עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נבואה עממית ונבואה קלאסיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נביאים ומלכים
בית מקרא


תקציר
המאמר מציע לראות במיכיהו בן ימלה (מלכים א' כ"ב) חוליית מעבר בין הנביאים הראשונים לנביאי הכתב. לביסוס הטענה מובאים במאמר קווי הדמיון בין מיכיהו לנביאים שקדמו לו וקווי הדמיון בינו ובין נביאי הכתב. בהקשר הדמיון בינו ובין מיכה וירמיהו יש התייחסות קצרה במאמר לסוגיית נביאי השקר.



מיכיהו בן ימלה : החוליה המגשרת בין נביאים ראשונים לאחרונים
מחבר: מנשה דובשני


מקובל לראות בנביא עמוס את ראשון נביאי הכתב ולהבדיל בין נביאים ראשונים לאחרונים. אמנם, כבר עמדו על כך רבים, שאפשר למצוא בדבריהם של נביאים ראשונים ובמעשיהם שרשים של הנבואה הספרותית הקלאסית, אבל ההבדלים בין נביאים ראשונים לאחרונים בולטים, גלויים ועקרוניים. נשאלת אפוא השאלה: האם אין חוליית ביניים בין שמואל ונתן, אליהו ואלישע, מצד אחד, לבין עמוס והושע, ישעיה ומיכה, מצד שני?

הנחת היסוד של מאמר זה היא הדעה שאכן ישנה חולית ביניים כזאת, והיא: מיכיהו בן ימלה. בדמותו ובנבואתו של נביא זה אפשר למצוא תכונות משותפות לנביאים ראשונים ולנביאים אחרונים כאחד, ואפשר לראות בו את מבשרם של עמוס וישעיה. נסתכל תחילה בתכונות העושות את מיכיהו לאחר מנביאים ראשונים:

א. לא נשאר ספר נבואות של מיכיהו, כשם שלא נשארו ספרי נבואות של נביאים ראשונים. אמנם, הוא השמיע דברי נבואה, אבל דברים הם רק חלק מתוך סיפור על מאורע מדיני, כשם שדברי שמואל ונתן ואליהו משובצים בתוך הסיפורים על פעולותיהם, או על פעולות המלכים שחיו בימיהם.

ב. מבחינת זמנו ודאי שייך מיכיהו לתקופת נביאים ראשונים. מלחמת רמות גלעד נערכה בשנת 852 לפנה"ס1 ואילו עמוס התחיל להינבא בשנות 760-750 לפנה"ס. ובכן, כמאה שנה מבדילות בין מיכיהו לעמוס.

ג. מיכיהו בן ימלה אינו מוכיח את העם, אלא רק את מלך ישראל, כשם שעשו נתן וגד, אליהו ואלישע. נביאים ראשונים לא היו מוכיחי עם, אלא מוכיחי מלכים, בניגוד לנביאים אחרונים, שעיקר דבריהם תוכחה לעם כולו. פרופ' י. ליוור, שכתב את הערך "מיכיהו בן ימלה" באנציקלופדיה המקראית, טוען שאפילו את המלך לא הוכיח מיכיהו. "אין בנבואתו דברי תוכחה למלך ולא אזהרה למלך, אלא הוא חוזה למלך את העתיד שהוא בגדר גזירת אלוהים"2. קביעה זאת של ליוור אינה נכונה משני טעמים: ראשית, המלך אומר פעמיים3 "אני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע", ובכן כבר היו בעבר התנגשויות בין מיכיהו למלך, דיבר הנביא אל המלך דברים רעים, היינו תוכחות; שנית, מיכיהו מתאר ישיבת בית דין של מעלה הדנה בביצוע עונשו של אחאב. משמעות התמונה היא כי הגיע יום דינו של אחאב. תיאור זה כולל אפוא מניה וביה תוכחה.

ד. אין בתוכן דבריו של מיכיהו תוכחה מוסרית ודתית. דבריו צמודים לעניין צבאי ומדיני אחד בלבד, והוא המערכה על רמותג לעד. אמנם, גם ישעיהו וירמיהו הביעו דעתם על המדיניות הבטחונית הכללית של מלכי יהודה, אבל הם לא נתבקשו להתנבא על גורל קרב מסוים. תופעה זו של שאילת בה' לפני קרב, או פעולה צבאית, אופיינית לתקופת נביאים ראשונים4. מבחינה זאת שייך מיכיהו לנביאים ראשונים.

ה. במאמרו "יחס הנביאים לפוליטיקה החיצונית של אחאב" אומר ד"ר ב. אופנהיימר "כי מערכת היחסים בין הנבואה לבין המלוכה הגיעה בימי אחאב עד משבר וכי נסיון ימי אחאב הכין את הרקע להתנגדותם של נביאי הכתב לפוליטיקה של בריתות עם העמים ולנטייתם של המלכים והשרים להסתמך על העוצמה הצבאית בלבד"5. מבחינה זו לא חרג מיכיהו ממסגרת פעולתם של נביאים ראשונים, אבל אופנהיימר מוסיף "כי על רקע ארבע מאות נביאי השקר, שעודדו את אחאב בהתלהבות גדולה לצאת על רמות גלעד, מזדקרת אישיותו הגדולה של מיכיהו בן ימלה ביתר שאת. לא זו בלבד שהוכיח אומץ לב עילאי. אלא אפילו ריתחת המאבק הקשה לא העבירה אותו על דעתו. אין הוא מאשימם בשקר מודע מתוך כוונה תחילה. בלי דעת הם הפכו לכלי השרת האלוהי לשם פיתויו והולכתו שולל של אחאב."

ו. כבר עמד על כך י. קויפמן6 בהדגשה יתירה כי השליחות היא ממידותיה העיקריות של הנבואה הישראלית. נביאי ישראל לא המתינו עד שנקראו למתן עצות. הם נשלחו להגיד את דבר ה', והם הלכו. לעומת זאת מיכיהו הולך אל המלך רק אחרי שהאחרון שולח לקרוא לו. הוא אינו פועל ביוזמתו שלו. ליוור אומר במאמרו הנ"ל כי מיכיהו אינו נביא מוכיח ואינו נביא שליח, אלא כובש נבואתו, ואפילו מנסה להשתמט ממנה. מבחינה זאת ודאי שמיכיהו אינו שייך לנביאים אחרונים. דוגמאות של נסיון השתמטות מהנבואה אפשר למצוא אצל בלעם וביחוד אצל יונה. בסופו של דבר אומרים שניהם מה שאלהים שם בפיהם. חולדה הנביאה היא דוגמה נוספת לנביא אשר אמר את דבריו רק לאחר שהגיעה אליו משלחת מלכותית. ואולם אע"פ שליוור מדגיש כי אין מיכיהו נבדל במהות נבואתו מן הנביאים המתנבאים לנצחונו של אחאב, הוא מודה כי "התיאור הקדום ביותר במקרא על התנגשות בין נביא ה' האחד העומד לבדו כנגד חבר נביאים, שאף הם מתנבאים בשם ה' מצוי בסיפור על מיכיהו, וכי מבחינה זו יש צד של דמיון בין מיכיהו לנביאים של סוף ימי הבית הראשון ומלחמתם בנביאי השקר". בזה אנו עוברים אפוא אל הצד השני של המטבע, אל מיכיהו כמבשרם של נביאים אחרונים. נעיין עתה בתכונות המשותפות למיכיהו ולנביאים אחרונים:
א. אחת התכונות המציינות את נביאים אחרונים היא בדידותם. נביאים ראשונים שייכים למעמד חברתי מסויים. סביבם מתקבצים בני נביאים. הם פועלים בתוך חבל נביאים. בניגוד להם פועלים נביאים אחרונים כל אחד לבדו7. גם מיכיהו פועל לבדו, ביחידות ובבדידות גמורה. הוא שונה ונבדל מכל הנביאים בני דורו. הוא היחידי "המתנבא על המלך רע". ההבדל בינו לבין ארבע מאות הנביאים האחרים איננו זה הקיים בין נביאי ה' לנביאי הבעל. לו כך היה הדבר, לא היה נבדל מיכיהו מאליהו, שאף הוא לחם נגד נביאי הבעל. אבל כאן מדובר על נביאי ה', ולא על נביאי בעל, יהושפט, מלך יהודה, שואל: "האין פה נביא לה' עוד?" מכאן שגם יהושפט ראה בהם נביאי ה'. והרי נביאי הבעל כבר נהרגו לפני כן ע"י אליהו. ובכן בעמידתו של מיכיהו נגד הנביאים, וביחוד נגד צדקיהו בן כנענה, יש לנו דוגמה ראשונה של נביא ה' אחד ויחיד העומד לבדו כנגד כל הנביאים האחרים הנבאים אף הם בשם ה'. ובזה הוא דומה לגמרי למיכה ולירמיהו, נביאים אחרונים8.

ב. הנקודות המשותפות בין מיכיהו למיכה מעניינות ביותר. מיכה אומר: "כה אמר ה' על הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשיניהם וקראו שלום ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה"9. דברים אלה מתאימים לנביאי השקר של אחאב, עבדיו הנרצעים המתפרנסים מתמיכתו. הם מבשרים למלך בדיוק מה שהוא מצפה לשמוע מהם. לעומתם טוען מיכה בחריפות: "ואולם אנכי מלאתי כוח את רוח ה', משפט וגבורה, להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו"10. מיכה טוען אפוא שרק הוא פועל מכוחו של רוח ה', ואילו נבואת שאר הנביאים היא נבואת שקר. אבל דוקא על עניין זה עצמו מתנהל גם הויכוח בין מיכיהו לצדקיהו. מיכיהו טוען כי נבואתם של הנביאים נובעת לא מרוח ה' אלא מרוח שקר, וכי רק בנבואתו פועלת רוח ה'. אז מכה צדקיהו את מיכיהו על הלחי ושואל אותו בלעג: "אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך?".
כידוע מופיעות המלים "שמעו עמים כולם" בדברי מיכיהו וגם בדברי מיכה11, אבל מלים אלו חסרות בתרגום השבעים, ורוב החוקרים סבורים כי הן תוספת של מסדר או מעתיק, שהחליף בין מיכיהו למיכה. אבל עצם העובדה שהמסדר סבר כי אפשר להוסיף לדברי מיכיהו ציטטה מדברי מיכה מצביעה על הדמיון שבין נביאים אלא, לא רק בשם, אלא גם בתוכן דבריהם.

ג. הסיטואציה והסצינה של הריב בין ירמיהו לחנניה בן עזור דומות מאוד לאלו של ריב מיכיהו וצדקיהו:

  1. בשני המקרים עומדים הנביאים במקום ציבורי מרכזי ובמעמד פומבי. מיכיהו וצדקיהו עומדים בגורן פתח שער שומרון לפני המלכים והנביאים וכל העם. ירמיהו וחנניה עומדים לעיני הכוהנים ולעיני כל העם בבית ה'.
  2. בשני המקרים נעזרים נביאי השקר בפעולת המחזה דרמטית סמלית. צדקיה עושה לו קרני ברזל – סמל הכוח והעצמה הצבאית – ומכריז כי "באלה תנגח את ארם עד כלותם" (כ"ב, יא). דברי צדקיהו ודאי מושפעים מברכת משה ליוסף: "קרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח, יחדיו אפסי ארץ"12. חנניה לוקח את המוטה מעל צואר ירמיהו, שובר אותה לעיני כל העם ומכריז: "ככה אשבור את עול נבוכדנצר מלך בבל"13.
  3. בשני המקרים נדחית ההכרעה בדבר האמת של הנבואה לעתיד. ירמיהו אינו מכחיש את דברי חנניה. הוא הולך לדרכו, ורק אחרי כמה זמן הוא מקבל מאת ה' נבואה חדשה המקנה לו ודאות כי דברי חנניה הם דברי שקר. גם אצל מיכיהו מצב דומה. לאחר שהוא מוכה על הלחי ונשאל: "אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך"? – הוא אינו מגיב על דברי צדקיהו בנבואה אחרת, אלא אומר: "הנך רואה ביום ההוא אשר תבוא חדר בחדר להחבה". כלומר, מיכיהו מציע לחכות ולראות, בדיוק כשם שעושה ירמיהו. המבחן לאמת של נבואה מסוג זה מופיע בספר דברים פרק י"ח, כא-כב: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'? – אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה'". פקודת המלך לשים את מיכיהו בבית הכלא "עד בואי בשלום" מתאימה אפוא להוראות ס' דברים. ומיכיהו משיב לאחאב: "אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי". ומפליא הדבר שגם ירמיהו מסתמך בתשובתו לחנניה על דברים י"ח באומרו: "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר, הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יוודע הנביא אשר שלחו ה' באמת"14. קיים אפוא קשר הדוק בין מיכיהו, מיכה וירמיהו ביחסם אל נביאי השקר ואל נבואת אמת ושקר.

ד. כמו נבואתם של נביאים אחרונים כך גם נבואת מיכיהו אינה נובעת מאכסטאזה ואינה כרוכה בשום התלהבות פולחנית או גורם חיצוני. הוא לא היה בכלל בגורן שומרון כאשר נערך בו הטקס המלכותי. מלך ישראל שולח אליו סריס להביאו. השליח מנסה להשפיע על מיכיהו כי דבריו יהיו טובים כדברי שאר הנביאים, אך מיכיהו עונה: "חי ה' כי את אשר יאמר ה' אלי אותו אדבר". תשובה זו מזכירה את תשובת בלעם לבלק15, וגם הנסיון של מיכיהו להתחמק מאמירת האמת מזכיר במקצת את נסיונו של בלעם להתחמק מדבר ה' האמתי, אבל בסופו של דבר אומרים גם בלעם וגם מיכיהו את חזון הנבואה האמתית. מכל מקום, דמיון זה בין מיכיהו לבלעם אינו צריך להטעותנו. בלעם אומר את דבריו במקומות פולחן מואביים ליד מזבחות וקרבנות. לעומת זאת דברי מיכיהו אינם קשורים לשום מקום פולחן ולשום טקסי פולחן. אולי נערך בגורן שומרון גם טקס של הקרבת קרבן, כדי לבקש את ברכת אלוהים למלחמה. הדבר לא נאמר בסיפור16. מכל מקום, מיכיהו לא היה שם וחזונו לא היה קשור כלל לשום טקס ופולחן ולשום תופעה אכסטאטית. גם מבחינה זו הוא דומה יותר לנביאים אחרונים.
בקשר לעניין זה ראוי להעיר כי בסיפור עצמו אינה קיימת ההבחנה בין הלשונות "התנבאות" ו"נבואה". על נביאי השקר נאמר "וכל הנביאים נבאים כן לאמור" (בפסוק יב) ועל דברי מיכיהו נאמר: "לא יתנבא עלי טוב כי אם רע" (בפסוקים ח, יח).

ה. מיכיהו הנו הראשון שראה את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, ולתאור זה של פמליא של מעלה היתה השפעה ישירה על תאור התגלות ה' לישעיה וליחזקאל. אמנם, קיימים הבדלים בין התאורים. ראשית, בסיפור על מיכיהו אינו מופיע מוטיב הפחד והיראה. על משה נאמר: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים"17. "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי"18. ישעיהו אומר: "אוי לי כי נדמיתי, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני"19. יחזקאל נופל על פניו20, ואולם אצל מיכיהו אין שום רמז לפחד ויראה. הוא מספר בפשטות: "ראיתי את ה' יושב על כסאו". שנית, קיימים גם שינויים בנוסח הראייה: ישעיהו אומר: "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא", יחזקאל אומר "ואראה מראות אלהים... והנה שם כבוד ה' עומד ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר"21. שלישית, גם פרטי התמונה אינם שווים אצל מיכיהו, ישעיהו ויחזקאל, אבל אצל שלושתם חזון אחד דומה של ראיית אלהים היושב על כסא כבודו מוקף בצבא השמים, גם עמוס אומר: "ראיתי את ה' נצב על המזבח"22. לשונות אלו של ראיית אלהים ומראות אלהים אינם מצויים כלל אצל שום נביא מנביאים ראשונים, אלא רק אצל משה, מיכיהו, עמוס, ישעיהו, יחזקאל ועוד מנביאים אחרונים. גם על בלעם נאמר "מחזה שדי יחזה"23, אבל אין כאן זהות עם ראיית אלהים. שמואל לא ראה את ה' ולא ראה מראות אלהים. הוא היה נביא שומע ולא נביא רואה24. גם אליהו בחורב לא ראה שום תמונה, אלא רק שמע "קול דממה דקה. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר, מה לך פה אליהו?"25.
נראה לי כי דוקא פרט זה עשוי לשמש אחד ההבדלים העיקריים ביותר בין נביאים ראשונים לאחרונים. הראשונים לא ראו מראות אלהים. השראת אלהים פעלה עליהם רק בדרך השמיעה. הם שמעו קולות, אבל לא ראו תמונה ולא חזו שום חזון, שבו מופיע ה' באיזו צורה שהיא. לעומת זאת כוללת כבר נבואת עמוס, הראשון לנביאים אחרונים, חמשה מראות ובשנים מהם רואה הוא את ה'. במראה השלישי רואה עמוס את ה' "נצב על חומת אנך ובידו אנך" ובמראה החמישי רואה עמוס את ה' נצב על המזבח. פרט זה הוא אחד היסודות החשובים ביותר במהות נבואתם של נביאים אחרונים.
הסצינה שמתאר מיכיהו היא תקדים אמתי לחזיונות עמוס והיא מקרבת מאוד את מיכיהו לעמוס. עובדה זאת – אומר מונטגומרי בפירושו לספר מלכים בסידרת אי.סי.סי – משמשת אזהרה למחקר המודרני נגד מציאת הבדל חד בין נביאים ראשונים לנביאים אחרונים.26

ו. בדברי מיכיהו אנו מוצאים דימוי שאף בו מקדים מיכיהו את נביאים אחרונים, כוונתי לדימוי של העם לצאן, ומכאן גם הדימוי של המלך ושל אלהים לרועה: "ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה"27. דימוי כזה אנו מוצאים אחרי מיכיהו אצל נביאים אחרונים (ישעיה, ירמיה, יחזקאל ועוד), אבל אין הדימוי נמצא בנביאים ראשונים לפני מיכיהו.

ז. יתר על כן, אין שום נביא מנביאים ראשונים שיש לו שפה ציורית ויזואלית כמו של מיכיהו. דבריו מצטיינים בויזואליות שבהם. חזון הפמליא של מעלה מושפע כנראה מהתמונה הריאלית שראה מיכיהו לפניו בגורן שומרון. הוא ראה את מלך ישראל יושב על כסא כבוד ושריו ומפקדיו מימינו ומשמאלו. תמונה זו העבירה את דמיונו ממלך בשר ודם המיועד להריגה אל מלך עליון החי לעולם והחורץ גורל מלכי אדם.

ח. את ההשראה האלהית תופס מיכיהו כ"רוח אלהים". בזה אינו מחדש, שהרי תפיסה זו קיימת כבר בתקופת השופטים. רוח ה' היא הנותנת גבורה ליפתח ולשמשון והיא הגורמת להתנבאותו של שאול28, אבל אצל שום נביא עד מיכיהו אין אנו מוצאים את הפרסוניפיקאציה של רוח אלהים, הנתפסת כחוויה שמיימית עצמית: "ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר, אני אפתנו". תפיסה זו הגיעה לביטויה השלם ביותר בספר איוב. את הרשות שניתנה לרוח השקר אצל מיכיהו אפשר להשוות לרשות שנתן ה' לשטן ב"איוב". בשני המקומות משתמש ה' ביצור שמיימי לביצוע רצונו בבני אדם בעולם התחתון. גם בנביאים אחרונים אנו מוצאים את השפעת תפיסה זו של רוח ה' כישות רוחנית אלהית בעלת קיום משלה. מיכה אומר: "אנכי מלאתי כוח את רוח ה'"29. ישעיה אומר: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה"30. יחזקאל מדבר על רוח ה' המעמידה אותו על רגליו, הנושאת אותו ירושלימה והמכניסה חיים בעצמות היבשות31.

ט. הנבואה האמתית מופעלת ע"י רוח ה'. נבואת השקר מקורה ברוח שקר, אבל גם רוח השקר מופעלת ע"י ה'. תפיסה זו יסודה בהשקפה שלכל נבואה יש מקור לא אנושי, או על אנושי. המושג "רוח ה'" רומז בכל מקום על איזה כוח על אנושי. כתוצאה מהשפעת כוח זה יכול אדם לעשות דבר שאינו יכול לעשותו באופן רגיל ובכוחות אנושיים טבעיים. בהשפעתו נעשה האדם לאיש אחר32. מיכיהו דחה את הרעיון שיש איזה כוח עליון אחר, שהוא מקור ההשראה הנבואית, ולכן קיבל את הרעיון שה' עצמו שם רוח שקר בפי נביאיו33. בסיפור זה, אומר י. קויפמן, כבושה ההבחנה האינטואיטיבית בין "דבר ה'" מקורה האמתי של הנבואה, ובין "הרוח", שהיא תופעת לואי לנבואה. נבואת אמת אינה אלא דבר אלהים. אין האל מתגלה לנביאי אחאב לשים בפיהם דבר שקר... "הרוח" עושה אותם נביאים למראית עין, שאינם יודעים את דבר האלהים, ואילו מיכיהו אינו נביא בכוח "רוח אמת", אלא בדבר ה'34. ואף-על-פי-כן דבריו של מיכיהו על רוח השקר מעוררים בעייה קשה, וכבר נתחבטו בהם גדולי המפרשים שלנו. כיצד אפשרי הדבר שה' עצמו נותן נבואת שקר בפי נביאיו? רד"ק אומר: "ויאמר ה', מי יפתה את אחאב. הדברים האלה הם מבוכה גדולה למי שמבין אותם כמשמעו. והאמת, כי האל העיר רוח נביאי שקר לפתות את אחאב ללכת לרמות גלעד לפי שנתחייב מיתה לשמים. לא שבאה לאחר מהם רוח נבואה, אלא הערת רוח וחפץ לדבר אל אחאב דברים אלו... כל אלה דברי מליצה הם, אמרם מיכיהו דרך הצעת דברים, לא שראה מיכיהו דברים אלה ולא שמעם, כי רוח הנבואה לא יהיה רק אמת בשם ה'". רש"י אומר כי הרוח היא רוחו של נבות היזרעאלי. פירוש מדרשי זה פותר את הבעייה התיאולוגית. מותו של אחאב הוא העונש על מעשה נבות, ורוחו של נבות הוא הגורם בעקיפין למותו של אחאב. ודאי שפירוש זה אינו על דרך הפשט. לפי הפשט מייחס מיכיהו גם את נבואת השקר למקור על אנושי אלוהי. כך אומר ד.צ. הופמן בפירושו לס' דברים: "מפשוטו של מקרא יש לדייק כי התורה מתחשבת באפשרות שנביא שקר יגיד עתידות בצורה על טבעית, שכן לאחר זאת מטעים הכתוב מפני מה נתן הש"י לאותו נביא את האפשרות לכך"35. מבחינה זאת אין מיכיהו מחדש שום דבר. מצויים במקרא עוד שני מקומות בהם מדובר על נבואות שקר ברצונו של ה', או לפחות בהסכמתו, האחד בתורה והשני בנביאים ראשונים:

  1. בס' דברים נאמר: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמור, נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם... והנביא ההוא, או חולם החלום ההוא, יומת כי דבר סרה אל ה' אלהיכם וגו'"36. גם קטע זה בתורה קשה לכל המפרשים. כיצד יתן ה' כוח לנביא שקר לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ? ואברבנאל שואל: "אם הוא נביא שקר – איך יצאו מופתיו לפועל?" לא ניכנס כאן לדיון מפורט על החוק בס' דברים. נסתפק בהבחנה בין נבואת השקר בחזונו של מיכיהו, אשר ניתנה בפי הנביאים בהסכמתו המפורשת של ה' ובין ההטפה לעבודה זרה שמדובר עליה בס' דברים. שם לא נאמר כי ה' שם בפיו של נביא השקר את ההטפה לעבודה זרה. הכתוב אומר רק זאת כי אפילו אם יביא הנביא אות ומופת להטפתו אין לשמוע לו. מאחר שנביא השקר מטיף לעבודה זרה מדעתו שלו וברצונו שלו, מסייע לו ה', כדי להעמיד באמצעותו את בני ישראל בנסיון. בכל אופן, יש לנו כאן דוגמה לכך, שאלהים נעזר בנבואת שקר כדי לנסות בה את עמו.
  2. דוגמה שנייה קרובה יותר למיכיהו לנבואת שקר ברצון ה' נמצאת במל"א פרק י"ג, שם מסופר על איש האלהים שהוכיח את ירבעם וניבא על חורבן מזבח בית אל. איש האלהים נצטווה לבל יאכל לחם ולבל ישתה מים בבית אל; והנה נביא שקר זקן מבית אל הולך אליו ומשיב אותו לאכול לחם בביתו על ידי נבואת שקר. אין הכתוב מספר מדוע ולשם מה עשה הנביא מבית אל את מעשהו זה. אבל הכתוב אומר במפורש כי דבריו היו דברי שקר: "כיחש לו" (פסוק יח). ובכל זאת, ה' מדבר אליו, אל נביא השקר הזה, ונותן בפיו דברי תוכחה לאיש האלהים. נביא השקר העמיד בנסיון את איש האלהים, וזה לא עמד בנסיון. אמנם, לא נאמר כי הנביא מבית אל נשלח על ידי ה', אבל בדיעבד השתמש בו ה' כבמכשיר, שבו ניסה את איש האלהים. נביא השקר אינו נענש כלל על דברי השקר שלו. היפוכו של דבר, הוא זוכה להתגלות אלהית ולהצלחה גדולה. הוא נעשה לשליח ה' אל איש האלהים.
    וכבר שאל הרלב"ג: "ראוי שיפול ספק, איך לא נענש זה הנביא אשר השיבו, שאמר לו בשם ה' אשר לא ציוהו לדבר?" והוא משיב "כי לרוב עוונותיהם שם הסתיר הש"י פניו מהם ולא ענשם על חטאיהם... והנה נעשה בזה העניין פלא אחר, והוא שהשרה השם נבואתו לנביא השקר... וידמה שכמו שהשרה הש"י השכינה על בלעם בעבור ישראל, ואע"פ שלא היה נביא כי אם קוסם, כן שפך רוחו על זה הנביא הזקן בעבור חטא איש האלהים".
    הסקירה הקצרה הזאת על בעיית רוח השקר מראה לנו כי בעניין זה לא חרג מיכיהו ממסגרת זמנו.

סיכומו של דבר – ראינו אפוא כי בששה עניינים שייך מיכיהו לנביאים ראשונים:

  1. תקופתו;
  2. לא השאיר אחריו ספר נבואות;
  3. לא הוכיח את העם, כי אם רק את המלך;
  4. אין דבריו תוכחה דתית ומוסרית;
  5. יחסו למלך ישראל אינו שונה מזה של אליהו;
  6. תפיסתו את רוח השקר אינה שונה ממושגי זמנו.

אולם בששה עניינים שייך מיכיהו לנביאים אחרונים:

  1. בדידותו. הוא אינו שייך לחבר נביאים ואינו קשור לשום מקום פולחן.
  2. מאבקו נגד נביאי השקר המתנבאים בשם ה'. בזה קדם למיכה, ירמיה ויחזקאל.
  3. בתאור ה' היושב על כסאו ובראיית ה' קדם לעמוס, ישעיה ויחזקאל.
  4. בדימוי הרועה והצאן קדם לישעיה ירמיה ויחזקאל.
  5. ההמחזה, החזון, הציוריות והויזואליות שבדבריו. בזה קדם לכל נביאים אחרונים.
  6. הפרסוניפיקאציה של רוח ה' – בזה קדם לישעיה ומיכה.

רשאים אנו אפוא לאמר שמיכיהו בן ימלה הוא החולייה המקשרת בין נביאים ראשונים לאחרונים, תחנת ביניים בין שמואל מכאן ועמוס מכאן.

הערות:

  1. ב. מזר, מלחמות ישראל עם ארם, היסטוריה צבאית של א"י בימי המקרא (עורך: י. ליוור), 1964 ע' 212.
  2. אנציקלופדיה מקראית כרך ד' 891-893.
  3. מל"א כ"ב, ח, יח.
  4. שופ' א', א; כ', כג, כז; שמ"א כ"ג, ב; ל', ח; שמ"ב ב/, א; ה', י"ט; מל"א י"ב, כד; כ', יג; כ"ב, ה; מל"ב ג', יא ועוד.
  5. ב. אופנהיימר, יחס הנביאים לפוליטיקה החיצונית של אחאב, ספר אורבך. החברה לחקר המקרא, ירושלים תשט"ו, ע"ע 84, 92.
  6. י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ג' ספר א' ע' 4, 30-32.
  7. שם כרך א' ספר ב' ע' 512.
  8. מיכה ג', ה-ח, ירמיה פרק כ"ח.
  9. מיכה ג', ה.
  10. מיכה ג', ח.
  11. מל"א כ"ב, כח; מיכה א', ב.
  12. דב' ל"ג, יז.
  13. ירמ' כ"ח יא.
  14. שם שם, ח-ט.
  15. במד' כ"ג, יב, כו וביחוד כ"ד, יג.
  16. עיין רפאל הלוי, מיכיהו בן ימלה הנביא האידיאלי [בית מקרא לא (תשכ"ז) ע"ע 102-106] הערה 1.
  17. שמ' ג', ו.
  18. שם ל"ג, ב.
  19. יש' ו', ה.
  20. יחז' א', כח;
  21. שם א', א; ד', כג.
  22. עמוס ט' א.
  23. במד' כ"ד, ד, טז.
  24. עיין מ. דובשני, שמואל – נביא השמיעה והמשמעת, סיני סא (תשכ"ז) ע"ע פג-פז.
  25. מל"א י"ט, יב-יג.
  26. T.A. Montgomery, Kings, Edinburgh, 1960. I.C.C. p. 336
  27. מל"א כ"ב, יז.
  28. שופ' י"א, כט; י"ד, ו; שמ"א י', י; י"ט, כג.
  29. מיכה ג', ח.
  30. יש' י"א, א.
  31. יחז' ב', א; י"א, א; ל"ז.
  32. N.H. Snaith, The Distinctive Ideas of the O.T, N.Y. 1964, p. 143-158
  33. N.H. Dnaith, R. W. Sodeman, Kings I, The Interpreters Bible v. 3. p. 182
  34. י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני ספר א' ע' 246.
  35. ד.צ. הופמן, ספר דברים, תל אביב תש"ך, ע' קצא.
  36. דב' י"ג, ב-ו.
ביבליוגרפיה:
כותר: מיכיהו בן ימלה : החוליה המגשרת בין נביאים ראשונים לאחרונים
מחבר: דובשני, מנשה
תאריך: דצמבר 1969 , גליון א (לו)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית