עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > חקלאות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
המאמר סוקר את שרשרת הפעולות החקלאיות שהיה האיכר צריך לבצע עד שתהיה הפת מונחת על שולחנו. במאמר משולבים ציטוטים מהמקרא ואגדות מספרות חז"ל.
בפריט זה מתוארות מלאכות הדיש, החיבוט, הזריה, הכבירה והאיסום.
(פריט 3 מתוך 3 פריטים בנושא לחם מן הארץ.)



לחם מן הארץ : ומלאו הגרנות בר
מחבר: דוד עמית



 

הדיש


"והשיג לכם דיש את בציר" ויקרא כ"ו, ה
מהגדיש, שבצד הגורן, מפרישים כמות מתאימה של שיבולים ופורשים אותה בשכבה עבה על פני משטח הסלע או האדמה המהודקת המהווים את הגורן. וכאן מתחילה פעולת הדיש המסורתי. בארץ נפוץ כיום השימוש במכונת דיש ("דרשה") הנגררת על ידי טרקטור ומופעלת בכוח המנוע שלו חגורת "מעביר כוח". בלבנון נפוצה מכונת דיש ממונעת מסוג שונה, הבנויה מכעין ארגז סגור, והיא פיתוח של מכונה ידנית עשויה עץ. מכונות אלה "דחקו את רגליו" של הדיש המסורתי.

אך בני מזל יוכלו עדיין להבחין גם כיום, בראשית שנות השמונים, בדיש הנעשה בשיטות ובאמצעים שכמעט לא השתנו מאז ימי המקרא.

השיטה הפרימיטיבית ביותר היא ברגלי בהמות (בדרך כלל, חמורים או שוורים). קושרים זו בצד זו כמה בהמות (משתיים עד שש ואף יותר) ומסובבים אותן סחור-סחור בגורן. חיכוך רגליהן הרבות בשיבולים יוצר את תהליך הדיש, דהיינו, הוצאת הגרגרים מהשיבולת. כדי לייעל את השיטה נהגו לפרזל לא רק את רגלי הסוסים והחמורים (שהיו בלאו הכי מפורזלות), אלא גם את רגלי השוורים והפרות, בפרסות מלאות המכסות את כף הרגל.
נראה כי ביטוי לכך מצוי כבר במקרא: "קומי ודושי בת-ציון כי קרנך אשים ברזל ופרסתיך אשים נחושה" (מיכה ד', יג).



כדי למנוע סחרחורת מהבהמות מכסים את עיניהן, וכן משנים מדי פעם את כיוון הסיבוב . . . וכדי למנוע אותן מאכילת השיבולים, תוך כדי הדיש, חוסמים את פיותיהן, דבר הגורם לצער בעלי-חיים ומשום כך נאסר על האיכר היהודי בצו התורה: "לא תחסם שור בדישו" (דברים כ"ה, ד). ולא זו בלבד, אלא שההלכה היהודית מכירה בזכותו של בעל פרה המשכיר את פרתו לצורך דיש, ליהנות מהאבסת בהמתו בגורן, אך גם זכויותיו של בעל התבואה נשמרות: "רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה" (בבלי, בבא מציעא, צ', ב).

הדרך המשוכללת יותר לדיש, שאף היא נהוגה זה אלפי שנים, היא באמצעות המורג. המורג הפשוט עשוי לוח עץ שבצידו התחתון קבועות "פיפיות" (מונח מקראי. ראה לקמן). אלה הן אבנים, או פיסות ברזל משוננות (כעין משוריות), הקבועות בתוך העץ, שורות-שורות. חיכוכן של הפיפיות בשיבולים יוצר את פעולת הדיש. המורג נגרר על-ידי בהמה (שור, או חמור) סחור-סחור בגורן, כאשר האדם המכוון את הבהמה הולך בצד כשהמושכות בידו, או ניצב על גבי המורג, להגברת המשקל וכוח החיכוך.

בין המוריגים המסורתיים אנו מבחינים בסוגים שונים המותאמים לאזורים שונים. בצפון הארץ היה נפוץ השימוש באבני בזלת "כפיפיות" ובדרום - באבני צור או משוריות ברזל ואף שילוב של השניים. בכפר קאסם וסביבתו היה נפוץ, במשך דורות ועד ימינו אלה, מורג דיסקים שבו כמה שורות של גלגלי ברזל משוננים הנתונים בתוך מסגרת עץ. גלגלים אלה הם שביצעו את פעולת הדיש. כדי להגביר את כובדם היו במוריגים אלה מושבים שבהם ישב האיכר המפעיל את המורג. גם במצרים נפוצים מוריגי דיסקים לצורך דיש האורז. אלה מוריגים ציוריים מאוד שמסגרותיהם ומושביהם עשויים מעץ עבה ובו חיטובים וגילופים אמנותיים.

הערבים מכנים את המורג השטוח בשם "לוח" (דהיינו - לוח) ואת מורג הדיסקים בשם "נורג"' (דהיינו - מורג). החל מראשית המאה הנוכחית, עם חדירתן לארץ של חביות הפח, החלו הערבים לייצר תחליפים זולים למוריגי העץ המסורתיים, שמחירם יקר בגלל עלות העץ (בדרך כלל עץ חזק, כגון אלון) ובגלל הוצאות העיבוד.

הם מיישרים את דפנות החבית העגולות ללוח פח ישר ובעזרת פטיש ואיזמל נוקבים בו שורות-שורות של חריצים. שולי החריצים הבולטים כלפי מטה הם הפיפיות. מאחר שכובדם של מוריגים אלה נמוך משל קודמיהם, מניחים על גביהם משקלות אבן ולעתים אף מושיבים עליהם ילדים.

פסוקי המקרא ומאמרי חז"ל מלמדים אותנו רבות על דמותו של המורג בימי קדמונינו ומפליא עד כמה שהתיאור במקורות תואם את אשר מצוי בשימוש במשק הערבי המסורתי עד ימינו אלה.

הנביא ישעיהו הביא פעמים רבות את מלאכת האיכר, ובעיקר עבודת הגורן, כסמלים בנבואותיו. אגב כך, זכינו אנו בפרטים רבי חשיבות ועניין על חיי החקלאי בימי המקרא.

וכך מתואר המורג לפרטיו:
"הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים" (ישעיהו מ"א, טו).

במשל האיכר מצטרף, כנראה, מורג הדיסקים אל המורג החרוץ:
"כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמן יוסב . . . כי לא לנצח אדוש ידושנו והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא יזדקנו" (ישעיהו כ"ח, כז-כח).

הנביא עמוס, בתארו את פשעי דמשק, משתמש בפעולת הדיש כסמל, אך מזכיר רק את חלקו העיקרי של המורג החרוץ - פיפיות הברזל - ובכך מתמצת בצורה קולעת את כל תכליתו "על דושם בחרצות הברזל את הגלעד" (עמוס א', ג).

בתקופת המשנה והתלמוד פסק כנראה השימוש בשם העברי-המקראי "מורג" ואת מקומו תפסה מלה יוונית, אחת מני רבות שחדרה לשפת העם, וכך אנו מוצאים במשנה ברשימת כלים ומכשירים שונים בענייני טומאה וטוהרה, גם "מטה של טרבל" (מסכת פרה, י"ב, א)."טריבול" פירושו: "כמין עגלה עשויה לדוש את התבואה" (ערוך השלם).

בתלמוד דנים חכמים בפסוק הנוגע למשא ומתן שבין דוד המלך לארונה היבוסי, ושבו אמר ארונה לדוד בין השאר: "ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב' כ"ד, כב). ומאחר שמשמעות המלה "מוריגים" לא היתה נהירה שואלים - "מאי מוריגים?" והאמורא עולא משיב "מטה של טורביל". חוזרים ושואלים "מהי מטה של טורביל?" ומשיב אביי ,ובגירסה אחרת רב יהודה) בארמית: "עיזא דקורקסא דדיישן" שפירושו המילולי "עז בעל קרסים (של ברזל) שדשים בו" (בבלי, עבודה זרה, כ"ד, ב'. ומקבילות בזבחים קט"ז, ב' ומנחות כ"ב, א').



רש"י, גדול הפרשנים, שהיה בעצמו חקלאי בצרפת לפני כאלף שנה, מפרש את הביטוי הארמי תוך שהוא מתאר את המורג שהכיר בסביבתו הקרובה: "דף גדול ועב מאוד ורחב וטרוף בפגימות הרבה לרוחבו, עמוקות, תכופות זו אל זו ודשין בו תבואה שמעבירין עליה הבהמות, והפגימות נכנסות בדיש והתבואה נחבטת" (בפירושו למסכת עבודה זרה). ובלשון שונה במקום אחר: "כמין עז של עץ ויש בו יתידות חדים וגם עשוי חריצים חריצים(קרני"ש בלעז) ומוליכו ומביאו על הקשים של דישה לאחר שנדושה ומחתכין ונעשין תבן" (בפירושו למסכת זבחים).

עדות קדומה יותר על דמותו של המורג, ומאזור חקלאי אחר לגמרי, מבבל, אנו מוצאים במקור מתקופת גאוני בבל. בהקשר למונח "מיטה של טורבל" נאמר שם: "עושין גלגל של עץ כמו גלגל ריחיים והוא מצופה ברזל וקושרין אותו בחמורין ודשין בו חיטין בגורן והן מוריגים" (תשובות הגאונים למסכת מנחות).

הקורא את התיאורים הריאליים הללו על צורתו של המורג ודרך הפעלתו אינו יכול שלא להתפעל מהדמיון הרב שביניהם לבין תיאוריו של פרופ' אביצור בספריו ביחס למוריגים בני ימינו. בנקל ניתן לשכוח כי מדובר על פער של אלף שנה ויותר.



 

החיבוט


"ותחבט את אשר לקטה ויהי כאיפה שערים" מגילת רות ב', יז
מלבד פעולת הדיש יש אפשרות להוציא את הגרגרים מהשיבולים בדרך נוספת - החיבוט. כלומר, תוך חבטות על גבי השיבולים במכשיר קשה (מוט עץ, מקבת, מחבט וכו'), מפוררים אותן ומפרידים מתוכן את הגרגרים. שיטה זו נפוצה בעיקר בגרנות קטנות של קטניות, או כאשר מדובר בכמויות קטנות של חיטה שאין טעם להביאן אל הגורן, אלא מניחים אותן על גג הבית או על גבי משטח סלע, או בטון בחצר הבית.

כך אנו מוצאים בסיפור על רות אשר חבטה את אשר ליקטה (ראה הפסוק דלעיל). גם בסיפורו של גדעון אנו פוגשים במקרה דומה: גדעון חבט חיטים במשטח הדריכה של הגת שבביתו, אך שם הנימוק היה "בטחוני": "וגדעון... חבט חטים בגת להניס מפני מדין" (שופטים ו', יא).



 

הזריה


"תזרם ורוח תשאם" ישעיהו מ"א, טז
עם גמר הדיש מגיעה עת הזרייה - הפעולה הבאה בעבודות הגורן - "דש בשעת שרב וזורה בשעת הרוח" (ספרי, ד', מ"ב). ואכן, אין כימי השרב נוחים להפרדת הגרגרים מהשיבולת ואין כשעות אחר-הצהריים המאוחרות, שבהן תדיר נושבת רוח מערבית - נוחות לפעולת הזרייה. לעתים נמשכת פעולה זו גם אל תוך הלילה. על בועז מסופר במגילת רות: "הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה" (רות ג', ב).

יותר מכל הגדרה אחרת, יכולים אנו ללמוד על מהותה של הזרייה מהמדרש הבא:

"התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה. זה אומר: בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה. אומר החטים: המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח. נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו. נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן" (בראשית רבה, פ"ג, ה').

אנו רואים, אפוא, כי מטרתן העיקרית של עבודות הגורן השונות שבעטיה הייתה כל הטרחה שטרח האיכר מהחריש ועד עתה היא - "הכרי", זהו בלשון חז"ל ערימת הגרגרים הנקיים והמופרדים מהפסולת. ליד ערימה כזו של גרעינים יקרים מפז שכב בועז לישון כדי לשמור על אוצרו מפני אורחים לא קרואים "המהלכים על שתיים", ושם נרקמה מסכת היחסים והעדינה בינו לבין רות: "ויבא לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב" (רות ג', ז). וכדי למנוע ביקור של אורחים לא קרואים "המהלכים על ארבע" היו מקיפים את הכרי לעתים בגדר קוצים. ערימת החיטים, שמראה רך ומעוגל, עם גדר הקוצים סביבה, מהווה את אחד הדימויים הציוריים ביותר בתיאור הרעיה בשיר השירים: "בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים" (שיר השירים ז', ג).



הזרייה נעשית באמצעות המזרה (מזרה - בערבית) הלא הוא קלשון העץ המיוחד לפעולה זו. כיום נפוץ גם השימוש בקלשון המתכת הרגיל, ואף זה מסימני הקידמה שחדרה למלאכות שבגורן המסורתית.

במזרים המסורתיים המצויים עדיין בשימוש בארץ, אנו מבחינים בשני סוגים: האחד האופייני ליהודה ולדרום הארץ הוא בעל חמש "אצבעות" (ה"ח'מסה" כידוע מביא מזל!) היוצאות אנכית מבסיס עץ שאליו מחוברת ידית הכלי הארוכה. חרשי העץ בשוק הישן בחברון משתמשים בסוגי עץ שונים לכל אחד מחלקי הכלי. האצבעות המתחככות במשטח הגורן הקשה, תוך כדי תהליך הזרייה, נעשות מעץ אלון, שהוא חומר הגלם החזק והעמיד ביותר המצוי ברשותם. לעומתן - הידית שאינה נדרשת לעמידות כה גבוהה עשויה עץ אורן שהוא נפוץ וזול יותר.

הסוג השני של מזרים, האופייני לשומרון ולצפון הארץ, הוא המזרה העשוי משבע אצבעות (אף זה מספר בעל משמעות סמלית ידועה), היוצאות מנקודה אחת - נקודת החיבור לידית. לחיזוק נקודת חיבור זו משתמשים לעתים בעור וכורכים סביבו גידים חזקים ובימינו אף חוטי ברזל ושאר "תחליפים".

המזרה היה מהכלים הבסיסיים של האיכר הארצישראלי בימי קדם, ומשום כך נכלל ברשימת הכלים שאין האומן רשאי למוכרם בשנת השמיטה למי שהוא חשוד שיעבוד את האדמה בשנה זו: "אלו כלים שאין האמן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר" (משנה, שביעית, ה', ו). בין כלי העץ המקבלים טומאה אם אחת משיניהם נשברה והחליפוה בשן עשויה מתכת (שכן כלי מתכת מקבלים טומאה ממגע של שרץ אף אם אין בהם בית קיבול כנאמר לעיל) נזכר גם המזרה, יחד עם עוד כלים ששימשו בעבודת הגורן: "המעבר והמזרה והמגוב - הרי אלו טמאין" (משנה, כלים, י"ג, ז).

מעניין הסברו של הרמב"ם בפירושו למשנה על ההבדלים בין שלושת הכלים הללו, והדברים מתקשרים אולי להבחנה בין שני סוגי המזרים שמנינו לעיל: "שלושה מיני כלי הגורן הם כדמיון כף האדם. יבורו בהם החיטים והשעורים מהתבן ויתחלפו שמותם לפי התחלפות תמונתם (צורתם) כי מהן רוב שיניים (בעל השיניים המרובות) יבוררו בו החיטים בסוף העניין (בסוף ניפוי התבואה) וממנו מעט השיניים אין לו כי אם שלוש שיניים בלבד, יבוררו בו החיטים בתחילת העניין מהתבן הגס והוא המעבר ורב שיניים ממנו - המזרה, והיותר רב השיניים מהם נקרא מגוב".

בעבר נהגו לזרות אף ב"רחת" שהיא מעין כף גדולה ומרובעת עשויה עץ, הנביא אומר: "אשר זרה ברחת ובמזרה" (ישעיהו ל', כד) ובמשנה מדובר על "רחת של גרוסות . . . של אוצרות . . . של גרנות" (כלים, ט"ו, ה'). עד כדי כך הייתה הרחת מסממני הגורן שבדיון בגמרא על המונח "גורן קבועה" המופיע במשנה (ראה לעיל: "מרחיקין גורן קבועה מן העיר" וכו'), נשאלת השאלה: "היכי דמי(באיזה אופן) גורן שאינו קבוע?" והתשובה - "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל שאינו זורה ברחת" (בבלי, בבא בתרא, כ"ד, ב').

אשר לחומרי הפסולת המורחקים מהגרגרים בעת הזרייה, מציג אותם המדרש שהבאנו כחסרי כל תועלת וכך אף בדברי הנביאים הם אינם נחשבים. ירמיהו טבע את מטבע-הלשון הנפוצה אף בימינו: "מה לתבן את הבר" (ירמיהו כ"ג, כח).

בעיקר המוץ משמש לדימוי של דברים חלשים, האובדים וכלים במהרה: "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח" (תהלים א', ד); "לכן יהיו כענן בקר וכטל משכים הלך, כמוץ יסער מגורן וכעשן מארבה" (הושע י"ג, ג).

ברם, כבר קדמונינו ידעו גם את התועלת שאפשר להפיק מחומרי הפסולת הללו. בני ישראל השתמשו בקש ובתבן לצורך ייצור הלבנים: "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן" (שמות ה', יב).

התבן משמש היום, כבעבר, מזון לבהמות. על עבד אברהם נאמר: "ויתן תבן ומספוא לגמלים" (בראשית כ"ד, לב). בהלכות שבת במשנה אנו למדים על "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא" (משנה, שבת, ג', א).

שימושים אלה, דהיינו - למאכל בהמות, לייצור לבנים וכלים מטיט ולהסקה, הם השימושים הנעשים עד ימינו בפסולת הגורן. נוסיף לכך את מעשה המקלעת, של סלים וכלים שונים, הנעשה מגבעולי השיבולים לאחר דישתם.



 

הכבירה


"והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפיל צרור ארץ" (עמוס ט', ט)

אף כי הזרייה הרחיקה את חומרי הפסולת מהבר, נדרשת פעולה נוספת, כדי להרחיק כל גוף זר מגרגרי החיטה. זו פעולת הכבירה, הניפוי בכברה. הכברה, להבדיל מהנפה המשמשת לניפוי הקמח, עשויה רשת גסה שנקביה גדולים. שמות הלוואי שחז"ל נתנו לשני מכשירים אלה, מגדירים היטב את ייעודיהם: "נפה של סלתין" (עושי סולת למכירה, שהנפה שלהם גדולה מנפת בעל בית רגיל) . . . "כברת גרנות" (משנה, כלים ט"ו, ד).

חוטי הרשת של הכברה עשויים מרצועות עור דקות או מגידים של צאן. לפי גודל הנקבים מבחינים בסוגים שונים של כברות המיועדים לסוגים שונים של גרעינים: חיטה, קטניות למיניהן ועוד.

בתהליך הכבירה מבחינים בשני שלבים. בראשון מועברים הגרגרים דרך חורי הכברה תוך הנעת הכברה, ואילו הקש, גושי עפר וצרורות אבן קטנים נשארים על גבי הרשת ומושלכים הצידה.



השלב השני הנעשה בכברה בעלת נקבים קטנים יותר, הוא הרקדת הגרגרים לצורך ניפויים הסופי: הגרגרים גדולים מקוטר החורים ואינם נופלים דרכם ואילו חלקי פסולת קטנים נושרים מבעד לחורים אל הקרקע בעוד ששרידי המוץ עפים הצידה במשבי הרוח.

הכברה להרקדה נקראת בערבית "ע'רבאל", בדומה לשם הארמי "ערבלא" המופיע בתרגום הארמי לפסוק מספר עמוס המובא לעיל (ט', ט).



 

האיסום


עתה, עם תום עבודות הגורן, כאשר "ומלאו הגרנות בר" (יואל ב', כד), ובר זה נקי מכל רבב, הוא נאסף אל שקים ומובל אחר כבוד הביתה. הבר הנאגר ונשמר בממגורה הוא בעצם תכלית כל העמל שהושקע מרגע הזריעה ועד עתה, כאשר נסגר המעגל ומכל גרעין שנטמן נוצרו אין ספור גרגרים. מהבר ייקח האדם ויטחן קמח לאפיית פתו ולהזנת בני ביתו. עד שלא יטמון האיכר את גרגריו בממגורה שבביתו, אין הוא יכול להיות בטוח בהצלחתו, אף אם זכה לשנה גשומה ובא "ברנה נושא אלומותיו" אל הגורן, שכן שם, בחוץ, חשוף הוא לפגעי טבע ולאורחים לא קרואים. די לנו אם ניזכר בפלשתים שהיו "שסים את הגרנות" (שמואל א' כ"ג, א) של קעילה, עיר ספר ביהודה, בראשית ימי המלוכה.

רעיון זה, שתכלית הכל היא הבר הנאגר בממגורה או באסם שבבית, מבוטא היטב בדברי הנביא הממחיש את עוצמת הבצורת בדימוי: "נשמו אצרות נהרסו ממגרות כי הביש דגן" (יואל א', יז).

ולעומת קללה זו - הברכה המובטחת להולכים בדרך הישר, גם היא מכוונת אל התכלית הזו: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך" (דברים כ"ח, ח).

"אמר ריש לקיש: מהו שנאמר 'עובד אדמתו ישבע לחם'? אם עושה אדם עצמי כעבד לאדמה - ישבע לחם. ואם לאו - לא ישבע לחם" (בבלי, סנהדרין, נ"ח, ב).

הערות
*תיאור התהליך של עיבוד התוצרת - גרגרי החיטה - עד התוצר המוגמר - הלחם, הוא פרק בפני עצמו הכולל דרכי טחינה שונות ומיתקניהן ואת פעולת האפייה, שאף לה אופנים רבים ומיתקנים שונים. כל אלה הינם חומר למאמר נפרד.

עמית הוא איש בית-ספר שדה כפר-עציון. מאמר זה מתבסס על עבודה מקפת ,י "הדגן, התירוש והיצהר" הנעשית במסגרת מרכז חלמי"ש (חקר ולימוד מקורות . בשדה) הפועל בבית-ספר שדה הנ"ל.


קישורים

לחם מן הארץ -שלחו מגל כי בשל קציר
לחם מן הארץ - נירו לכם ניר

ביבליוגרפיה:
כותר: לחם מן הארץ : ומלאו הגרנות בר
מחבר: עמית, דוד
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית