מנוחת התיבה. מחבר ספר היובלים רצה להביא את ארבעה התאריכים החשובים לו ברשימה אחת.

לפרטים אחרים:
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : המבול (מאמר זה)
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : מאורעות דור המבול
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : עם היציאה מהתיבה
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : מטרת השכתוב של מאורעות דור המבול

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok