עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > ירושלים במקרא
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
המאמר דן בנסיבות ההיסטוריות שהביאו לאמונה שהצלת ירושלים מידי סנחריב היא נס ולא ארוע צבאי- פוליטי רגיל. המאמר סוקר את הרקע למסע סנחריב ואת המסע עצמו. מהעדויות המקראיות (בספרים מלכים וישעיהו) והחוץ מקראיות נראה שלחזקיהו ודורו היה ברור שמסע העונשין של סנחריב יסתיים בחורבן יהודה, בהגליית אוכלוסייתה ובהפיכתה לפחווה אשורית. משום כך ההצלחה הבלתי צפויה נתפשה כנס. האמונה שירושלים ניצלה בנס הייתה ציון דרך במעמדה התיאולוגי של ירושלים. סיפור זה היוה הוכחה שהעיר נבחרה על ידי האל ויש לה חסינות מפני האויבים.



הצלת ירושלים מידי סנחריב : הרקע לסיפור הנס
מחבר: פרופ' בוסתנאי עודד


מחזור סיפורי חזקיהו וישעיהו (מל"ב, י"ח, יג-כ; ישעיהו ל"ו-ל"ט) מורכב משלש פרשיות, כאשר כל פרשה חותמת בענין הקשור לדברי ישעיהו. הסיפור הראשון, מסע סנחריב, מסתיים במעשה נס המכוון לדברי ישעיהו במל"ב י"ט, לב-לד. מלאך ה' הכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש, וסנחריב נרצח ע"י שנים מבניו (מל"ב י"ט, לה-לז). הסיפור השני, מחלתו של חזקיהו, נגמר בתופעה מופלאה של הצל ששב אחורנית עשר מעלות ב"מעלות אחז" (מל"ב כ', יא). הסיפור השלישי, ביקור משלחת מרודך בלאדן, מסתיים בתגובת חזקיהו על נבואת התוכחה של ישעיהו (מל"ב כ', יט). המקום המרכזי שתופס ישעיהו בסיפורים אלו בא לידי ביטוי בעובדה שהמחזור נמצא, כמעט מלה במלה, גם בספר ישעיה. חקר תולדות עריכת הטכסטים הכלולים במחזור זה, ובחינת המאורעות מימי חזקיהו וסנחריב העלו ספקות ביחס לאותנטיות של הסיומות הללו, לימי חזקיהו וישעיהו, והביאו להשערות שונות בדבר זמן חיבורן של המסורות המעוגנות בסיומות הללו ואופן שילובן.1

במאמר זה נתרכז בנאמר על סופו של מסע סנחריב וננסה לברר את הרקע להיווצרות המסורת המעוגנת בקטע המסיים את סיפור המסע2.

נסיגת הצבא האשורי מיהודה נגרמה, על פי הספור, בעקבות מעשה נס, ונצמד לסיפור הנס ענין רצח סנחריב ע"י בניו אדרמלך ושראצר. אשר לרצח עצמו ידוע שהוא נתרחש בשנת 681 לפנה"ס, 20 שנה לאחר מסע סנחריב לארץ ישראל3. לעומת זאת, הנס שהתחולל בשערי ירושלים4 אינו ענין לחקירה היסטורית שכן ההיסטוריון אינו דן בניסים ונפלאות. לפיכך, אין הכוונה במאמר זה לדון בשאלה אם התרחש נס ומהו הנס, אלא בשאלה מהו הרקע להיווצרות האמונה בנס, וכיצד נשזר, מבחינה היסטוריוגרפית, סיפור הנס.

לית מאן דפליג שהאימפריה האשורית בימי סנחריב עמדה במלוא כוחה. בעזרת כלי המלחמה ושיטות הלחימה, כולל שיכלול כלי המצור, היא יכלה לגבור על כל אוייב ומתמרד (ראה ישעיהו פרקים ה', י'), וכל שכן בסדר גודל של ממלכה כמו יהודה, לו רק רצתה והתעקשה5. אי-מימושה של עצמה זו במסע סנחריב ליהודה, היא לדעתנו הבסיס והמקור להיווצרות האמונה בנס. ההחלטה של סנחריב לכבוש את יהודה בכל מחיר, להפכה לפחוה אשורית, חוסר הרצון מצידו להתפשר עם חזקיהו ולהסתפק בכניעה, התעקשותו להבקיע את הבירה ולכובשה (השוה דהי"ב ל"ב, ב "ופניו למלחמה על ירושלם") – כל אלה מונחים ביסוד האמונה שאי-כיבושה של ירושלים בידי הכוח המאיים של אשור, המכוון להשמיד ולהכרית גויים לא מעט (ישעיהו ט', ז), בהכרח אינו אלא תוצאה מהתערבות אלהי ישראל, שבקנאתו לכבודו ולירושלים (מל"ב י"ט, לא) היכה במחנה אשור וגרם לנסיגתו הפתאומית.

לכאורה האמונה שהתרחש נס תמוהה, שהרי כבר היו דברים מעולם שבירה לא הובקעה, לא נכבשה, ותושביה לא הלכו לגולה למרות שמלכה התמרד במלך אשור, עריו נתפסו ובירתו הושמדה במצור ע"י מלך אשור. האשורים שמו מצור על דמשק בימי שלמנאסר ג' ובימי אדניררי ג', אבל דמשק לא נכבשה, מלכה לא הוחלף אלא מלך אשור הסתפק בכניעה ובגביית מס6. וכך היה הדבר בצור בימי תגלת פלאסר ג'7. ולגבי ירושלים – כבר כמה פעמים באה העיר במצור, נכנעה, שלמה מס ובכך היא ומלכה ניצלו. מקרים אלו לא שימשו רקע וסיבה להיווצרות סיפור על התרחשות נס שהושיע את ירושלים8. לכאורה, כך היה בימי חזקיהו. ערי יהודה נפלו בזו אחר זו, ירושלים הושמה במצור9, מלכה נכנע ושילם מס כבד כדי שמלך אשור יתפייס ויחזור לארצו. אם אכן כך היה הדבר, וחזקיהו נכנע ברגע הנכון וע"כ ירושלים לא נכבשה, מה הבסיס להתפתחות האמונה שאירע נס ישועה?10.

למעשה, סנחריב יצא למסע מלחמה נגד חזקיהו בהחלטה נחושה ובלתי מתפשרת להפוך את יהודה לפחוה אשורית "כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה כן אעשה לירושלם ולעצביה" (ישעיהו י', י-יא). מראש לא היה סיכוי כלשהו שסנחריב יסתפק בכניעה בלבד. הוא עלה "על הארץ הזאת להשחיתה" (מל"ב י"ח, כה). וכל כך למה?

חזקיהו הגדיש את הסאה. הוא "עמד בכל הקריטריונים" הדרושים כדי שיוסר מכסאו, ממלכתו תחרב, עמו ילך לגולה וארצו תיהפך לפחוה. הוא היה מלך ואסאל שהתמרד11 וכשמרד הוא הפר שבועת ברית ודינו מות. וזאת לאור המנהג האשורי במלכים משועבדים שהתמרדו והמרידו (השוה ישעיהו י', יג). ברור היה מה יהיה גורל המלך וארצו12. יתירה מזו, חזקיהו היה הכוח הראשי והמרכזי בברית שעמדה בפני אשור. הוא קשר עם האוייב הגדול של אשור, הלא הוא מרודך בלאדן (מל"ב כ', יב-יג)13, קשר עם מדינות שכנות14 ואף פנה למצרים לעזרה (ישעיהו א', ה; ל"א, א-ג). ולא רק זאת, הוא פגע בבן-ברית נאמן לאשור, הוא פדי מלך עקרון ואסר אותו בירושלים. פגיעה בבן-ברית היא סיבה ליציאה למלחמה בפוגע, להענישו ולחלץ את בן החסות. הוא תמך באנשי עקרון "הפושעים" ובצדקא מלך אשקלון, אוכף מלוכה, שפרק את עול אשור. זאת ועוד, הרפורמה הפולחנית שביצע חזקיהו לא הצטמצמה לגבולות יהודה אלא חרגה אל מעבר לגבול יהודה צפונה, אל ליבה של פחוות שומרון האשורית (ואולי גם לפחות מגידו שהשתרעה גם על הגליל, ראה דהי"ב ל', ה-יח). לאור המגמות הפוליטיות הטבועות ברפורמה הפולחנית15, כרוכה היתה פעולה זו בפגיעה בריבונות אשור בחבלים שמצפון ליהודה. כל "הפשעים" הללו המיוחסים לחזקיהו משמשים בכתובות מלכי אשור עילה מוצהרת ליציאה למלחמה16. נוכח חטאים רבים אלה לא היה סיכוי כלשהו שמלך אשור יבליג או יסלח. לא קשה היה לאנשי יהודה לנחש מה יהיה גורל הממלכה לאור גורלן של ארפד, חמת, דמשק, שומרון, כרכמיש ועוד (השוה מל"ב י"ח, לד; י"ט, יא-יג) שהפכו לפחות אשוריות.

סנחריב, במסעו ליהודה, הפגין בפעולותיו השונות והנמרצות את החלטתו הנחושה לבצע את המשימה של הפיכת יהודה לפחוה ועל פי מיטב השיטה האשורית – כבוש הוצאה להורג (או הגליה) של המלך ושל הנכבדים, הגליה המונית, הפיכה לפחוה, הבאת גולים מ"ארצות כבושות" ויישובם17. הוא תופש את ערי יהודה הבצורות ומחריבן18. הוא מגלה את האוכלוסיה מן הערים הכבושות. עדות מאלפת לכך – התבליט המתאר את כבוש לכיש19. מוטיב חשוב בתבליט – הגליה של אוכלוסית העיר, איש ואשה גדול וקטן. העיר לכיש חרבה וכנראה לא נבנתה מחדש אלא בימי מנשה או יאשיהו. סנחריב קרע מיהודה שטחים וסיפחם לערי פלשת20. הוא סגר את דרכי היציאה והכניסה לירושלים21. אנשי ירושלים הנצורים ידעו בודאי על ההרס הרב וכפי שאומר ישעיהו "אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים" (א', ז. וכן מיכה א', ט). כן ידעו על ההגליה השיטתית וההמונית המתבצעת בארצם. מלך אשור מספר שהגלה 150,200 נפש. מספר מוגזם, קרוב לודאי, אבל היתה הגליה רבתי כצעד מקדים למשימה המרכזית להפיכת יהודה לפחוה22.

מגמתו של סנחריב לא הוסתרה מפני אנשי ירושלים, שכן רבשקה אומר בגלוי ובמפורש "עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש" וגו'. הוא מזכיר את גורל גוזן, חרן ובני עדן, ארפד חמת ושומרון כמקרים ידועים ומפורסמים. שיירות הגולים שהשתרכו בדרכי יהודה צפונה אל מקומות היעד לא נסתרו מעיני אנשי ירושלים וסביבותיה, ואם לא ראו במו עיניהם אזי ודאי שמעו על כך מפי פליטים שברחו מערי השדה ומצאו מקלט בירושלים הבצורה23. אכן, אנשי ירושלים היו ל"שריד" (ישעיהו א', ט) ו"פליטת בית יהודה הנשארה" (מל"ב י"ט, ל)24.

חזקיה לא יכול היה לעמוד מול העוצמה האשורית. הוא ניסה למנוע את הקץ לעצמו ולממלכתו ע"י הבעת כניעה. הוא שולח מלאכים אל סנחריב לאמור "חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא". סנחריב אינו סולח, כמצופה. חזקיהו שולח כסף וזהב למלך אשור, סנחריב אינו מתפייס. מלך אשור דורש כניעה מוחלטת וללא תנאים. בכוונתו להעניש את חזקיהו ולהגלות את תושבי ירושלים. חזקיהו עושה צעד נוסף, הוא משחרר את פדי מלך עקרון מתוך ירושלים, בן בריתו של מלך אשור25, אבל סנחריב אינו מתרצה. הוא מוסר את בנותיו, פלגשיו, זמרים וזמרות – סנחריב אינו מתרכך26. סנחריב מתכוון להעניש את חזקיהו בכל חומרת הדין, כשם שהעניש את המורדים האחרים. ואכן כל המתמרדים ב-701 הורדו מכסאותיהם או נענשו – לולי מלך צידון, צדקא מלך אשקלון, שרי עקרון וחוריה. במצב של "יום צרה ותוכחה ונאצה" (י"ט, ג) לא נותר לחזקיהו אלא לקרוע את בגדיו, להתכסות בשק, לבוא אל בית ה' להתפלל לאלהי ישראל ולבקש ישועה. הוא שולח את הנביא ישעיהו לשאת תפילה, וכפי שנאמר "ונשאת תפילה בעד השארית הנמצאה" (מל"ב י"ט, ד). למשפט כזה ולמשפטים נוספים (ראה למשל מל"ב י"ט, ג; ישעיהו א', ה-ט; מיכה א', ט-יב) אין משמעות אלא על רקע של תחושה של שעה גורלית הרת אסון, של הרס טוטאלי, של הגליה המונית, של התקרבות הקץ. לא נותר אלא לצפות לישועה בדרך נס. דבר דומה קרה לזכור מלך חמת ולעש, מראשית המאה ח' לפסה"נ27. גם זכור היה במצוקה גדולה ונשקפה לו סכנת כליה. בן הדד בן חזאל וכל המלכים עוזריו שמו מצור על חדרך והרימו דייק ("שר") וחפרו "חריץ" כדי לפרוץ אל תוך העיר הנצורה (כתובת זכור, שורות ט-י). לא נותר לזכור אלא לשאת ידיו אל אלהיו בעל-שמים, ובעל שמים ענה לו ביד חוזים וביד נביאים ("עדדן" או "עררן") לאמור "אל תדחל" (אל תירא)28 שכן בעל-שמים יקום עמו ויחלצהו מכל המלכים הצרים עליו (שורה יא-יד). הצלתה של חדרך, בניגוד לכל שיקול צבאי המבוסס על מאזן כוחות ריאלי נתפרשה, אם כן, כנס ישועה, פרי התערבות מצד כוחות עליונים. נלמד מכאן, שהאמונה בהתרחשות נס ישועה אינו פרי שגיון ודמיון של עורך מאוחר או מוצר של איזה רעיון תיאולוגי ערטילאי בדבר חסינות העיר אלא מתוך אירוע של ממש וסמוך לו. כך הוא הדבר ביחס לירושלים בימי חזקיהו. תשובת הנביא לחזקיהו היתה "כה אמר ה' אל תירא" (מל"ב י"ט, ו). העובדה שירושלים לא נפלה, בניגוד לערים אחרות שהתמרדו באותה עת, העובדה שיהודה לא הפכה לפחוה בניגוד לארפד, דמשק ושומרון, העובדה שלא הובאו גולים "מארצות כבושות" ליהודה ולירושלים בניגוד לשומרון, והעובדה שחזקיהו "החוטא" הגדול (בעיני אשור), דמות מרכזית וראשית במרד נגד אשור בשנת 701, נשאר יושב על כסא מלכותו בניגוד למלכים שכנים, ושושלת בית דוד ממשיכה למשול ביהודה – כל אלה דים כדי להעיד שמשהו בלתי צפוי ובל יאומן התרחש, וכדי לנטוע בלב אנשי הדור את האמונה שנתרחש נס29. אי כיבוש ירושלים עמד בניגוד בולט לגורל שומרון ואוכלוסית ממלכת הצפון. אם למרות החורבן וההרס שהמיט סנחריב על ארץ יהודה היתה שמחה בירושלים (ישעיהו כ"ב, ב) נראה שהסבה נעוצה בכך, שהאסון הכבד הצפוי לא פקד את יהודה וירושלים (השוה ישעיהו א', ט). זכור, שנזכר לעיל, סתם ולא פירש כיצד ניצל30, וכנראה שאין זה חשוב בעיניו מיהו המושיע האמיתי. על פי אמונתו – הינצלות העיר והממלכה באופן בלתי צפוי היא מעשה נס מבעל שמים ונס זה ראוי להנציח על מצבת זכרון.

כך גם לגבי ירושלים בימי חזקיהו. אנשי הדור לא החשיבו את הנסיבות הריאליות שהביאו לנסיגתו הפתאומית של הצבא האשורי, והן גם לא נמצאו ראויות להישמר למזכרת לדורות הבאים. חשוב שאירע הבלתי-יאומן וזה בהכרח נתפרש כנס הראוי להנצחה. נס הוא שסנחריב נאלץ להפסיק את המלחמה באופן פתאומי (ומסיבה שלא נשתמרה) ולחזור אל אשור מבלי שהמסע יסתיים בכיבוש ירושלים ובכניעה סופית של חזקיהו (המלווה בטכס המתאים). נס הוא שסנחריב נאלץ לחזור על עקבותיו מבלי שיתפייס ויתפשר עם חזקיהו המורד31. הכניעה שסנחריב סירב לקבלה והמס שהעלה חזקיהו, הנזכרים הן במקרא והן באנאלים של סנחריב, ארעו בעצם ימי המלחמה והמערכה על ירושלים, ולא בסופה ואין הם סוף פסוק של המסע. כך הוא סדר הענינים המובא במקרא. הסופר האשורי, מטעמים מובנים הזכיר את הכניעה ואת המס, שלמעשה ארעו תוך כדי המערכה כמוסבר לעיל, רק בסוף תיאור המסע, כדי לסיים את התיאור בניצחון ועל פי הקונבנציה של ההיסטוריוגרפיה הרשמית האשורית32. מפלת האוייב הראשי היא נקודת שיא של העלילה וראוי לסיים אותה בקצו של האוייב, גם אם המפלה הכניעה התרחשה כבר בראשית המסע או תוך כדי מהלך המלחמה33.

החומר הרב המצוי במקרא על מסע סנחריב מעיד שיחסו למאורע זה חשיבות מרובה. תשועת ירושלים בימי חזקיהו היא ציון דרך חשוב בתהליך הארוך והממושך של עלית מעמדה של ירושלים מעיר יבוסית בראשית ימי מלכות דוד ועד לבירה הנצחית של עם ישראל לאחר חורבן הבית הראשון. אבל עוד לפני חורבן ירושלים ע"י הכשדים נשמעים הדיה של האמונה שנשתרשה בקרב אנשי יהודה וירושלים בדבר חסינותה של ירושלים המוגנת ע"י אלהי ישראל (ירמיהו ז', א-טו; כ"ו, ט; איכה ד', יב וכן במזמורי תהילים כמו מ"ו, מ"ח, ע"ו)34. קרוב לודאי שאמונה בחסינות ירושלים נסמכה בין השאר על הסיפור המופלא שהתהלך בעם בדבר הצלת ירושלים מידי סנחריב באורח נס, וכן על מסורות שונות שטופחו בחצר המלוכה בדבר הבחירה הנצחית של בית דוד, של ירושלים ושל בית המקדש שאלהי ישראל שוכן בתוכה.

הזכרת רצח סנחריב בידי בניו במל"ב י"ט, לה-לז מלמדת, שסיפור הנס לא חובר סמוך למאורע אלא נשזר אחרי מות סנחריב, דהיינו לאחר 681 35. מחבר הסיפור המקראי שניסה לצקת תוכן עלילתי באמונה הערטילאית בדבר הצלת ירושלים בדרך נס נסמך, ככל הנראה, על הכתוב "הנני נתן בו רוח ושמע שמועה ושב לארצו והפלתיו בחרב בארצו" (מל"ב י"ט, ז)36 ועל מסורות שונות בדבר מסעותיו של סנחריב וסופו המר. מסורת מובאת אצל הירודוט ואצל יוסף בן-מתתיהו על נסיגה פתאומית של סנחריב ממצרים. המחנה האשורי נאלץ לסגת לאחר שעכברים כירסמו את הקשתות ואת המגינים. את מכת העכברים הביא האל על מחנה אשור37.

ביחס לסופו של סנחריב התהלך הסיפור על רצח סנחריב בידי בנו (הכרוניקה הבבלית). פרשנות למות סנחריב מצויה בכתובת נבונאיד, שבה הוסבר רצח סנחריב בידי בנו כעונש על שהחריב את העיר בבל38. הסופר המקראי, שהצלת ירושלים באורח בלתי-צפוי מראש עוררה את דמיונו, כרך את הדן של שתי מסורות אלו – נסיגת הצבא האשורי מפלוסיום ורצח סנחריב בידי בניו – למעשה אחד: נס הצלת ירושלים בידי מלאך ה'39 ועונש על שסנחריב איים על ירושלים, התכון להחריבה וחרף את אלהי ישראל. באופן זה, למסורת על נסיגת צבא אשור מגבול מצרים, למעשה רצח סנחריב בידי בניו – ישנה זיקה לסיפור הנס המקראי, אבל לא זיקה היסטורית או כרונולוגית אלא היסטוריוגרפית-ספרותית. נס הצלת ירושלים מצטרף איפוא לשורה של נסים ונפלאות הקשורה בדמותם של ישעיהו ושל נביאים אחרים.

הערות:

  1. מקובל שמחזור סיפורים זה מורכב ממקורות שונים, ממסורות שונות ונפרדות, מאנאלים ועד לגנדות, חלקם בני הזמן וחלקם מאוחרים. הסיפורים צורפו ונערכו ע"י עורך דויטרונומיסטי בעזרת ציונים כרונולוגיים כלליים "בימים ההם" (מל"ב כ', א) "בעת ההיא" (שם, כ', יב). סדר הסיפורים אינו משקף את הסדר הכרונולוגי האמיתי. ראה על כך ח. תדמור – מ. כוגן "מאורעי שנת ארבע-עשרה לחזקיהו: מחלת המלך ובקור המשלחת הבבלית", ארץ-ישראל ט"ז (ספר צבי מ' אורלינסקי) ירושלים, תשמ"ב, עמ' 198-201:
    B.S. Childs, Isaiah and the Assyrian Crisis /SBT II/3 1967. London pp. 69-103;
    E. Wurthwein, Die Bucher der Konige, [ATD II, 2] 1984 pp. 404-406;
    H. Wildbrger, Jesaja [BKAT] 1982 pp. 1369-1438.
    הקטעים המקבילים בישעיהו נלקחו ככל הנראה מספר מלכים, ראה:
    O. Kaiser, Der Prophet Jesaja. Kapitel 13-39 [ATD] Gottingen 1973 pp. 291, 324
    והוא הדין ביחס לקטעים המקבילים בספר דברי הימים. ראה: S. Talmon, and F.M. Cross Qumran and the History of the Biblical Text, London 1975, p. 329.
  2. על המסע עצמו והאם מדובר במסע אחד או יותר ראה ח. תדמור "מלחמת סנחריב ביהודה" ציון נ' (תשמ"ה) עמ' 65-80:
    W.H. Shea "Sennacherib Second Palestinian Campaign" JBL 104 (1985)p. 401 408.
  3. ראה: S. Parpola "The Murderer of Sennacherib" in B. Alster (ed.) Death in Mesopotamia [Mesopotamia 8] Copenhagen 1980 pp. 171-182.
  4. לפי פשוטו של מקרא התחולל הנס סמוך לחומות ירושלים (מל"ב י"ח, יז). לפי מל"ב י"ט, ח נסע סנחריב מלכיש ונלחם על לבנה. לעומת זאת מתוך דהי"ב ל"ב, ט, כא משתמע שמחנה אשור הוכה בלכיש. על פי כתובים אחדים אנשי ירושלים ישבו במצור (ראה דה"ב ל"ב, י; מל"ב י"ח, כו). לאור הכתוב במל"ב י"ט, לב סבירה ההנחה שירושלים הושמה בהסגר, אין יוצא ואין בא, והוחל בהכנות לשים מצור של ממש על העיר, ראה ח. תדמור, לעיל (הערה 2) עמ' 75; Wurthwein op. crt (above n. 1) 408; R.E. Clements, Isaiah and the Deliverance of Jerusalem /JSOT, 13/ Sheffield, 1980. p. 13.
  5. השוה ישעיהו ה', כט "שאגה לו כלביא ושאג בכפירים וינהם ויאחז טרף ויפליט ואין מציל". כן ראה תדמור, שם (הע' 2), עמ' 78; P. Machenist "Assyria and its Image in the First Isaiah" [JAOS 103] (1983) p. 722; "The invicibility of the Assyrian army is taken for granted".
  6. שלמנאסר ג': "בעיר דמשק עיר מלכותו, סגרתי עליו, את גניו כרתי, ועד להרי החורן הלכתי, ערים לאין ספור הרסתי, החרבתי ובאש שרפתי";E. Michel. "Die Assur-Texte Shalmanassar III (824-858)". Wo I (1947-1952) pp. 265-266.
    אדדניררי ג': "על ארץ דמשק עליתי, את מרא מלך ארם-דמשק עיר מלכותו סגרתי. זוהר האל אשור, המטיל מורא, אדוני, הממו והוא אחז ברגלי והשתעבד לי, בתוך ארמונו שבדמשק עיר מלכותו קבלתי 2.300 ככר כסף, 20 ככר זהב" וגו'. וכן בכתובת אחרת: "בעת ההיא צויתי להתקדם לעבר דמשק, סגרתי על מרא בדמשק [והוא נכנע] 100 ככר זהב, 1000 ככר כסף" וגו'. ראה: J.B. Pritchard (ed.) ANET pp. 281-282.
  7. תגלת פילאסר ג': "חירם מארץ צור אשר עם רציון [מדמשק קשר... את העיר] מחלב, עיר מעוזו, יחד עם ערים גדולות כבשתי שלל [...] ולפני התייצב ונשק שתי רגלי. 20 ככר [זהב. . .]. ראה: D.J. Wiseman. "A Fragmentary Inscription of Tiglath-pileser III from Nimrud" Iraq 18 (1956) pp. 125-126.
    לענין שומרון ראה הצלתה מידי מלך ארם במל"א כ', י-יב. במל"ב ז', ו מסופר שה' "השמיע את מחנה ארם קול רכב וקול סוס... ויקומו וינוסו..." מדובר על בהלה שאחזה את האוייב אבל לא על הכאה משמים.
  8. מסע שישק – מל"ב י"ד, כה-כו, וראה המקבילה בדהי"ב י"ב, ד "וילכד את ערי המצרות אשר ליהודה ויבא עד לירושלם" ולא מסופר שם על הצלה בדרך נס, תוך התערבות של כוח משמים. חזאל מלך ארם שם פניו "לעלות על ירושלם". יהואש שלח מס כבד "לחזאל מלך ארם ויעל מעל ירושלם" (מל"ב י"ב, יח-יט). אמציע נגף לפני יואש מלך ישראל. יואש פרץ לירושלים, לקח שלל רב ובני מערובומ, אבל אמציה נשאר על כס המלכומ חמש עשרה שנה לאחר מומ יואש מלך ישראל (מל"ב י"ד, יא-יז).
  9. ראה לעיל, הע' 4.
  10. רווחת הסברה, שמסע סנחריב הסתיים בכניעה של חזקיהו, סנחריב הסתפק בכניעה ובקבלת מס כבד. חזקיהו נכנע בעוד מועד וברגע הנכון מתוך שיקולים צבאיים ברורים, ובכך מנע את כיבושה של ירושלים וניצל ממות או מהגליה. באופן זה ההמשך הישיר למל"ב י"ח, טז הוא פס' כ בפרק כ' וכל הקטע שבין שני כתובים אלו הוא מאוחר, לא היסטורי, שבא לאמת את אמונת ישעיהו, שמלך אשור לא יכבוש את ירושלים. ראה למשל קלמנטס, שם (לעיל, הע' 4) עמ' 61: "2 Kings 18:17-19:37 must be looked upon as a unique elaboration of Isaiah's prophecy in Isa. 10: 5-15" וכן ראה שם, עמ' 59, 85, 91. 1965-1963 G. Von-Rad Old Testament Theology. Edinburgh Vol. II p. 166: Wurthwein op. cit (above n. I) p.429.
  11. יהודה נשתעבדה לאשור כבר בימי אחז (מל"ב ט"ז, ז). חזקיהו הכיר במרות אשור, לא לקח חלק במרידת אשדוד בשנת 712, ומרידתו בשנת 701 נחשבה לחטא הפרת שבועת אמונים (מל"ב י"ח, יד).
  12.  על שיטת תהליך הפיכת ממלכות עצמאיות לפחוות אשוריות ראה:H. Donner, in J.H. Hayes J.M. Miller, "Israelite and Judaean History" /OTK/ London. 1977 pp. 418-419.
  13. גלוי וידוע שמשלחת מרודך בלאדן הגיעה לירושלים לפני מסע סנחריב ועל כך ראה ח. תדמור – מ. כוגן, לעיל (הע' 1).
  14. הכוונה לחירם מלך צור, צדקא מלך אשקלון ולאנשי עקרון. ראה על כך: B. Oded, in Hayes Miller, op. cit (above n. 12) pp. 444-447.
  15. M. Weinfeld, "Cult Centralization in Israel in the Light of a neo-babylonian Analogy". JNES 23 (1964) pp. 202-212.
  16. דהיינו: מלך ואסאל שהתמרד, הפרת שבועת אמונים, קשר וברית נגד אשור, פניה לכוח עויין לעזרה נגד אשור, פגיעה בבן-חסות, עזרה למתמרד באשור, פגיעה בטריטוריה שבריבונות אשור . הדוגמאות הן רבות מאוד ומפוזרות בכתובות מלכי אשור מן האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה.
  17. על שיטת ההגליה האשורית ראה: B. Oded, Massdeportation and Deportees in Neo Assyrian Empire, Wiesbaden, 1979.
  18. מל"ב י"ח, יח; ישעיהו י', כז-לב; מיכה א', ח-יד; אנאלים של סנחריב בענין מסע סנחריב לארץ-ישראל, ובעיקר בכתובת מנבי-יוניס:
    "I destroyed the broad district of Judah", D.D. Luckenbill, The Annals of Sennacherib. Chicago 1924, p. 86
  19.  D. Ussishkin. "Defensive Judean Counter-Ramp Found at Lachish in 1983 Season" BAR 10 (1984) pp. 66-73.
  20. אנאלים של סנחריב, לקנביל שם (לעיל, הע' 18), עמ' 33.
  21. אנאלים, שו' 30, בורגר מתרגם:
    "und das hinausgehen aus seinem stadttor verleidete ich ihm", R. Borger, in O. Kaiser (ed.). Texte aus der Umwelt des Alten Testaments, Band I, Lieferung 4, p. 390
    ח. תדמור מתרגם "חסמתי אותו במשלטים ואת היציאה משער עירו מנעתי ממנו (הפכתי לו לטאבו)", שם (לעיל, הע' 2) עמ' 72.
  22.  ראה: Stohlmann. "The Judaean Exile after 701 B.C." in W. Hallo et al. (eds) Scripture in Context, II, Winona Lake, 1983. pp. 147-175.
    המספר 150, 200 מוסבר ע"י חוקרים אחדים כמשקף את מספר כל אוכלוסית יהודה שהיתה מועדת להגליה, וכפי שכותב שטוהלמן: "everyone was reckoned or counted for the purpose of future deportation" p. 155.
  23. השוה ישעיהו י', ג, כט וראה מ. ברושי, זמנים 7 (1982) עמ' 98.
  24.  על "פליטה" ו"שארית" כביטויים הקשורים לאסון כבד שבא על העם בעקבות מסע צבאי ראה: H. Wildbereger, Jesaja /BKAT, 10/ 1972-1982. pp. 156, 619, 1435.
  25. פרוש כזה יש בו כדי לבטל את התמיהה כיצד יכול היה סנחריב להזכיר את שחרור פדי מתוך ירושלים בטרם הזכיר את כניעת חזקיהו. על אפשרות כזו מצביע גם:
    K.A. Kitchen. "Egypt, the Levant and Assyria in 701 BC" in H. Brunner fest. Agypten und Akte Testament. Band 5 /Fond Atque Pontes/ 1983 p. 249.
  26. סדר ענינים כזה מסיר את הקושי לפיו אם נאלץ סנחריב לעזוב לפתע פתאום ולחזור לארצו, מדוע שלח חזקיהו מס כבד מאוד לנינוה, כולל מבני משפחתו.
  27. על הרקע ההיסטורי ראה: N. Na'aman, "Looking for KTK" Wo 9 (1978) pp. 220-239
    נ. נאמן קובע את זמן המצור לשנת 796 לפסה"נ. על הכתובת ולשונה ראה:
    J.C.L. Gibson, Textbook of Syrian Semitic Inscriptios. Vol. 2, Oxford 1975 pp. 6-17; J.C. Greenfield, "The Zakir Inscription and the Danklied"; דברי הקונגרס העולמי היהודי למדעי היהדות, 1969, עמ' 174-191.
  28.  "אל תירא" – סגנון נבואי, השווה דברים א', כא; מל"ב י"ט, ועוד. ראה גרינפלד, שם (לעיל, הע' 27) עמ' 181-191.
  29. וכן A. Millard. "The Old Testament and History; Some Considerations" in faith and Thought (Transctions of the Vlctoria Insitute) 110 (1983) p. 49; "the unusual and the unexpected occurring at the right moment were understood forthwith as acts of the gods on behalf of their followers… the religiously conscious were aware of a miracle as soon as it took place".
  30. כנראה ע"י אדדניררי ג' מלך אשור והשוה ל"מושיע" בימי יהואחז מלך ישראל (מל"ב י"ג ד-ה) וראה לעיל הע' 27.
  31. וזאת בניגוד לדעת רוב הפרשנים, שהמסע הסתיים בכניעת חזקיהו ברגע האחרון, בהתפייסות מצד סנחריב ובפשרה, ראה למשל קלמנטס שם (לעיל, הע' 4) עמ' 62, 91-92. לדעת קלמנטס ואחרים סנחריב מחל לחזקיהו ואישר מחדש את מלכותו, וכי סנחריב לא נאלץ לנטוש את ירושלים בגלל התרחשות בלתי צפויה. וראה גם תדמור, שם (לעיל, הע' 2) עמ' 70, 77. לגבי צור, אם אכן לא כבש סנחריב את צור אלא התפייס והתפשר, הרי בכל זאת הומלך מלך אחר במקום לולאי המתמרד. אמנם נאמר בפסוק יד "וישם מלך אשור על חזקיהו" וגו' כאילו הסכים סנחריב להסתפק במס כבד. לדעתנו אין כאן אלא הסבר של הסופר המקראי לכסף ולזהב ששילם חזקיהו למלך אשור כדי לפייסו, אלא שסנחריב לקח את האוצר ולא הסכים לותר לחזקיהו. ההסבר של הסופר המקראי גרר בעקבותיו את הסתירה שבין פסוק יד לבין ההמשך לפיו רבשקה, שליחו של סנחריב דורש כניעה. באנאלים של סנחריב חייב "הדגם" (ראה להלן, הערה 32) לסיים את המסע בתשלום מס למלך אשור.
  32. לעתים סדר המאורעות בכתובות אשור נקבע עפ"י דגם וקונבנציה ולא על פי הסדר הכרונולוגי האמיתי, ראה על כך תדמור, שם (לעיל, הע' 2)ולהלן הע' 33.
  33. המערכה על ירושלים וכיבוש ערי המבצר ביהודה התרחשו ככל הנראה במקביל לפעולות צבא אשור בפלשת, אלא שהסופר האשורי העדיף להזכיר את המסע ליהודה בסוף התיאור, שכן חזקיהו היה היעד המרכזי של המסע. לפי אופנהיים תיאור המסע השמיני של סרגון מסתיים במערכה נגד מוצאציר "למרות שהיא לא היתה המערכה האחרונה" במסע זה. ראה: A.L. Oppenheim "The City of Ashur in 714 B.C." Jnes 19 (1960) p. 135. דגם זה מצוי כנראה גם בכתובת סבע ובכתובת נימרוד של אדדניררי ג' בענין דמשק. ראה 282-281 ANET pp..
  34. על האמונה בחסינותה של ירושלים וזמנה ראה קלמנטס (שם, הע' 4) עמ' 72-89 ושם ספרות.
  35.  לדעת אחדים המסורת על הצלת ירושלים מידי סנחריב באורח נס טופחה ונתחזקה ע"י יאשיהו כרקע וכהצדקה לריכוז הפולחן בירושלים, ראה: V. Maag. "Erwagungen zur deuteronomischen Kultzentralisation" VT 6 (1956) pp. 10 18. קלמנטס, שם (לעיל, הע' 4) עמ' 50-51, 61-62, 68-69, 90-92.
  36.  וכן פסוקים נוספים בישעיהו כמו בפרקים י', י"ד, ל"א, ח-ט.
  37.  ראה ח. תדמור, שם (לעיל, הע' 2) עמ' 80 ושם ספרות. אכן נראה שבמקרה זה פרצה מגיפה במחנה אשור. על פולחן העכברים הקשור באל המגיפה ראה: G.W. Ahlstrome. Studia Orientalia /Helsinki, Societas Orientalis Fennica/ 53:3 (1984) p. 7.
  38. ANET p. 309.
  39. השוה שמות י"ב, כט. על המוטיב של המלאך המושיע והמלאך המשחית, ראה י. ש. ליכט "מלאך ה'" אנציקלופדיה מקראית, ירושלים 1962 כרך ד' טו 979-985;
    א. רופא האמונה במלאכים בישראל בתקופת הבית הראשון לאור מסורות מקראיות, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 203-218.

ביבליוגרפיה:
כותר: הצלת ירושלים מידי סנחריב : הרקע לסיפור הנס
מחבר: עודד, בוסתנאי (פרופ')
שם  הספר: ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל
תאריך: תשנ"א
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; הכהן, רפאל חיים
הערות: 1. שני כרכים.
הערות לפריט זה: 1. הפריט לקוח מהכרך השני.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית