עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > נוסח המקרא
ספריית אלינרההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
אחד התחומים המרכזיים במפעלם של בעלי המסורה הוא שימור נוסח המקרא. כדי לשמור על מסירתו המדויקת של נוסח זה ערכו רשימות של התופעות הנוגעות לנוסח המקרא. רשימות אלה נמסרו מדור לדור. דף המידע מפרט ומסביר את התופעות שבהם טיפלו בעלי המסורה: תיקוני סופרים, מקרא סופרים, קרי וכתיב וסבירין.



בעלי המסורה ומפעלם : הערות מסורה העוסקות בשמירת נוסח המקרא
מחברים: יוסף ניצן; משה יעקובי


1. תיקוני סופרים

במסורה נמנו שמונה עשר מקומות שבהם שונה לשון הכתוב. השינוי נעשה על-פי-רוב כדי למנוע פגיעה בכבוד ה'. שינויים אלה נקראים "תיקוני סופרים" או "כינה הכתוב" (כינה מלשון כינוי ושינוי). על פי רוב השינוי הוא באות הכינוי בלבד, כגון ירמיה ב, יא: "ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" – כבודי היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב. וכן בתהלים קו, כ: "וימירו את כבודם בתבנית שור" – במקום את כבודי. ובשמואל א' ג, יג החליפו את מלת היחס לי ב-להם וכתבו: "כי מקללים להם בניו" (של עלי), במקום כי מקללים לי בניו. לעתים רחוקות נדרש שינוי גדול יותר, כמו בבראשית יח, כב: "ואברהם עודנו עמד לפני ה'" – וה' עודנו עומד היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, מפני שגנאי הוא לומר שהקב"ה עודנו עומד אצל בשר ודם.
בכתבי יד רבים של המקרא תמצא בכל מקום כזה הערת המסורה: מן י"ח תיקון סופרים.
יש מחכמינו הסבורים שכינה הכתוב גופו, כלומר: מלכתחילה נכתבה הצורה "המתוקנת" כדי למנוע פגיעה בכבוד ה'. ויש מחכמינו המייחסים תיקונים אלה לסופרים – עזרא הסופר או אנשי כנסת הגדולה – ואמרו: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" (יבמות עט ע"א). מובן שאין באמירה זו כדי לגרוע מקדושתן של כל תיבה ואות בכתבי הקודש. וראה למשל במסכת עירובין יג ע"א: "...וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר (= סופר) אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו".

2. מקרא סופרים

מונח זה פירושו: מסורת הקריאה הנכונה של מלה, שאפשר לקראה בצורות שונות. למשל: שמות כג, יט: "לא תבשל גדי בחַלב אמו", ולא בחֶלב אמו. וכן בדברים כה, יט: "תמחה את זֶכֶר עמלק", ולא זכַר (מלשון זכר) עמלק.

3. עיטור סופרים

השם "עטור" אינו ברור כל צורכו, ופרשוהו בדרכים שונות. התלמוד מביא חמש דוגמאות לתופעה זו ונראה שהכוונה היא שבמקומות אלה השמיטו הסופרים את וו החיבור. ויש סבורים, כי במקומות אלה יש מלים או אותיות מיותרות. והשווה בבלי, נדרים לז ע"ב: "אמר רבי יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים: אחר תעבורו (בראשית יח, ה), אחר תלך (בראשית כד, נה), אחר תאסף (במדבר לא, ב), קדמו שרים אחר נוגנים (תהלים סח, כו), צדקתך כהררי אל (תהלים לו, ז)".
ורש"י שם פירש: "עיטור שמעטרין הדיבור, דהכי משמע יפה", כלומר, לדעתו שינו כאן סופרים את סדר המלים, כדי שיישמע המשפט יפה יותר. וראה בערוך ערך עטר, שפירש עיטור מלשון הסרה וסילוק. לדעת הערוך היו משתבשים בקריאת הפסוקים ומוסיפים וו החיבור מתוך מחשבה, שכך מסתבר יותר על-פי כללי הדיקדוק. ובאו הסופרים והדגישו שיש לקרוא במקומות אלה בלי וו. ואלה דבריו: "...ונראים הדברים שבתחילה אנשי כפרים לא היו דייקי במקרא והוו קרי: וסעדו לבכם ואחר תעבורו; קדמו שרים ואחר נוגנים; צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה. והווי משתבשי באלו מילי בההוא זמן וסברי דהכי דקדוק, משום דהכי מסתבר. ואתו סופרים וסלקו להני ווי...".

4. כתיב וקרי

במקומות רבים במקרא מעירה המסורה שיש לקרוא מלה מסוימת שלא כפי שהיא כתובה. בעלי המסורה לא תיקנו את הטקסט במקומות אלה והשאירו אותו כמות שהוא, אלא שהעירו בצד כיצד יש לקרוא מלים אלה. המלה בצורתה הכתובה נקראת "כתיב", אופן קריאתה נקרא "קרי". על עצם התופעה של הכתיב והקרי כותב רד"ק בהקדמתו לפירושו לספר יהושע דברים מאלפים: "ונראה כי המילות האלה נמצאו כן, לפי שבגלות ראשונה אבדו הספרים וניטלטלו, והחכמים יודעי התורה מתו. ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור, כתבו האחד ולא ניקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחד מבחוץ".
בכמה מן המקומות לא די בהסבר הנ"ל. הנוסח בהם לא היה מסופק כלל ואף-על-פי-כן שינו מפני הכבוד. למשל במקום "ישגלנה" (דברים כח, ל), שנחשבה מלה מגונה, כינו למלה מעודנת יותר וקראו: "ישכבנה". וכן במקום "ובעפלים" (שם, כז), שנחשבה אף היא למלה מגונה, כינו וקראו "ובטחורים", ועוד כיו"ב. והשווה בבלי מגילה כה ע"ב: "תנו רבנן: כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי מכנין אותן לשבח...".

יש מקומות שנוסחת הקרי באה מחמת שהכתוב בא בלשון בלתי רגילה.
דוגמאות:

יחזקאל ח, טז:
שמואל א', א, יז:
ירמיה לא, לח:

כתיב: ומה משתחויתם
כתיב: שלתך
כתיב: קוה המדה

קרי: משתחוים
קרי: שאלתך
קרי: קו המדה

הערות כתיב וקרי צוינו גם בכתבי יד ובדפוסים שבהם ניתן רק חלק מהערות המסורה. מכאן אפשר ללמוד על חשיבותן של הערות אלה ביחס לשאר הערות המסורה.
בדפוסים נהוג בדרך כלל שהכתיב בטקסט מנוקד בניקודו של הקרי, והקרי שבשולי הגליון אינו מנוקד, כך נהוג בדרך כלל גם בכתבי-יד. בתנ"ך הוצאת קורן ירושלים, הוא התנ"ך הראשון שסודר והודפס בארץ-ישראל, ניקדו את הקרי בלבד – כמו השיטה הנהוגה בדפוסים אחדים – ולא ניקדו את הכתיב כלל. שיטה כזאת אינה מצויה בכתבי-יד אך היא מקלה מאוד על הקורא.

כתיב ולא קרי; קרי ולא כתיב

יש לפעמים מלים הכתובות ואינן נקראות כלל – כתיב ולא קרי. ויש לפעמים מלים הנקראות למרות שאינן כתובות – קרי ולא כתיב.

דוגמאות:
כתיב ולא קרי:
שמואל ב' יג, לג: כי-אם אמנון לבדו מת – כתיב; כי אמנון לבדו מת – קרי.
ירמיה לח, טז: חי ה' את אשר עשה לנו – כתיב; חי ה' אשר עשה לנו – קרי.
קרי ולא כתיב:
שמואל ב' ח, ג: בלכתו להשיב ידו בנהר – כתיב; בלכתו להשיב ידו בנהר פרת – קרי.
ירמיה לא, לז: הנה ימים נאם ה' – כתיב; הנה ימים באים נאם ה' – קרי.

אם למקרא ואם למסורת

בבבלי סנהדרין ד ע"א מסופר על מחלוקת בין חכמים אם יש לחשוב את הכתוב עיקר או את הקריאה עיקר. המחלוקת עוסקת בבעייה שיש לה השלכות חשובות לגבי מדרש ההלכה, אשר דייק בכל אות שבתורה. המחשיבים את הכתוב יותר, הסתמכו על הכלל: "יש אם למסורת" והאחרים הסתמכו על הכלל: "יש אם למקרא". למשל: המלה "בסוכות" נכתבה בתורה פעמיים בצורת היחיד: בסכת – בלי ווים, ופעם אחת בצורת רבים – בסכות. וכשבאו רבותינו להסמיך עניין מצוות הדפנות של הסוכה נחלקו בדבר. רבנן הסבורים שיש אם למסורת חושבים את הכתוב עיקר ולפיכך יוצא לפי חשבונם שהכתובים רומזים ביחד לארבע דפנות (בסכות – 2; בסכת – 1: בסכת- 1) ומכיוון שאחד מהם בא לגופו (אי אפשר בלעדיו) נותרו שלושה, ולפיכך יש צורך לדעתם בשלוש דפנות כשרות לסוכה – שתיים מלאות ואחת שדי לה בטפח. אבל ר"ש שסבור – יש אם למקרא אומר שכל אחד מהכתובים רומז לרבים, והואיל ומיעוט רבים שניים, לפיכך רומזים הכתובים ביחד לשש דפנות. ומכיוון שאחד נצרך לגופו, נותרו ארבעה, ולשיטתו יש צורך בשלוש דפנות מלאות ואחת של טפח.

5. סבירין

במקומות רבים מציינת המסורה נוסח המסתבר יותר מן התיבה המופיעה בטקסט. כגון: ירמיה מח, מה: "כי אש יצא מחשבון". נוסח סבירין יצאה (הערת מסורה קטנה בכתב-יד לנינגרד) מתאים מאד לנוסח של במדבר כא, כח: "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון".

הערת סביר שונה מהערת כתיב וקרי. בהערת כתיב וקרי מלמדת הערת המסורה שיש לקרוא בניגוד לנוסח הכתיב, ואילו הערת סביר באה להזהיר מפני הנוסח המסתבר וקובעת שהוא מוטעה. הערת סביר בשוליים מחזקת אפוא את נוסח הפנים, וטוענת שיש לקראו כמות שהוא למרות שיש נוסח אחר, המסתבר יותר ממנו.

לפריטים נוספים בנושא:
א. מהי מסורה?
ב. מי הם בעלי המסורה?
ג. הערות המסורה הנוגעות לדרך כתיבת המקרא.
ד. הערות המסורה העוסקות בשמירת נוסח המקרא.

ביבליוגרפיה:
כותר: בעלי המסורה ומפעלם : הערות מסורה העוסקות בשמירת נוסח המקרא
שם  הספר: שער למקרא
מחברים: ניצן, יוסף ; יעקובי, משה
עורך הספר: שמידט, שלמה
תאריך: תשמ"ח
הוצאה לאור: ספריית אלינר; ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הערות לפריט זה: 1. הפריט לקוח מתוך הפרק השישי של הספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית