עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה
פרידמן, ש.


תקציר
הספקנות היא גישה פילוסופית הגורסת שיכולת ההכרה של האדם מוגבלת - קיימים דברים שאינם ניתנים להכרה וכן קיימות מתודות אשר מהימנותן מוטלת בספק. הגישה המנוגדת לספקנות היא הדוגמטיזם



ספקנות
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


זוהי תורה הסוברת שאפשרויות ההכרה הן מוגבלות. באחת מצורותיה היא טוענת, כי קיימים דברים שמבחינה עקרונית אינם ניתנים כלל להכרה; באחד מגילוייה האחרים היא טוענת שהכרתם של דברים ניתנת להשגה תוך קשיים מרובים ושמירת כללי זהירות מסויימים. בצורה שנייה זו תומכת הספקנות בעמדה מתודולוגית של הסתייגות וזהירות מרובה ביחס לניסוחן של אמונות. ניגודה של הספקנות הוא הדוגמטיסם. בין הסוגים השונים של הספקנות מבחינים בשתי דרכים עיקריות: על-ידי התייחסות למתודות החקירה שמהימנותן מוטלת בספק, או לסוגי המושאים אשר אפשרות הכרתם מפוקפקת. הטלת-ספק במתודות יכולה להיות כוללת, על סמך השיקול שאין דרך חופשית מטעות להשגת הכרה, וכי כל המתודות נכשלו אי-פעם. אולם לעתים קרובות יותר לובשת הספקנות ביחס למתודות צורה חלקית בלבד, והיא מתבטאת בכך שהיא שוללת את מהימנותו של מקור-הכרה מוכר לטובת מקור-הכרה אחר. התבונה וניסיון החושים הועמדו מצד אחד זה כנגד זה, ואילו מצד שני, זכו שניהם יחדיו להגנה כנגד יומרותיהן של הסמכות, ההתגלות והאינטואיציה.

מאידך גיסא, מגיני-האמונה מסוגו של פסקל (Pascal) נתנו ביטוי לספקנות קיצונית ביחס לכושר התבונה להגיע לאמת הדתית. האבן-רושדיסם (Averroism), למשל, המבחין בין האמת הטבעית, שאליה יש לתבונה גישה, לבין האמת העל-טבעית, שאיננה פתוחה בפני התבונה - הוא דו-משמעי. אפשר להבינו כסברה כנה שהתבונה האנושית כשלעצמה, ללא סיוע, איננה מסוגלת לרכוש לעצמה הכרה דתית, אך היא עשויה להתקבל גם כאירוניה, הבאה לרמוז שהואיל והתבונה איננה מסוגלת לרכוש לעצמה הכרה כזאת, הרי שהכרה כזו איננה בת-השגה כלל.

אשר לצורות מוגבלות ומיוחדות של ספקנות, הרי מקובל יותר להגדירן באמצעות המושאים הנחשבים כבלתי-ניתנים להכרה. יש והשתמשו בטיעונים ספקניים כדי לשלול את האפשרות שאנו יכולים להשיג הכרה בדבר עובדות אמפיריות, של עולם העצמים החיצוני, של רוח הזולת, של העבר, של העתיד, של הטבע בחינת כוליות, של ערכים, ושל מושאי הספקולציה המטפיסית או הדתית, המונחת מעבר לניסיון החושים. אפשר להבחין בשלושה שלבים או רוחות בספקנות המתייחסת למושאים. הספקן עשוי להסכים לכך שהעצמים הנדונים קיימים, אך הוא שולל את האפשרות שאנו מסוגלים אי-פעם לדעת על אודותיהם משהו יותר מזה. עמדתו של קנט (Kant) לגבי הדברים כשלעצמם היא ספקנית במובן זה; כזו היא גם גישתו של הספקן האינדוקטיבי המטיל ספק בחוקי הטבע. שנית, יש שהספקן קובע שהעצמים הנדונים אינם קיימים כלל: זוהי עמדתו של הספקן הדתי הרגיל ביחס לאלוהים, של הספקן המוסרי ביחס לקיום מערכת-ערכים ושל פילוסופים רבים ביחס לקיומה של נפש עצמותית ואלמותית. לבסוף עשר הספקן לקבוע שלא ייתכן כי העצמים הנדונים קיימים, ולפיכך אף ההכרה שבה הוא מטיל ספק איננה יכולה לבוא בחשבון מבחינה הגיונית. עמדתו של ברקליי (Berkeley) ביחס לעצם החומרי ועמדתו של יום (Hume) ביחס לקשרים מעשיים או פנימיים בין אירועים, הן גילויים של ספקנות מסוג זה.

הספקנות הכללית והכול-כוללת היתה מאז ומתמיד נדירה, שכן מרבית הספקנים היו מתומכיה של ספקנות מסויימת ביחס למתודה אחת או ביחס למושא אחד. ספקנות כוללת אפשר לראות כמין התהדרות דיאלקטית. יש בה הרבה מאווירת הפרדוכס. דומה כי הטענה ששום דבר איננו ניתן להכרה סותרת את עצמה, שכן עצם הקביעה הזאת יש בה כדי לטעון שאפשרית הכרה כלשהי, היינו, אמיתותו של עיקרון הספקנות עצמו. דבר זה היה ברור כבר לפירו (Pyrrho), הפילוסוף-הספקן הראשון, אשר טען כי אפשר לקיים עיקרון זה רק באופן זמני וניסיוני, בחינת תמרון ותו לא. לפי תורת הטיפוסים של רסל (Russell), הרי הספקנות הכוללת, באשר היא מתייחסת אל עצמה, איננה ניתנת להגדרה בעלת משמעות. ובאופן כללי אפשר לטעון, שכדי להשיג בסיס הגיוני כלשהו לספקנות, חייב להיות קיים משהו שאליו אין מתייחסים בספקנות. הנימוק המקובל לביסוסה של הספקנות הוא הניסיון או האפשרות של כשלון היומרות ביחס להכרה. הכשלון מתגלה באמצעות סתירה, אך לשם כך אנו חייבים לדעת כי אכן חרצנו משפטים סותרים וכי חוק הסתירה הוא אמיתי. יתר-על-כן, ההתנסות בכשלונות בעבר, לגבי סוג חשיבה מסויים; היא רלבנטית לגבי העתיד רק אם מניחים את הרציונליות של הטיעון האינדוקטיבי. אמת נכון הדבר - אפשר כי אדם יטען לספקנות מוחלטת על-ידי סירובו לטעון להכרה כלשהי, אך הוא לא יוכל להציע ביסוס רציונלי לדרכו.

הספקנות בחינת פילוסופיה התחילה עם פירו (בשת 300 לפני סה"נ לערך), ומאז ועד היום היא מופיעה בתורת ביטוי למורת-הרוח מן התוהו ובוהו הרוחני, הנוצר בשל הניגודים שבין השיטות הדוגמטיות. לגבי פירו היתה הפילוסופיה אמנות מעשית שכל מגמתה להשיג את שלוותה ואת שחרורה של הנשמה (ataraxia); ומטרה זו לא ניתן להשיג אלא על ידי נטישת החיפוש אחר האמת, הגורר אחריו תיסכול בלתי-נמנע. מרבית הטיעונים המתקבלים על הדעת לביסוס הספקנות מצויים כבר בהגותם של הספקנים היוונים, כפי שנמסר בדיווחו של סקסטוס אמפיריקוס (Sextus Empiricus). אנסידמוס (Aenesidemus) ניסח עשר דרכי-טיעון המפרטות את הנימוקים אשר בגללם יש להטיל ספק במהימנותה של התפיסה. חמשת דרכי-הטיעון של אגריפה (Agrippa) הן תמציתיות ומרחיקות-לכת יותר. בצד אופייה הייחסי או הסובייקטיבי של התחושה, הוא מביא את הנסיגה האינסופית של ההוכחה, כפי שנוסחה על-ידי קרניאדס (Carneades), את ניגודי הדעות בין בני-אדם, את הכרחיות ההיפותיטיות של ההנחות האחרונות ואת המעגליות ההגיונית של הסילוגיסם, שהובלטה מאוחר יותר על-ידי ג'ון סטיוארט מיל. כמה מבין הספקנים, ארקסילאוס (Arcesilaus) למשל; הסיקו, כי מאחר שהוודאות אינה ניתנת להשגה חייב האדם להסתפק במסתבר, וקרניאדס סבר שהתקשרותן ההגיונית של אמונות תהתה קנה-מידה למהימנותן, וככל שגדלה השיטתיות בגוש-אמונות מסויים, כן גדלה מידת האמון שיש לרחוש להן. מאז ימי הספקנים היווניים (החל מהמאה הד' ועד למאה הב' לפני סה"נ), חזרה הספקנות ועלתה פעמים אחדות בתולדות המחשבה. חיבורו של אבלאר (Abelard) "כן ולא" (Sic et Non), שהוא אוסף של דעות מנוגדות משל אבות הכנסיה, העלה טכניקה ספקנית שבה השתמש אחר-כך קנט בקביעת האנטינומיות, אשר בעזרתן ביקש להוכיח שהמטפיסיקה הקונסטרוקטיבית היא בלתי-אפשרית. הלוגיקנים האנטי-אריסטוטליים והאנטי-אסכולאיים מתקופת הרנסנס סללו את הדרך לעלייתם של ספקני המאה הט"ז הקיצוניים יותר שהבולט ביניהם-היה מונטיין (Montaigne). יום (Hume) הוא המעמיק והמקיף ביותר מבין כל הספקנים המודרניים. הוא טען שכל אמונותינו אודות הגוף, הנפש, הסיבתיות וכדומה, מבוססות לא על התבונה ולא על ממצאי החושים אלא על פעילותו של הדמיון, אשר מובן מאליו כי הוא בנוי כך, שהוא יוצר מבנה מלוכד מתוך השטף חסר הסדר של רשמי החושים; וזהו כל שאנו מסוגלים להכיר. קשה לעמוד בוודאות על כוונותיו של יום, שכן מתקבל מאד על הדעת שכוונתו לא היתה להטיל ספק מוחלט בכל, אלא אדרבא, הוא ביקש להגן על "האמונה הטבעית", כנגד קני-המידה החמורים והבלתי-רלבנטיים של ההכרה.

פירוש זה נמצא אוהד לתורה שמקורה במור (G.E. Moore) ובריד (Th. Reid), האומרת כי השערותיו של השכל הישר ראויות לאמוננו יותר מאשר טענותיהם של הפילוסופים הספקנים, וכי הספקנות הפילוסופית היא בלתי-כנה, או לכל היותר, "מתודולוגית", בהיותה טכניקה לחשיפת העקרונות וקני-המידה של ההכרה, הנחשבים בדרך כלל כמובנים מאליהם. לגני תלמידיו-ממשיכיו של ויטגנשטיין (Wittgenstein) מהווה הספקנות הפילוסופית סימן-היכר לבלבול ולחוסר-סדר מושגיים, רמז לכך שאין אנו מבינים את השפה כהלכתה ומשתמשים בה שלא כראוי. הם טוענים, כי אנו יכולים ללמוד את משמעותם של "הכרה" ושל "וודאות" רק כאשר נשמע כיצד משתמשים במילים אלה בקשר עם מושאים חומרים, מאורעות העבר, הרגשותיהם של בני-אדם אחרים וכיוצא באלה; החקירה המבקשת לבדוק אם מקרי-דגם אלה הם דוגמאות אמיתיות של ההכרה - היא חקירה חסרת שחר.

ויסדום (Wisdom) ואייר (Ayer) סברו שבעיות בתורת ההכרה הן בעלות תבנית אופיינית ומתעוררות לרוב בצורה ספקנית. בכל מקרה ישנו ניגוד-שלכאורה בין (1) העדות העומדת בפנינו, כלומר, מה שנתון או ידוע במישרין (רשמי-חושים, אירועים נוכחיים, מילותיהם ומעשיהם של בני-אדם אחרים, התרחשויות מיוחדות), לבין (2) מה שאנו טוענים כי אנו מכירים (עצמים חומריים; מאורעות העבר, הרגשותיהם של בני אדם אחרים, חוקי הטבע), ולבין (3) העובדה שמה שאנו טוענים כי אנו מכירים חורג - מבחינה הגיונית - מעבר לעדות. תורות ספקניות טוענות שאנו חייבים לנטוש את (2). אולם אפשר להיחלץ מן הקושי בדרכים פחות אימתניות. תורות הדנות בסיבתיות ובגזירה השווה (Analogy) פותרות את בעיית אי-העקיבות הזאת על ידי פנייה לעקרונות הנותנים תוקף להיסק מן העדות אל מסקנות מובחנות באופן לוגי. תורות רדוקטיביות, כדוגמת הפנומליסם, שוללות את (3); תורות אינטואיציוניסטיות, כגון הריאליסם הנאיבי, שוללות את הטענה שאנו מוגבלים לעדות, שעליה עמדנו ב- (1). לגבי פילוסופים רבים אין הספקנות בעלת חשיבות רצינית כל כך כמו התורה הפילוסופית עצמה. עיקרה של הספקנות הוא בכך, שהיא מבהירה לנו את הכרוך בטענותינו להכרה, וייתכן שעל ידי כך היא הופכת אותן לוודאית יותר.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: ספקנות
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית