עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתונים
פרלמנט


תקציר
האם עיתונאי צריך לחשוף את מקורותיו?
על ההתמודדות עם נושא החיסיון העיתונאי במדינות שונות בעולם.



אחריות עיתונאית או "האם לירות בשליח"?


פרשת ההדלפה מפרקליטות המדינה לעיתונאי הארץ ברוך קרא וחקירתו לאחר מכן גילו כי חיסיון עיתונאי אינו מעוגן בחוק בישראל כמו החיסיון המוקנה לרופא או לעורך דין בעבודתם. פרק ג לפקודת הראיות (התשל"א-1971) מפרט את החסיונות אשר החוק מכיר בהם. מדובר שם על חיסיון לטובת המדינה, חיסיון לטובת הציבור וחיסיון בנסיבות מיוחדות של בעלי מקצוע מוגדרים: עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים וכוהני דת. יש לציין כי בשולי החוק מוטלות הגבלות גם על חיסיון בעלי מקצוע אלה.

גם במדינות דמוקרטיות אחרות הגנה על חיסיון מקורותיו של עיתונאי היא בגדר נורמה או פריבילגיה, שאינה מחייבת את רשויות החוק. במדינות הנוהגות לפי שיטת המשפט המקובל (בריטניה, ארצות הברית) התגבשה בפסיקות תקדימיות תפיסה שלפיה בית המשפט אינו מכיר בחיסיון עיתונאי מוחלט, ובידיו שיקול הדעת לבחון כל מקרה לגופו ולהכריע בין שיקולים מתנגשים: שמירה על אמון עיתונאי-מקור, זכות הציבור לדעת וטובתו האישית של המקור, אל מול שיקולים כמו אינטרס ממלכתי בגילוי מקור המידע או עריכת משפט צדק.

בימים אלה הוגשה הצעת חוק של ח"כ זהבה גלאון (מרצ), שנועדה לעגן את הפריבילגיה הזו בחוק. לפי ההצעה עיתונאי יידרש לחשוף את מקורותיו רק לצורך מניעת עוול חמור. הצעת החוק מתייחסת גם לעבֵרת ההדלפה, ומבקשת להקל בה אם מדובר בנושא בעל עניין ציבורי.

גישת בית המשפט בישראל למקרה שלפנינו פורטה בהרחבה בהחלטה חשובה שנתקבלה בעתירתו של העיתונאי בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. בהחלטתו התייחס הרכב השופטים בראשות הנשיא שמגר לעניין זה כך: "...בבחנו מהותו של החיסיון ואת גבולותיו, על בית המשפט לתת דעתו לכך שבפניו שני אינטרסים בעלי חשיבות, אשר, למרבה הצער, לא אחת, במקרה קונקרטי זה או אחר, מנוגדים זה לזה וסותרים זה את זה... כל חיסיון וזכות יתר בעניין מסירת-עדות קושרים כאילו אזיקים על-ידיהם של מי שעוסקים בעשיית המשפט ומגבילים את האפשרות לגלות את האמת, והם, על כן, בגדר מחסום בפני עשיית המשפט והצדק בהיקפם המלא. מול שיקול זה ניצב, כמתואר, האינטרס החשוב של הזרימה החופשית של המידע אל העיתונות, שהוא תנאי להגשמתה של חרות הביטוי בכלל ושל חופש העיתונות בפרט. במלים אחרות, מצד אחד עומד האינטרס של הציבור בכך שייעשה צדק בריבו של פרט אחד עם רעהו או במחלוקת בין הפרט והרשות; מנגד עומדת הזכות החוקתית לקיומה של חרות מרכזית מבין חירויות היסוד..."

יצוין כי ההחלטה מתייחסת במפורש רק לשלב העדות ולא לשלב הטרום-משפטי - חקירת משטרה או שב"כ שבכוחה בלבד לחשוף מקורות אנונימיים. לעניין זה קיימות הנחיות משטרתיות פנימיות המגבילות את אפשרויות החיפוש והחקירה של עיתונאים.

בהיעדר חקיקה מסודרת בנושא גם במדינות דמוקרטיות אחרות, בתי המשפט נסמכים על הוראותיהם של חוקים אחרים. בבריטניה, סעיף 10 לחוק על ביזיון בית משפט קובע כי עיתונאי יגן על מקורותיו אלא אם כן המידע דרוש לביטחון המדינה או "בשם הצדק". בפועל, בית המשפט הבריטי נוהג לפרש הגבלה זו בהרחבה יתרה וליישמה גם בפרשות בעלות אופי מסחרי גרֵדא. הכרעה "בשם הצדק" ניתנה בשנות התשעים במשפטו המפורסם של העיתונאי הבריטי William Goodwin לאחר שהלה סירב לחשוף את מקורות המידע שלו על התנהלותה של חברת מחשבים. תביעתה של החברה לחשוף את מקור ההדלפה משורותיה נדונה בערכאת הערעור הגבוהה ביותר בבריטניה - בית הלורדים, שקנס את העיתונאי על סירובו לגלות את מקור המידע שלו. פרשנות זו הביאה בסופו של דבר את בריטניה כצד הנתבע לבית הדין האירופי לזכויות אדם, שפסק בפסיקה תקדימית (1996) לטובת חיסיון המידע שבידי גדווין בהסתמך על סעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות האדם. סעיף זה מעגן את חופש הביטוי. בפרשה מוקדמת יותר (1990 - Granada) כפה בית הלורדים גילוי הדלפה מחברת הפלדה הממשלתית על סמך גישה שגם היא מקובלת בעולם לזכות עיתונאי בחיסיון רק אם הוכיח "אחריות עיתונאית" בפרסמו חומר בעל משמעות מפלילה.

בפרשה דומה בארצות הברית השיג הצד התובע - חברת הסיגריות Philip Morris - את גילוי המידע באמצעים פשוטים מכך. החברה זכתה בתביעה לחשיפת פלטי שיחות של עיתונאי מרשת ABC לאחר שפרסם מאמר על שיעורי הניקוטין בסיגריות שהיא מייצרת. חברת הסיגריות הסתמכה בתביעתה על פסיקה תקדימית של בית המשפט לערעורים בוושינגטון (1978) שלא לספק הגנה לפלטי שיחות של עיתונאים.

בנושאים פליליים, בתי משפט פדרליים בארצות הברית גיבשו הלכה לפיה נדרשת הוכחת אינטרס עליון בחשיפתו של פשע חמור או הוכחת עניין ממלכתי, כדי לחייב עיתונאי בגילוי מקורות מידע. הפסיקה החשובה של בית המשפט העליון בעניין זה ניתנה ב- 1972 (Branzburg v. Hayes). הרכב בן תשעה שופטים כפה במקרה זה על עיתונאי שהיה עד לפשע לגלות את מקורותיו, אך הנחה את רשויות החוק לחפש כל מוצא אחר קודם לגילוי מקורותיו של עיתונאי. לאחרונה חזר ואימץ בית המשפט העליון את ההלכה הזו כשדחה את ערעורה של העיתונאית Vanessa Leggett שריצתה 168 ימי מאסר בעוון ביזיון בית משפט לאחר שסירבה להסגיר את רשימותיה על מקרה רצח. פרשנות מחמירה זו בסוגיות פליליות נפוצה בארצות הברית, ועיתונאים רבים מרצים בעקבותיה תקופות מאסר.

בפרשות בעלות עניין ציבורי נהוגה בארצות הברית גישה מרוסנת יותר. פרשת ווטרגייט העניקה חשיבות לעניינים בעלי משמעות ציבורית, ובהשראתה גובשה הנחיה של משרד המשפטים הפדרלי להימנע ככל האפשר מהפרת חיסיון של מקורות עיתונאיים. לפני כשנה עלה הנושא לדיון ציבורי בעקבות פרשה דומה מאוד למקרה הישראלי, שבה ביקש משרד המשפטים האמריקני גילוי פלטי שיחות טלפון של עיתונאי מסוכנות הידיעות AP לאחר שחשף מידע מפליל על הסנטור הדמוקרטי Robert Torricelli. המידע נמסר ככל הנראה לעיתונאי על-ידי עובד אחת מרשויות החוק.

המצב החוקי בגרמניה ובשוודיה: בניגוד לארצות הברית ולבריטניה, חופש העיתונות מעוגן בהרחבה בגרמניה ובשוודיה בחקיקת יסוד. סעיף 5 לחוקה הגרמנית מעגן את הזכות להשגת מידע ללא מניעה, בכפוף לסייגים בעניינים פליליים המוגדרים בחקיקה רגילה. מצב דומה נוהג בשוודיה, שם זכה החוק לחופש העיתונות למעמד חוקתי. החוק מעגן בהרחבה חיסיון מקורות עיתונאיים ואף מטיל עונשים על עיתונאים החושפים את מקורותיהם. גם בחוק זה מוטלים סייגים על חיסיון מקורות במקרים פליליים.

חקיקה המעגנת חיסיון עיתונאי מצויה גם בכמה ממדינות אוסטרליה וארצות הברית. ב- 1997 חוקקה New South Wales חוק שלפיו לא יידרש עיתונאי לחשוף את מקורותיו אם יש בדבר כדי לסכן את המודיע, ובפרט אם הנזק נראה לבית המשפט רב מן התועלת שבגילוי המידע. קודם לחקיקה זו נאסרו עיתונאים רבים בשל סירובם לגלות פרטים על מקורות המידע שלהם.

למעלה ממחצית המדינות בארצות הברית אימצו "חוקי מגן" המגבילים את אפשרויות החיפוש והמעקב אחר עיתונאים ומגדירים את זכויותיהם לפני חקירה ובמהלכה. קליפורניה תיקנה ב 2001 את חוק המגן שלה כך שיספק יתר הגנה לעיתונאים. עיקר השינויים היו חיוב בהתראה של חמישה ימים לפני זימון עיתונאי לעדות, וחובת הנמקה לבית משפט המאשים עיתונאי שסירב להעיד בביזיון בית המשפט. בית המשפט מחויב להסביר מדוע לא יסתפק במקורות מידע חלופיים ומדוע המידע שימסור העיתונאי דרוש לנאשם לצורך השגת משפט הוגן. גם כאן הוצבו סייגים, וקיימת אפשרות לכפות עדות על עיתונאי וכן הסגרת מקורות המידע שלו אם בית המשפט ימצא זאת לנכון.

בנורבגיה אין הגנה חוקית למקורות עיתונאיים; אולם רק במקרים נדירים מאוד עיתונאים מתבקשים לחשוף את מקורותיהם. בית משפט נורבגי קבע ב- 1992 כי הפריבילגיה העיתונאית להסתיר מקור מידע גוברת ככל שהאינטרס הציבורי בעניין עולה. במסגרת זו סירב בית המשפט לכפות על עיתונאי גילוי מקורות למרות שהמידע שחשף היה ביטחוני ונגע לקשר בין מפלגת העבודה הנורבגית לבין סוכנות הביון של נורבגיה.

לפני כמה חודשים נדון הנושא בבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג, שקיבל את עמדותיהם של שלושים ארגוני חדשות שביקשו לשמר את החיסיון של Jonathan Randal, כתב הוושינגטון פוסט, שסיקר אזורי קרבות ביוגוסלביה. העיתונאים טענו שהפרת החיסיון תסכן את חייהם ותהפוך את עבודתם לבלתי-אפשרית. בית המשפט קבע כי כפיית עדות או גילוי מקורות תתבקש רק בהיעדר אמצעי אחר לגילוי האמת ורק לאחר שהוכח כי המידע הוא בעל חשיבות עליונה להכרעת סוגיה השנויה במחלוקת.

הכרעה זו, כמו הקודמות שנסקרו כאן, מדגימה עד כמה התפיסה של חיסיון יחסי מקובלת בעולם וכמה קשה לכפור בנחיצותם של סייגים המגבילים זכות זו, סייגים שמיעוטם נגזר מזכויות יסוד אחרות כמו הזכות למשפט הוגן. עם זאת, הסכנה היא ביישום נרחב של הגבלות אלה מבלי לשקול את הנזק שבהחלטה - כרסום בזכות הציבור לדעת, בעיקר בפרשות בעלות גוון ציבורי, פגיעה אפשרית במקורות, ובמובן הרחב, הגבלתה של זכות יסוד בסיסית כמו חופש הביטוי.

הכתוב מבוסס על:

  • ב"ש 298/86, בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, מא 2 337.
  • נגבי, משה, חופש העיתונות בישראל, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995.
  • William Goodwin v. United Kingdom, European Court of Human Rights, March, 1996.
ביבליוגרפיה:
כותר: אחריות עיתונאית או "האם לירות בשליח"?
תאריך: מרץ 2003 , גליון 39
שם כתב העת: פרלמנט
הוצאה לאור: המכון הישראלי לדמוקרטיה
הערות: 1. עורכת: ד"ר דנה בלאנדר (החל משנת 2006).
הערות לפריט זה: 1. המאמר נכתב ע"י המערכת.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית