בן איש ימיני שכבר נזכר בתחילתו ואיש מבן ימין.

במילת השלילה ואין, הבאה כאילו לציין שבחו של שאול, ראו חז"ל² סימן לשלילה. ותמכו דבריהם תוך השוואה לאבשלום.

תיבת העם נמצאת כאן ועוד פעמים בפסוק יג. ישנה כוונה ברורה להציג לעימות את מי שעומד להיות מלך על העם עם מי שהוא נביא העם.

נעיין עתה באירוע העיקרי שהביא את שאול אל שמואל:

אף כאן חוזר הייחוס הכפול: לקיש אבי שאול... אל שאול בנו.

הצו הוא אמנם של אביו, אולם מן הרקע הלשוני מהדהד הקול האלוהי. בארבעה ציוויים נצטווה שאול. הציווי הראשון מתייחס לנער: קח נא אתך את אחד מהנערים. והוא, כלפי עצמו, נצטווה בציווי משולש: וקום לך בקש.

נבדוק עתה, האמנם קיים שאול את שנצטווה בו?

בטור הראשון (פסוק ד) בסופו חסרה מילת השלילה המצויה בשלושה הטורים הבאים. ואין להבין את החסר הזה אלא בכך, שהשיר הושר או דוקלם והשתיקה כסימן לתהייה. החזרות החוזרות מעידות על כך שנלקחו מאפוס עממי.

בניגוד לציווי: קום, לך, בקש; הוא עבר, היינו ללא תשומת לב. לא קיים איפוא את הצו של בקש. הוא גם התעלם מן הנער אשר עמו, שכן רק אחרי ייאושו המוחלט, רק אז הוא פונה לנערו אשר עמו. וכך נתחלפו לשונות האני, היחיד, ללשון רבים, תחילה בלשון המספר המה ואחר כך בלשונו של שאול: לכה ונשובה ובהמשך ודאג לנו.

וכמה אירוניה יש בדבר, שמי שהוא משכמו ומעלה גבה מכל העם אינו חש ואינו מרגיש את האחריות שאחד מהנערים חש ומרגיש. ובוודאי שאינו דבק למטרה כמותו.

נקשיב נא לדו-השיח שביניהם:

כנגד האמירה של שאול: לכה ונשובה בא המענה של הנער: עתה נלכה שם. מפליא עד כמה שהנער נזהר שלא לעורר התנגדות בלבו של שאול. תחילה מדבר הנער על איש אלהים ורק אחרי ששאול עצמו מכנהו איש האלוהים (בה"א הידיעה) חוזר גם הנער על כינוי זה. וכך, תחילה מעלה הנער את הרעיון של ההליכה לאיש האלהים באולי יגיד לנו את דרכנו. ורק אחרי שהוא מציע לו את רבע השקל, שכנראה לא היה בידי שאול, כי לא התכונן לחיפוש ארוך, רק אז העיז לומר בלשון וודאי: והגיד לנו את דרכנו.

לפנים בישראל – פסוקים: ט-יג

זהו המקום היחידי במקרא שמתואר בו טקס העליה להר אל הרואה לטקס זבח היום לעם בבמה. ותואר זה, הרואה, לא נמצא אלא כאן ובהמשך בפסוקים יח-יט שבפרקנו⁵ והוא קשור לדרך המיוחדת של עבודת השם המיוחסת לשמואל הנביא (בירמיה ט"ו, א). ובמפורש נאמר בתהילים צ"ט, ו: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו.

עיון בפסוקים הבאים:

פסוק ט נראה לכמה מן הפרשנים החדשים כאילו אינו במקומו, אם משום שעדיין לא שמענו על הרואה ואם משום, שהוא כאילו מפסיק את השיח, שבין שאול לנערו. אולם הכתוב בא לספר על השתלבותו של שאול, והפעם מיוזמתו, בהליכתו אל הרואה לדרוש אלוהים, כדרך כל איש בישראל.

שש פעמים חוזר הפועל הלך בפסוקים אלו. והרי זהו הצוו שנצטווה בו שאול: קום לך בקש. עתה הוא אמנם המבקש לכה נלכה. הנוסח בתרגום השבעים הוא: לכו ונלכה כדרך הנוסח שבפסוק הקודם.

במקום בקש שבקטע א (קום לך בקש) בא כאן הפועל דרש (לדרוש אלהים). ומשמעותה של דרישה זו, לעלות להר ה' ככתוב:

לעומת הדיבור בלשון יחיד שלעיל, בפסוק ד, כאן, המה... והמה מצאו. וכך, היש... יש הנה לפניך – לעומת ה-אין... ולא מצאו שבפסוק הנ"ל.

ההתגלות הפתאומית יש הנה לפניך מוכיחה, שהפגישה התקיימה בנקודת תפנית שממנה די בהפניית ראש להסב את תשומת הלב והעין לראות את שהיה מכוסה ונסתר. נמצא שנקודה זו תוחמת הן את המקום והן את הזמן, היינו בהאיר היום.

התשובה (שראשיתה הובאה) מתחילתו של פסוק יב נמשכת בפסוק זה וכן בפסוק שלאחריו, פסוק יג. היא לכאורה ארוכה מדי. וכבר תמהו חז"ל (ראה נספח) על אריכותה וניסו ליישבה אם בכך, שנשים דברניות הן ואם בכך, בכדי להסתכל ביופיו של שאול. אם כך ואם כך נתפרש דיבורן כלהג של נערות. הסבר זה נתקבל הן על דעתם של הפרשנים המסורתיים (רש"י ורד"ק ואחרים) והן על דעתם של הפרשנים המודרניים. וכך מגדיר בובר⁷ שיחה זו כלהג הנערות היוצאות לשאוב מים. וביתר פירוט: "משיחות הן כדרך שהן משיחות בינן לבין עצמן, באמרים משולבים זה בתוך זה ובאריכות דברים תכופה"⁸. והשאלה היא האמנם כך?

לשון הכתוב "ותענינה אותם ותאמרנה" המקדימה את תשובתן של הנערות מעידה, שמדובר בהצהרה והכרזה טכסית ולא בדברים שהוציאו מלבן⁹.

נבדוק את המשך הפסוקים הנ"ל ואת המשמעות הנובעת מכך.

לפנינו יחידות שירית המעוצבת להפליא. בית בן שבעה טורים הבנוי בשלוש זרועות (צמדי צלעות) סימטריות וטור מרכזי, הוא הטור הרביעי. הסימטריה בנויה על העימות שבזיקה, שהין העם לרואה, מהר עתה בטור 1 מקביל לועתה עלו בטור 7. ההמשך בטור 1: כהיום בא לעיר – (הרואה). ובטור 7: כהיום תמצאון אתו (אתם = העם). וכך בטורים האחרים.

בוודאי, שאין המדובר בלהג של נערות, שכן אין כאן שיחה בכלל אלא הכרזות של טקס. השאלה (של שאול ונערו) והתשובה (של הנערות) הן המכריזות על כניסתם של העולים בתחום המקום והזמן של האירוע הקדוש. חז"ל¹⁰ השוו את הופעתו של שמואל כהופעתם של משה ואהרן כשהשכינה בעמוד הענן מעליהם: מצינו במשה שנידבר עמו בענן ובאהרן... אבל בשמואל לא שמענו. ואיכן שמענו: ותענינה אותן ותאמרנה יש הנה לפניך.

השיר הושר או דוקלם – כך יש לשער – על ידי הנערות היוצאות לשאוב מים. המיועדות לכך. שיתופן של נשים בשיר ואף בתופים ובמחולות אנו מוצאים בשירת הים¹¹.

השיר בא לזרז את העולים להר בכדי להגיע לזמן הנכון, בהאיר היום, לשעת רצון: בטרם יעלה הבמתה לאכול והוא המכוון בהצעתו של יעקב לעשו: מכרה כיום את בכרתך לי (בראשית כ"ה, לא).

עיון בנוסח של תיבות השיר

מראה מקומן של התיבות יסומנו לפי הטורים שרשמנו.

טור 1. כי היום: כך הוא הנוסח שלנו, אולם בתרגום השבעים וכן בכתב יד מינכן (ראה נספח) הנוסח הוא כהיום. וכך יוצא לפי טור 7 המקביל לו.

טור 6. הקראים – תיבה זו יתירה. היא נוספת, כנראה, לתיבת יאכלו תחילה כהערת שוליים ואחר כך נכנסה לטכסט גופו. הוספה זו נעשתה לפי הנאמר להלן בפסוק כב. אולם מסורת זו שונה ממה שנמסר בפרשתנו. ועל כך נעמוד במקום אחר. על כל פנים משירנו יוצא, שהכוונה לעם, הן לפי הטור הקודם והן לפי המקבילה שבטור 2.

טור 7. כי אתו – תיבת אתו מיותרת ואינה בת"י ולא בפשיטתא ולא בתרגום השבעים. וכן חסרה היא בכ"י מינכן (ראה נספח).

חז"ל למדו מפסוקנו את החובה לברכה שלפני המזון¹².

זבח היום לעם בבמה

תחילתו של טקס זה הקשור לזבח היום בבמה, הוא בנקודה מסוימת במעלה העיר = ההר. טקס זה נפתח בהכרזה: לכו ונלכה. צירוף לשוני זה אנו מוצאים בנבואה על אחרית הימים בספר ישעיה פרק ב' פסוק ה:

בית יעקב לכו ונלכה באור ה'.

ובעיון נוסף נגלה צירוף זה לכו ונלכה גם בפסוק ג שם:

והלכו עמים רבים ואמרו:
לכו ונעלה אל הר ה' / אל בית אלהי יעקב / ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו...

לפנינו בפסוק הרחבה להכרזה זו (לכו ונלכה). ואף ענין הגדת הדרך על ידי הרואה, שנזכר פעמים (בפסוקים ז-ח) אנו מוצאים בנבואת האחרית, כמובן בהרחבתם של המושגים.

בנקודת המפגש של מקום וזמן, בסמוך לבמה, מקום עמדו של הרואה, נשמעה הקריאה: היש בזה הראה? ותשובה: יש, הנה לפניך. עתה יש להתקרב אליו ולהגיע בזמן הרצוי. זוהי איפוא המטרה של השיר. אולם כשם שהוא בא לזרז כך הוא מתכוון להכריז על הזיקה שבין הנביא לעם ובין העם לנביא.

מן הראוי לשים לב לפרטים המפורטים בפסוק יא: עולים במעלה וכן הפרטים על הנערות היוצאות לשאוב מים, שאין בהם צורך לגופו של הענין, אלא להדגיש את המקום והזמן.

נקודת המפגש בין הרואה לעולה בהר מצוינת בשלושה טורים. שני טורים (טור 1 וטור 7) מתיחסים לזמן (כהיום) והטור השלישי, הוא הטור המרכזי מסמן בנוסף לזמן גם את המקום והפעולה: בטרם יעלה הבמתה לאכול.

זבח היום, ששאול ונערו נקלעו בארקאי, היה מאורע קדוש שהתקיים מדי יום ביומו.

רישומו של זה אנו מוצאים בקרבן התמיד של שחר. כך שנינו במסכת תמיד ג', ב: אם הגיע (זמן הקרבתו של קרבן תמיד של שחר) הרואה אומר ברקאי. (= האיר השחר).

נספח

כתב יד מינכן 95, מסכת ברכות 152/ב.
רבי נתן ברבי יוסי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר:

וכל כך למה? אמר רב: מכאן, שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר, כדי להסתכל ביופיו של שאול, דכתיב: משמו ומעלה גבוה מכל העם.

ועתה עלו כי כהיום תמצאון אותו.

אמר רבי יוחנן: מכאן; שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

הנוסח בדפוסים, מסכת ברכות מ"ח, ע"ב.

חידושי מהרש"א לדברי רבי יוחנן, ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון הוא כפול, שכבר אמר לו: כבאכם העיר כן תמצאון אתו. הנוסח שלו בשינוי קל זהה לכה"י. הוא הרגיש בתקבולת אלא שטעה בזיהויה.

ההבדל בין הדפוס לכה"י הוא: 1. בנוסח הכתובים; 2. בכה"י רבי יוחנן מתייחס לפסוק אחר מזה של רבי נתן ברבי יוסי. הוא אינו שואל על אריכות דבריהן אלא על הזירוז.