עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזםעמוד הבית > אמנויות > אמנויות העיצוב > אופנה וטקסטיל
על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה


תקציר
התכונות המיוחסות לכל אחד מהמינים הן אלה שמכתיבות את האופנה. ההבדלים בין אופנת הגברים לאופנת הנשים משקפים אפיונים והעדפות של כל אחד מהמינים, אך גם היררכיה ברורה ביניהם. המאמר בוחן את השינויים שחלו באופנה כפונקציה של השינויים החברתיים והאידיאולוגיים בכל תקופה. אם כך, איזו אופנה תתאים לאידיאולוגיה המצפה מהאשה להיות גם יפה גם אופה וגם רופאה?



מה מסתתר מאחורי הבגד?
מחברת: רחל אסתרקין


בגדים נועדו לחמם אותנו ולכסות את החלקים האינטימיים בגופנו.
אילו הסתכמו בכך תפקידי הבגד בחברה, היו תעשיית הטכסטיל, עולם האופנה וחלקים נכבדים מעולמות התקשורת, החינוך והדת מתמוטטים. בנוסף לפונקציה הפרקטית משמש הבגד כאמצעי ביטוי ותקשורת אישי, מיגדרי, מעמדי, אתני, תקופתי, דתי וגילאי.

הבגד, טוען מלקולם ברנרד (1996), מייצג ומשקף אמונות וערכים של החברה אליה אנו משתייכים. הוא מבטיח שזהות קבוצה אחת תישאר מופרדת מקבוצות אחרות. הבגד משקף לא רק הבדלים בין קבוצות, אלא גם היררכיה בתוך הקבוצה, משמע הוא מעביר מידע על ייחודו של פרט זה או אחר ועל האופן בו הוא מצהיר על הייחודיות שלו בתוך הקבוצה אליה הוא משתייך. שמירה קפדנית על כללי הלבוש שהקבוצה מכתיבה מעניקים ביטחון ותחושת שייכות. לאינדיבידואליסטים יכולה תחושת שייכות זו להוות איום על ייחודם ועל אישיותם, לכן הם יחפשו בתוך הקבוצה ביטוי הולם לאישיותם בלי לוותר על ההגנה שבהשתייכות. דתי הבוחר בכיפה צבעונית או אישה המשלבת פריט גברי בלבושה משדרים אינדיבידואליזם וייחודיות בתוך הקבוצה.

מאחר שבגדים משדרים גם מעמד והיררכיה, מובן כי חברי קבוצה שמעמדה בחברה חלש ינסו לנכס לעצמם תלבושות של הקבוצה השלטת על מנת ליחס לעצמם מתכונותיה. לדוגמא, האופן בו מנסים בני המעמדות הכלכליים הנמוכים ללבוש חיקויים זולים של דגמי מעצבים יוקרתיים.

ההגמוניה מכתיבה את האופנה וקובעת את הראוי לחיקוי. תעשיית הקונפקציה הזולה המיועדת להמונים מנציחה באופן לא מודע את ההגמוניה ומשמרת את כוחם של השולטים בחברה.

מכיוון שבחברה שבה אנו חיים עדיין שולטים גברים, מעניין לראות כיצד מתפקדת האופנה הנשית כמשקפת וכמנציחה את ההגמוניה הגברית מצד אחד, ומצד שני כיצד תורמת המהפיכה הפמיניסטית לשינויים באופנת שני המינים.

ההבדלים בין אופנת הגברים לאופנת הנשים משקפים אפיונים וההעדפות של כל אחד מהמינים, וכמו כן משקפים גם היררכיה ברורה ביניהם.

כבר מגיל צעיר מכוונת החברה את הילוד לגדול להיות מה שמצפים ממנו על פי מינו.

תינוקות בנים או בנות מסמלים טוהר וראשוניות, והצבע הלבן מבטא תכונות אלה, לכן הוא מאפיין את הינקות. אצל הזכר ימהלו את הלבן בכחול שמסמל יציבות, איפוק וקור רוח, ואילו עבור הנקבה ימהלו את הלבן באדום שמסמל חום יצריות וסכנה. כך הופך הורוד לצבע התינוקת שאמורה בבגרותה להיות כמו אמא: רגשית חמה הפכפכית ויצרית ואילו התכלת הופך לצבע התינוק שבבגרותו אמור להיות שקול, יציב ומאופק כמו אבא. גם אם היינו מקבלים את התכונות המיוחסות לגברים או לנשים כערך דטרמיניסטי מוחלט שאין אפשרות לערער עליו, עדיין קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שרוב ההורים יסכימו להלביש את בנותיהן בתכלת ומעט מאוד הורים יסכימו להלביש את בניהם בורוד. משמע: בעולם שבו נשים לוקחות חלק בעולם הקריירה ומכהנות בתפקידים שנחשבו בעבר גבריים, לגיטימי ורצוי לחנכן לאסרטיביות, ליציבות ולקור רוח. תכונות "גבריות" אלה הפכו למצרך מבוקש בעולם של טייסות, נהגות, מנהלות ובנקאיות.

גם בקרב הבנים חל שינוי מהותי מאז המהפיכה הפמיניסטית, אך הוא הרבה יותר מתון ומוגבל. יותר גברים משתתפים בגידול ילדים, יותר גברים מטפלים במשק הבית ולכן אם נחזור לרגע לאופנה – יותר גברים לבושים בצבעים נשיים, צובעים את שיערם, מורטים גבות ומתקשטים בתכשיטים. יחד עם זאת הגברים שמאמצים את כל פרטי הלבוש הנשי הם רק שחקנים או הומוסקסואליים וזאת משום שבהיררכיה שבין המינים זה לא כבוד כל כך גדול לחשוף צדדים נשיים "נחותים".

גם בצורת הבגדים עצמם ניתן להבחין בתכונות נבחרות של המינים. החליפה הגברית הקלאסית למשל מדגישה את הכתפיים ומרחיבה אותן ואינה מבליטה את תכונות הגוף, אלא מטשטשת אותן לטובת קווים ישרים, יציבים המשדרים נוחות, עוצמה וביטחון. החליפה היא סמל לסטטוס, ליוקרה לעוצמה כלכלית. היא אינה מנדבת מידע על הגוף שמתחת, אלא על מצב חשבון הבנק של הלובש.

התלבושת הנשית לעומת זאת הדגישה לאורך ההיסטוריה איכויות אימהיות, קווים עגולים, בדים בהירים ורכים. ההדגשה היא על העגלגלות של החזה והאגן כסמל להיותן אימהות טובות, מזינות ועוטפות ברכות את צאצאיהן. האישה החדשה נדרשת להפגין לא מעט תכונות שנחשבו בעבר גבריות, ולכן האופנה הנשית מאמצת אלמנטים גבריים כמו: נעלי ספורט, אימוניות, חולצות גבריות או חליפות מכנסיים מחויטות ומשדרת בכך קריירה, ביטחון, עדכניות והצלחה.

הגברים לעומת זאת ימעטו לאמץ אלמנטים נשיים כמו: חצאיות, איפור, צביעת שיער או חולצות ורודות ואלה שיעשו זאת לא יתקבלו באותה מידה של פרגון כמו הנשים.

אימוץ תלבושת גברית הוא עלייה בדרגה, ניכוס ערכים מועדפים של חברה שלטת, בעוד ניכוס אלמנטים מהאופנה הנשית לא יתקבלו באותה מידה של כבוד ורצינות על ידי רוב החברה. כפי שראינו קודם, תמיד יעדיפו אנשי הקבוצה הנחותה לנכס לעצמם את אופנת הקבוצה השלטת בעוד ההיפך יחשב כסטייה או כבדיחה.

לאורך ההיסטוריה התקבעו בתודעה האנושית תכונות נשיות וגבריות טיפוסיות. עד היום יציינו נחקרים כי התכונות המועדפות והמוערכות עבור גברים הן חוזק ויציבות. אצל נשים לעומת זאת עדינות ורכות. האופנה וקריטריוני היופי בתרבויות שונות חיזקו את הגישה הזאת כפי שטוענת גלוריה סטיינם (1996):
"בכל העולם הגבילה אופנת הנשים את הגוף, בעוד אופנת הגברים אפשרה חופש תנועה, צמידי מתכת על הצוואר ועקירת שיניים חיוניות באפריקה, הצעיף והרעלה באיסלם, רגלי הלוטוס בסין, שמלות קצרות ומכופתרות מאחור אצל ילדות קטנות, נעלי עקב, שמלות צמודות, כל אלה מסתירים מאחורי האסתטיקה מגמה כוחנית של בעלי השררה".

מתחילת המאה התשע עשרה מגיעה התפיסה הזאת לשיאה כאשר מתחיל להתפתח אידיאל נשי חדש – נשים שנתפסו כמשהו בין מלאכים לילדים: חלשים, טהורים, תמימים, רגישים וחולניים. בריאות הבשר נתפסות כוולגריות וממעמד נמוך. גבירות אמיתיות נדרשו להיות שבריריות, חיוורות ונוטות להתעלפויות.

הבדים העדינים שלא התאימו לחורף האירופאי והמחוך שהחליש את שרירי הגב ואת מערכת הנשימה אכן גרמו לתחלואה גבוהה ולחולשה תמידית. תנועתן של הנערות הייתה מוגבלת ומסורבלת והפטנט הכי יעיל במצב חירום היה להתעלף לזרועותיו של הג'נטלמן הקרוב.

החולשה הנשית באה לידי ביטוי גם בנפש ולא רק בגוף. נאסר עליהן לטייל ללא לווי, ללמוד דברים מסובכים ומורכבים, או להטריד את ראשן היפה בבעיות חברתיות כלכליות או פוליטיות וכל זה משום נטייתן לרגשנות יתר, להיסטריה ולאיבוד שליטה במצבים קשים...

יוקרתו של הגבר הוויקטוריאני עלתה ככל שרעייתו הייתה יותר שברירית משום שהיא היוותה סמל לכוחו הכלכלי ולעוצמתו. רק גבר עשיר מאוד וחזק מאוד יכול היה להרשות לעצמו בובת פורצלן עדינה ולא "שימושית". האישה הוויקטוריאנית במחוך והאישה המודרנית במיני, עקבים גבוהים וציפורניים ארוכות משדרות אותו המסר: אובייקט פאסיבי ואסתטי. בובה שאין תכליתה אלא לשמח את העיניים הבוחנות אותה. האישה בעקב גבוה ומחודד, בשמלה קצרה וצמודה, באיפור כבד ובעומס של תכשיטים מוותרת מרצון על חופש התנועה ועל יכולת הפעולה. בעת הצורך היא מאותתת לגבר שהיא סומכת עליו שייקח אחריות, יגן עליה, יתמוך בה, יחמיא לה על יופייה והיא בתמורה תהיה הקישוט שיגרום לחבריו להעריך אותו ולקנא בו.

בתחילת המאה העשרים מתחילה מהפיכה בלבוש. הנשים משתחררות מהמחוך, בהדרגה מתקצרת החצאית ואפילו המכנסיים מתחילים לשמש נשים בפעילויות ספורטיביות. נשים שהעזו ללבוש מכנסיים לעבודה או לפעילות חברתית נחשבו בוהמייניות או לסביות. בשנות החמישים מכנסי הנשים הן צרים הדוקים ומאוד לא נוחים ללבישה או לתנועה. זהו ביטוי הפוך לחלוטין לנוחות שמשדרים מכנסי הגברים הרחבים והרפויים. דוגמא זו מוכיחה שגם כאשר נודד פריט אופנתי ממיגדר למיגדר, הוא מקבל את התכונות והמאפיינים הרווחים ולא משנה אותם. האידיאולוגיה משנה את האופנה ולא האופנה את האידיאולוגיה.

רק בשנות השבעים-שמונים הופכים המכנסיים לפריט נוח ויחד עם זאת אלגנטי ויפה. הנעליים משתטחות ומתרחבות, השיער גולש בחופשיות ובטבעיות על הכתפיים או מקוצץ לתספורת קצרה ונערית. כאשר הולכים על עקבים אלה הם עקבי פלטפורמה שפחות מעוותים את כף הרגל. האופנה הנשית כוללת חליפות מכנסיים מחויטות, חולצות גבריות ועניבות. שינויים אלה באופנה אינם מקריים ומהווים ביטוי ישיר למהפיכה הפמיניסטית של אותו עשור. נשים מאמצות את הכתפיים הרחבות: בחולצות ובז'קטים מוצפנים ספוגים המרבעים והמבליטים את הכתפיים, והסילואטה הנשית מאחור מזכירה במדויק את זו של הגבר. נשים קרייריסטיות מבקשות להצליח בטריטוריה הגברית, להתקבל למעמד השולט בעולם העסקים ומשדרות תחרותיות, שוויוניות ודמיון בכל התחומים. זהו פמיניזם המנסה לבטל לחלוטין את ההבדלים בין גברים לנשים ולכן האופנה נראית כפי שהיא נראית. בשנות השמונים-תשעים מפנה החליפה העסקית הגברית את מקומה לחליפה קצרה, צמודה, מלווה בנעליים בעלי עקבים גבוהים ובחולצה צמודה. חוקרים מהתחום יטענו כי תופעה זו מסמנת כניעה של האידיאולוגיה לאופנה (היגינס, אייכר 1992). בעיניי אין זה אלא ביטוי לטענה המרכזית של מאמר זה כי האופנה משקפת ומבטאת את הלכי הרוח והאידיאולוגיה הרווחים. עוינות וחשש מפני הפמיניזם המיליטנטי של שנות השבעים וניסיון לחזור לעולם שמרני המדגיש את חשיבות המשפחה המסורתית הוא זה שמוליד את האופנה. האישה הקרייריסטית של שנות השמונים מתבקשת להיות סופרוומן. עליה להמשיך בטיפוח הקריירה, אבל בשום אופן לא על חשבון האימהות והנשיות. אידיאולוגיה זו מצפה ממנה להיות גם יפה גם אופה וגם רופאה. מאחר ובשנות השמונים נתקלה התנועה הפמיניסטית במתקפה אדירה ובעוינות בעיקר כנגד הפמיניזם המיליטנטי שתיארתי קודם, מבטאת האופנה את הרצון לתפוס את המקל בשני קצותיו.

ביטוי נוסף לדואליות הזאת ניתן לראות בשמלות המיני הקצרצרות של שנות השמונים המשדרות ילדותיות ונשיות רכה אך נלבשו דווקא עם נעלי ד"ר מרטינס גסות שמשדרות גבריות ועוצמה. השילוב הבלתי מתקבל על הדעת הזה מאפיין את הציניות והפרובוקטיביות של העידן הפוסטמודרני המערבב גלידה איטלקית עם אוכל סיני, בושם צרפתי עם מכונית יפנית, עיצוב אמריקאי המיוצר בסין, לימודים בין-תחומיים ורב תרבותיים, טלוויזיה מכל העולם, אינטרנט וקוקה קולה השוטפים את הכול. שם המשחק הוא תערובת סגנונית מכל וכל והרבה פרובוקציה שאומרת שום דבר לא יותר מדי רציני, שום דבר לא פחות מדי ראוי. הכול הולך. האופנה של העידן משדרת באופן צורני את כל הערכים הפוסטמודרנים: ביטול ההיררכיה והקאנון, שילוב של סגנונות, פרובוקציה וציניות. האישה הפוסטמודרנית היא האמביוולנטיות בכבודה ובעצמה. היא מדונה ( הזמרת) שמשחקת את הבובה הנשית, הסקסית, הפרובוקטיבית מצד אחד ואת המפיקה העצמאית רבת העוצמה מצד שני. כוכבת הפופ מצד אחד ותלמידת הקבלה מצד שני. מדונה מחליפה זהויות כמו גרביים. שולטת ביחסי הציבור ובתדמית שהיא משווקת ומבטאת הפכים, ניגודים, עצמאות והתרסה נגד הכול. האישה העכשווית מודעת לכוחה ובאותה מידה מודעת לתרבות שדיכאה אותה וכלאה אותה בסטריאוטיפים. אף על פי שניתן למצוא ביטוי לכל המאפיינים הפוסטמודרנים גם באופנה הגברית ולראות יותר צבע בשיער, יותר צבעים פסטלים ויותר עניבות מיקי מאוס, עדיין נשמרת החליפה המחויטת יציבה ומאופקת ואף גבר לא נתפס עדיין כשהוא מדדה על עקבים דקים במיני שמגביל את תנועתו. לא האופנה היא זו שמכתיבה את התכונות השונות של גברים ונשים, אלא התכונות המיוחסות לכל אחד מהמינים הן אלה שמכתיבות את האופנה גם כאשר מושפעים שני המינים מאותן תופעות תרבותיות. עובדה זו מסבירה מדוע עוברת האופנה הנשית שינויים מתמידים בקצב מוגבר ואילו האופנה הגברית מתנהלת בקצב אחר ובשינויים מועטים בלבד, כפי שמסכמים זאת בוש ולונדון (1996):

"הגברים נתפסים כיציבים שאינם זקוקים לריגושים ולשינויים מתמידים, לעומת הנשים שנתפסות כהפכפכות, ילדותיות וזקוקות לגירויים חיצוניים מתמידים..."

האישה הסופרוומן בת זמננו מנסה להקרין עוצמה וחוזק בלי לוותר על נשיותה, להציג אסרטיביות בלי לוותר על יכולתה להיות אמא מסורה ואוהבת. האישה העכשווית עומדת בוקר בוקר בפני אפשרויות מגוונות שלא עמדו בפני סבתה ואמה והיא רשאית לבחור בכל העולה על דעתה. יחד עם זאת עדיין כלוא עולם המושגים שמסביבה בקלישאות, בסטריאוטיפים ובדעות קדומות והיא מנסה לרוץ אחוזת אמוק בין כל הטיפות: להספיק הכול ולהשיג הכול בלי לאבד רייטינג ובלי להרגיז אף אחד. האופנה האקלקטית מכל התקופות ומכל הסגנונות והשדרים הכפולים של מיניות פרובוקטיבית לצד אסרטיביות וגבריות מבטאים בצורה מושלמת את חוסר השקט ואת חוסר הנחת של העידן הנוכחי. אף על פי שצעדנו קדימה מרחק שנות אור מסבתנו, עוד ארוכה הדרך עד שנגיע אל הנחלה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מה מסתתר מאחורי הבגד?
מחברת: אסתרקין, רחל
תאריך: מאי 2004 , גליון 13
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה
עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר. 
הערות לפריט זה:

1. רחל אסתרקין, תסריטאית, מרצה במכללת ליפשיץ בירושלים.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית