הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה
פרידמן, ש.


תקציר
המטפיסיקה היא אחד מענפי המחקר של הפילוסופיה. נושא מחקרה הוא לברר מה עומד בבסיס הקיום וההכרה האנושיים. מטפיסיקה, כשמה כן היא, חוקרת בעצם את כל מה שהוא מעבר לפיסיקה - כלומר, כל מה שבלתי ניתן למחקר חושי ותצפית. שני מטפיסיקונים ידועים הם עימנואל קאנט ודיויד יום



מטפיסיקה
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


אותו חלק של הפילוסופיה שהוא בעל היומרות הגדולות ביותר והחשוף בפני החשדות הגדולים ביותר. בהיות מטרתה המוצהרת של המטפיסיקה להגיע אל האמירות העמוקות ביותר ביחס לכל-דבר, נחשבות תוצאותיה לעיתים כמסקנות חסרות-שחר מכל וכל (מעמד דו-משמעי זה אינו תכונתה היחידה של המטפיסיקה התובעת הסבר).

דומה כי ניטיב לעשות אם נציין כמה תיאורים של הנושא שניתנו על ידי אנשים שהם עצמם מטפיסיקאים או מבקרי המטפיסיקה או שניהם גם יחד. מתוך תיאורים אלה ניתן לצבור רשימה של סימני-היכר, שלגבי כל אחד מהם נוכל לצפות כי ימצא את גילויו במטפיסיקה זו או אחרת, ואולי אפילו בכל מטפיסיקה. משימתנו תהיה איפוא להסביר כיצד סימני היכר אלה מתייחסים זה לזה; להכריע במידת האפשר אלו מהם הם בעלי חשיבות מרכזית, ואולי אף להבחין בין טיפוסים שונים של מטפיסיקות.

שם הנושא שלנו הוא השם שניתן על-ידי מלומדים למסכת מסוימת מתוך כתבי אריסטו (Aristo). אריסטו עצמו מתאר את נושא מסכתו זו באופנים שונים, הנראים לו כזהים זה לזה. כך, למשל, הוא אומר באחד הניסוחים שנושא מסכתו הוא חקר העקרונות הראשונים של הדברים. לדעתו, זהו המדע של הקיום בכלל; או מדע של "היש באשר יש", ובכך הוא מעמיד אותו בניגוד למדעים המיוחדים השונים, שכל אחד מהם חוקר רק צד אחד או בחינה אחת של היש. אריסטו מתאר אותו גם כחקירת ה"עצם", (“Substance”), מונח התופס מקום מרכזי בתורותיהם של מטפיסיקאים מאוחרים יותר. אריסטו סבור כי העצם הוא בעל קיום ראשוני והוא קודם לכל הדברים האחרים לא רק ביחס לקיום, אלא גם ביחס להסבר ולהכרה; כלומר, ההסבר הניתן לדבר כלשהו כולל בתוכו את רעיון-העצם ; ידיעה של דבר מבליעה בתוכה את ידיעת העצם; וקיומו של כל דבר מותנה בקיומו של העצם. יוצא איפוא שהמטפיסיקה נחשבת בעיני אריסטו כחקירה כוללנית ויחידה של מה שהוא בבחינת יסוד לגבי כל קיום, הסבר או הכרה (מכאן יובן שזיהויים שונים של העצם, היינו, זיהויים שונים של מה שהוא בעל אופי יסודי זה - יביאו בעקבותיהם לגיבוש שיטות מטפיסיות שונות).

אם נציג לצד דבריו של אריסטו גם את משפטו של המטפיסיקאי האנגלי ברדליי (Bradley) נבחין ביסוד נוסף בהגדרה. ברדליי אומר: "רשאים אנו להסכים, אולי, לראות במטפיסיקה ניסיון להכיר את הממשות כניגוד להתרשמות גרידא, או לראות בה את חקירת העקרונות הראשונים או האמיתות המוחלטות, או את המאמץ לתפוס את העולם לא במקוטע ולא חלקים-חלקים, אלא בתורת כוליות". העקרונות הראשונים וההנגדה שבין הבנת העולם המקוטעת לבין הבחנתו בתורת כוליות, הם יסודות אריסטוטליים מובהקים. אולם הדגשת היסוד של הכרת הממשות כניגוד להתרשמות גרידא - היא יסוד נוסף.

העתקה מרשימה עוד יותר של הדגש תתגלה לנו כשנפנה אל המטפיסיקאים הביקורתיים הדגולים יום (Hume) וקנט (Kant). קנט הדגיש מעל לכל את האופי הבלתי-ניסיוני הן של נושא "המטפיסיקה המסורתית" והן של המתודה שלה המתודה שלה היתה בעיניו א-פריורי שכן עניין לה בשימוש, בתבונה הטהורה בלבד; חומר נושאיה היה טראנסצנדנטי. מכאן שגם מסקנותיה וגם שיטותיה אינן ניתנות לבדיקה ניסיונית, שכן מבקשת היא להסיק מסקנות אודות מה שחורג מעבר לניסיון, בהתאמה לעקרונות שלא הניסיון קבעם. חילוקי דעות ללא קץ נבעו מתוך כך, ו"שדה-המערכה של אינסוף חילוקי-דעות אלה, קרוי מטפיסיקה". קנט הסיק מתוך כך, שעלינו להפנות את אור התבונה אל התבונה עצמה; עלינו לקבל על עצמנו בדיקה ביקורתית של התבונה הטהורה עצמה כדי לקבוע את גבולות יכולתה. המשימה הראשונה ואולי היחידה של המטפיסיקה היא - לקבוע את גבולות עצמה. בדבריו אלה של קנט נשמע הד הצעתו של יום ש"נחקור ברצינות את טבע ההבנה האנושית, ונראה תוך ניחוח מדויק של כוחותיה וספיקותיה, שאין היא מותאמת לנושאים סתומים ומרוחקים מעין אלה". חקירה זו מתוארת על-ידי יום כ"מטפחת מתוך זהירות את המטפיסיקה האמיתית, תוך שהיא מנתצת את יסודותיה של המטפיסיקה המסולפת".

ישנו הסבר נוסף, מודרני, למהותה של המטפיסיקה, הסבר הנראה כאילו איננו מתקשר כלל למה שנעשה בתחום זה קודם לכן. ויסדום (Wisdom) מתאר טיעון מטפיסי כצורה מסוימת של בדותה מאירת עיניים, מעין פאראדוכס חד המשתמש בלשון בדרך חדשה, כדי להעמיד אותנו על משמעויות שונות ודומות המובלעות בתוך שפתנו הרגילה. ושוב, ויטגנשטיין (Wittenstein) משווה הצעה מטפיסית להמצאת פזמון מסוג חדש. המשותף לשניים הוא, אולי, בכך שאופיינו למטפיסיקאי להציע לשימוש או לעיון תפנית ברעיונותינו, בדיקה מחודשת של מושגינו ודרך חדשה להסתכלות על העולם.

התמונה המורכבת המתקבלת מתוך תיאורים אלה, איננה ברורה ביותר.


  1. המטפיסיקה היא חקירה כוללת של מה שהוא יסוד לגבי סדר ההכרה, ההסבר והקיום;


  2. המטפיסיקה היא חקירת הממשות לעומת ההתרשמויות;


  3. נושאה של המטפיסיקה הוא - או היה - מה שחורג מעבר לניסיון;


  4. המטפיסיקה היא - או צריכה להיות - חקירה של הציוד השכלי של האדם ומיגבלותיהם של היצורים האנושיים;

  5. המתודה של המטפיסיקה היא - או היתה - א-פריורית יותר מאשר ניסיונית;


  6. המטפיסיקה מציעה לבדוק מחדש את מערכת מושגינו על העולם, תוך שינוי הסכימה המושגית שלנו על העולם, וקביעת אופן דיבור חדש.


רשימה זו של סימני-היכר איננה אחידה ודומה כי יקשה להתייחס אליה כאל רשימה מלוכדת. בטרם נייחס את הרשימה לדוגמאות ממשיות של שיטות מטפיסיות, ייתכן ונוכל לקבוע קשרים כלליים אחדים בין כמה מפריטיה; למשל, אף כי אפשר להעלות על הדעת פירוש של שיטה מטפיסית בנוסח (6) היינו, שיטה המציעה בדיקה מושגית מחודשת והסתכלות חדשה בעולם - הרי בדרך כלל לא תוצג השיטה על-ידי המטפיסיקאי באופן זה, אלא דווקא בנוסח (2), היינו, כתמונה של הדברים כמות שהם באמת ולא כפי שדומה כי הם נראים, תיאור של הממשות כמנוגד להתרשמויות. ושוב, אם נבחר כנקודת מוצא את נוסח (1), הדן במה שהוא יסודי לקיום, אפשר שנגיע אל אותה האנטיתיסה שבנוסח (2). שכן המטפיסיקאי עשוי להביע את תחושתו לגבי החשיבות של מה שנראה בעיניו כיסודי, על ידי שיאמר כי רק זה לבדו קיים וכל השאר איננו אלא התרשמות גרידא. אם תמונה מתוקנת זו של הממשות תוקנה בקיצוניות מספקת, אזי ההבחנה שבין התרשמות לממשות עשוייה לחפוף את ההבחנה בין מה שמצוי בגבולות הניסיון לבין מה שחורג מעבר לגבולותיו, כנאמר ב-(3). זאת ועוד, אם המדובר הוא במה שחורג מעבר לניסיון, כי אז ברור שהמתודה חייבת להיות לא ניסיונית (5). ברור כי הרבה יותר קשה לקשר את (4) - המלצותיהם של יום וקנט - עם רבים מסימני - היכר אלה; אך לפחות ישנו קשר ברור בין בדיקת הציוד השכלי של היצורים האנושיים לבין חלק מ-(1), כלומר, אותו חלק הקובע את היסודי בסדר ההכרה וההסבר.

עתה נשווה רשימת תכונות זו עם שיטות מטפיסיות ממשיות. אין ספק בכך שמרבית המטפיסיקאים הגדולים הציעו תמונות-עולם מבוקרות, נועזות, מקיפות ולעתים מדהימות; כמו-כן ברור כי מרביתם העמידו במרכזן של תמונות-עולם אלה כמה מושגי מפתח או סוגי יש מסיימים שמצאו חן בעיניהם, אשר אותם כינו בשם "עצם". כן נכון שבחירת מושגי-המפתח וסוגי היש, ותמונת העולם הנובעת ממנה, היו שונים אצל כל מטפיסיקאי בהשוואה לרעהו. לעתים נושל אפילו העצם עצמו מכס מלכותו ובמקומו הוצב "התהליך" והיה מקום לבחירה רחבה בין כל המועמדים לתפקיד העצם. בצד האל, העצם האלוהי, שמקומו מובטח במרבית השיטות, הכיר דקרט (Descartes) בקיומם של שני עצמים נוספים - חומר ונפש; ברקליי (Barkeley) הכיר בקיומו של עצם אחד - נפשות ,או רוחות; לייבניץ (Leibniz) קבע את קיומה של קבוצת ישויות (מונאדות), שכל אחת מהן, אף כי היא אל-זמנית ואל-חללית, היתה בבחינת דגם של העולם כולו. שפינוזה (Spinoza) הכיר עצם אחד ויחיד, האל או הטבע, האינסופי והנצחי; המחשבה והחומר הם רק שני תאריו. קנט סבר שהעצם שייך לעולם הניסיון הרגיל שלנו אף כי הממשות עצמה אינה בת-הכרה, ומצויה היא מחוץ לעולמנו. יום, אף-על-פי שנטה לדחות כליל את מושג העצם, סבר שאם בכלל יש בנמצא משהו הראוי לתואר זה, בתורת ישות המסוגלת לקיום עצמאי ויסודי לגבי סדר ההכרה, הרי אלה הם רשמי-החושים הפרטיים ותעתיקי הדמיון של רשמים אלה. מן ההכרח לחקור ולבדוק מהו המקור והטעם הלשוני בתפיסות אלה; דומה כי אי אפשר שלא להסיק את המסקנה ששונות זו משקפת בחלקה שינויים היסטוריים שחלו בסיטואציה הרוחנית בכלל, ככל שהמחשבה האנושית מתקדמת ומתפתחת בתחומים ייחודים שונים, ואילו בחלקה האחר משקפת היא את רב גוניות התעניינויותיהם, עמדותיהם והעדפותיהם האינדיוידואליות של המטפיסיקאים השונים. התעניינויות והעדפות אלה, וכן ההתקדמויות וההתפתחויות, באות לידי ביטוי דרמטי במחזות קוסמיים במיתוסים מופשטים בלתי-מבוקרים, כפי שהעירו על כך יום וקנט, וזאת על-ידי בדיקה ביקורתית של סוגי השכילה המונחים ביסודם. מקרהו של דקרט יכול לשמש הדגמה לעניין זה. התעניינותו העיקרית היתה מופנית אל התפתחותו של המדע והיה לו מושג ברור לאיזה כיוון חייבת התפתחות זו לפנות. הוא סבר כי המתמטיקה, ובמיוחד הגיאומטריה, יש בהן כדי לשמש דגם לגבי סדר-העבודה המדעי בכלל. לדעת דקרט, המתודה הבסיסית של המדע היא המתודה הדדוקטיבית של הגיאומטריה, הנחשבת בעיניו לתהליך של הסקה שראשיתו במושכלים ראשונים ברורים מאליהם ומתוך עצמם; הוא סבר שמושא-מחקרם של כל המדעים הפיסיקליים מוכרח להיות דומה, ביסודו, למושא מחקרה של הגיאומטריה, ולפיכך, מנקודת ראותו של המדע בכלל, התכונה היחידה החשובה של הדברים בעולם הפיסיקלי הוא תכונת החלל, הנחקרת על-ידי הגיאומטריה. אד לא סברות אלה הן אשר הופכות את דקרט למטפיסיקאי, אלא התבטאותן הדרמטית בדוקטרינות שלו אודות טבעם המהותי של ההכרה והקיום; הוא מציע תמונת עולם שבה הממשויות היחידות, מלבד האלוהים, הן העצמים החומריים המובהקים, בעלי תכונות וסימני-היכר חלליים בלבד, והעצמים המחשבתיים הטהורים, שכל ישותם מתמצית בכושרם לתפוס את המושכלים הראשונים, הברורים מתוך עצמם, ואת המסקנות הנגזרות מתוכם. ההכרה אינה אלא מכלול התוצאות של שימוש בכושר זה. לכל דבר אחר, הנחשב בדרך כלל כממשי או כשייך לתחומה של ההכרה, ניתן מעמד נחות. ביקורת מרחיקת-לכת מעין זו על תמונת העולם המקובלת עלינו יוצרת כמובן בעיות ותובעת הסברים נוספים והתאמות נוספות. לפיכך , מורה דקרט, שרק האמון באמיתותו של האל מאפשר לנו להאמין בקיום הדברים החומריים. מאידך, רצוננו בלבד הוא הגורם לכך כאשר אנו מאמינים בכוזב.

התעסקות מעין זו למען התקדמות כלשהי בענף מיוחד של המחשבה - התקדמות שהושגה או שקיוו להשיגה - באה שוב ושוב לידי ביטוי בתולדותיו של הנושא, תוך חזון חדש ונועז אודות טבע העולם. לא רק המתמטיקה והמדעים הפיסיקליים השרו את השראתם על המטפיסיקה, אלא גם ההיסטוריה, הביולוגיה ותורת-ההגיון הצורנית. התפתחויות בחקר ההיסטוריה מונחות ביסודה של השיטה ההגליאנית, ואילו את המטפיסיקה המאוחרת של האטומיסם הלוגי ניתן לראות, לפחות בחלקה, כביטוי לשביעות הרצון העמוקה מן ההתקדמויות בתורת-ההגיון הצורנית, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. לא רק ההתעניינות בדיסציפלינות עיוניות מספקת את הדחף לבדיקה המטפיסית. גם הדתות ותורות המוסר עשויות לחפש אחר תמיכה מטפיסית ואף למצאה. יסודות מסוגים שונים ניתנים למיזוג במסגרת שיטה אחת, כגון זה של שפינוזה, המביעה עמדה שהיא בעת ובעונה אחת גם מדעית מכל וכל וגם מוסרית מעמיקה.

המטפיסיקאים הביקורתיים יום וקנט תובעים תשומת-לב נפרדת ומיוחדת. קנט עמד על כך שהמטפיסיקאי משתמש בהכרח במושגים הניתנים להחלה על ניסיוננו היום-יומי, או לפחות נגזרים מתוך מושגים אלה. אלא שדרכו של המטפיסיקאי בשימוש במושגים אלה מתעלמת מן התנאים הניסיוניים של השימוש בהם, או חורגת מעבר להם. הרחבה מעין זו של השימוש במושגים, עד כמה שהיא הביאה להרחבת הכרתנו מעבר לגבולות ניסיוננו, היתה בלתי לגיטמית ותוצאותיה היו בהכרח אפסיות וחסרות כל מובן. קנט טען שמשימתו החיובית של המטפיסיקאי היא להראות, כיצד מתייחסים אלה אל אלה המושגים הכלליים והבסיסיים ביותר שאנו משתמשים בהם, כדי ליצור מסגרת מאורגנת של אידיאות ועקרונות, שתספק את התנאים ההכרחיים לגבי טיפוסי ההכרה והניסיון המצויים ברשותנו למעשה. משימתו השלילית של המטפיסיקאי היתה להראות שני דברים: עד כמה בלתי-נמנע היה הפיתוי המטפיסי להשתמש במושגים כלליים אלה תוך התעלמות מן התנאים הניסיוניים המאפשרים את השימוש, ועד כמה אפסיות היו התוצאות של ההיענות לפיתוי זה. בנקודה זו אנו מוצאים אצל קנט מעין שיור של אותה מטפיסיקה אשר כנגדה טען הוא עצמו שהיא בלתי-אפשרית. שכן מסגרת העקרונות שנועדה להתברר על פי משימתה החיובית של המטפיסיקה, נחשבה בעיני קנט כמסגרת הדברים רק עד כמה שהם מופיעים בפני יצורים בעלי מבנה הכרתי כשלנו, ולא כמסגרת של הדברים כשלעצמם. מה שהוא ממשי באופן מוחלט איננו בר-הכרה, וממשות זו שאינה ניתנת להכרה, רכשה לעצמה תפקיד חיובי יותר ומרכזי יותר, כאשר ביקש קנט להבטיח את יסודותיה המטפיסיים של המוסריות. ממשות זו מתגלה כמקורם הסמכותי של ציווי המוסר. יום, שקדם לקנט מבחינת הזמן, סבר כמו קנט שהדיון המשמעותי מוגבל על-ידי התנאים על הניסיון הממשי וכי הרבה מן המטפיסיקה המסורתית חורג מעבר לגבולות אלה. ברם, יום קיבל מלוק (Locke) ומברקליי מושג מוגבל על דבר התוכן שמספק לנו הניסיון. הוא סבר כי יסודותיו הממשיים של הניסיון הם רשמים בודדים וחולפים של התחושה והרגש. תמונת-עולמנו הרגילה של דברים חומריים ואישים הקיימים ברציפות ופועלים אלה על אלה, איננה ניתנת להצדקה רציונלית על יסוד זה. אך אפשר היה להסבירה כתוצר המנגנון האסוציאטיבי של הדמיון, המונע על-ידי היסודות האחרונים של התחושה וההרגשה.

אין ספק בכך שהן יום והן קנט, במתחם ביקורת עקרונית על נוסחאות עולם מתוקנות של מטפיסיקאים אחרים, היו בעצמם במידת-מה בבחינת מתקנים מטפיסיים. תורתו של קנט, האומרת כי רק מה שאיננו ניתן להכרה הוא בסופו של דבר ממשי, והשקפתו של יום שהדמיון הוא המביא אותנו לידי כך שנאמין בקיומם של העצמים החומריים - משתמשות בצורה מאונסת במושגי הדמיון, הממשות וההכרה, שבהם אנו משתמשים כרגיל. עם זאת, אין ספק כי בשל הבחינות הביקורתיות והחיוביות שבעבודותיהם, הפעילו שני פילוסופים דגולים אלה השפעה מכרעת על המשך התפתחותה של המטפיסיקה. הדבר נכון במיוחד לגבי קנט. אמנם, שניהם נתנו את דעתם על המבנה הכללי של חשיבתנו אודות העולם ושניהם כתבו את מרבית עבודותיהם בסגנון הרומז יותר לפסיכולוגיה ניסיונית מאשר לחקר המושגים והתנאים של השימוש בהם. אולם מאחורי המינוח הפסיכולוגי השגור בפי קנט, אנו יכולים למצוא את עיקריו של הסבר אודות המבנה הכללי של סכימת המושגים שלנו, וזאת בצורה מלוכדת יותר מאשר אצל יום או אצל האמפיריציסטים המאוחרים יותר שכתבו ברוח הגותו של יום, אף שדחו חלק ניכר מן הפסיכולוגיה שלו. הביקורות שהושמעו הן על-ידי יום והן על-ידי קנט כנגד השימוש המטפיסי במושגים בלא התייחסות אל השימוש הניסיוני בהם - בעינן עומדות. אולם, גם מבחינת הביקורת וגם מהבחינה החיובית היתה תרומתו של קנט פורייה יותר. שכן, אף כי ביקורות אלה הושמעו שנית לאחר מכן, בתוקף רב ובצורתן הקיצונית ביותר, על ידי האסכולה של הפוסיטיביסטים הלוגיים, שהיו יורשיו של יום יותר מאשר של קנט - בכל זאת סבלה ביקורת מחודשת זו מן החולשה והמגבלות הנלוות אל המטפיסיקה האמפיריציסטית.

בחלק גדול של העולם הפילוסופי במאה הנוכחית השתלטה התורה הטוענת כי המטפיסיקה היא בלתי-אפשרית, עד כדי כך שתואר השם "מטפיסי" הפך לתואר גנאי. אחדים מן הטעמים שהביאו להורדת קרנה של המטפיסיקה התבררו כבר בדיוננו עד כה. העיוותים המושגיים ואי-תיאומן של שיטות שונות, המיתוסים המופשטים המתחפשים למציאות, התביעות מרקיעות-השחקים והתוצאות הסותרות - כל אלה נראו לרבים כמהווים יחדיו את מהותה של המטפיסיקה וסיבה מספקת לגנותה. הגוזמאות הקיצוניות של המטפיסיקה תוארו לעתים כניגוד לדרכה המפוכחת של מתודת הניתוח הפילוסופי, שמטרתה להבהיר את תפקידיהם הממשיים של המושגים במסגרת שימושיהם הרגילים. אולם אף-על-פי שזניחת המטפיסיקה היתה טבעית, אין להסיק מכאן שהיתה מוצדקת. החריגות וההגזמות אינן חייבות להיות מהותיות למטפיסיקה כפי שהרודנות איננה חייבת להיות מהותית לשלטון. כדי להראות שזניחת המטפיסיקה לא היתה מוצדקת, יש לערוך מחדש את העובדות המונחות כבר עתה לפנינו.

כאשר תיאר אריסטו את נושא מסכתו, הבדיל אותו בבירור מן הדיסציפלינות החלקיות המתמחות בתחום מצומצם. ברם, ההבחנה לא נעשתה בדרך ברורה די צורכה. הובלעה בה ההנחה ש"מדע היש באשר הוא יש" הוא כללי וכולל יותר מאשר המדעים המיוחדים. מובן מאליו שמדע כללי ביותר זה לא נועד להיות תקציר בלבד של המדעים האחרים; אך אם מעמידים בצד אחד את המדעים הפרטיים כי אז נשאלת השאלה, מה נושא נותר עוד למחקר? יקשה להימנע מן הרושם שמדע הישות המתוכנן, אם בכלל מדע מעין זה הוא באפשר, מוסב על נושא - מחקר חמקני למדי אף כי בסיסי ביותר, המונח בצורה כלשהי ביסוד אותם האספקטים של הממשות, הנחקרים על-ידי המדעים הפרטיים. מאחורי אספקטים אלה של הממשות מונחת הממשות עצמה, "היש באשר הוא יש" - נושא ומושא מחקרה של המטפיסיקה. כבר בשלב זה של הדיון הובנה נטייתה של המטפיסיקה לעבר הטרנסצנדטי. שלא לטובתה של הבהרה נוספת בטבעו של מפעל זה, יתגלה באורח בלתי-נמנע כי מטפיסיקה איננה אלא גישושי התבונה הטהורה באפלתה של ממלכה מסתורית, שהגישה הרגילה אליה היא בלתי-אפשרית. אולם תולדה נוספת עשויה להתגלות כבלתי נמנעת. שכן האמצעים היחידים העומדים לרשותנו כדי לתאר ממלכה זו חייבים להיות לקוחים מן הציוד המושגי שאנו משתמשים בו למטרות רגילות יותר של מגע ומשא יום יומי ושל מחקרים מצומצמים. אם אנו רוצים להשתמש במושגים אלה כדי לתאר את הממלכה הטרנסצנדנטית, כי אז שומה עלינו לנתקם מתנאי שימושם הרגיל ולשלול מהם את כוחם הרגיל; ברם, מן ההכרח שלפחות ,יתקבל הרושם שהם מקיימים בידם משהו מעוצמתם הרגילה, שאם לא כן דומה שלא נוכל לבטא דבר בעל משמשת כלשהי. כך מתקדמת המטפיסיקה הטרנסצנדנטלית בנתיב שראשיתו בעיווּת מוּשָגִי ואחריתו במטפורות חסרות כיסוי.

זוהי מעין קריקטורה של התקדמות המטפיסיקה לקראת התנוונותה. מטרתה היא לאפשר לראות ביתר בהירות את משמעותה של המהפכה הקנטיאנית. כאשר הכחיש קנט את אפשרות הכרתה של הממשות, הכחיש למעשה את האפשרות שהמטפיסיקה תהיה בעלת מושא-מחקר משלה. ברם, בכך לא שלל מן המטפיסיקאי את התעסקותו. משימתו החיובית של המטפיסיקאי היתה לא לחשוב אודות עולם מיוחד, אלא לחשוב אודות מבנה חשיבתנו, המוסבת על העולם הרגיל; לא לרכוש הכרה של מושאים שהם מעבר לניסיוננו, אלא להבהיר את טבעה ונסיבותיה של הכרת המושאים המצויים בתוך ניסיוננו. באופן כזה מבקשת המטפיסיקה להבהיר את המבנה הכללי והבסיסי של כל חשיבתנו, הרגילה והמדעית גם יחד. ובאמת, המתודה שלה איננה ניסיונית, באשר היא חוקרת את המבנה המושגי, אשר כל חקירותינו הניסיוניות מקבלות אותו כהנחה-מראש.

השקפה זו על המטפיסיקה עשויה להתגלות כשונה מן ההשקפה האריסטוטלית. אין היא מטפלת ב"יש באשר הוא יש" או במה שקודם בסדר הקיום. ברם, זהו הבדל שלכאורה בלבד. אם נחקור את הקטגוריות הבסיסיות של החשיבה האנושית, את הקשרים ההדדיים שביניהן ואת תלותן זו בזו - כי אז שומה עלינו לחקור את סוגי הישות השונים, המתקבלים לתוך הסכימה המושגית שלנו. הרעיון בדבר קדימה אונטולוגית איננו מוכחש, אלא מקבל משמעות ברורה יותר, ותו לא. הרעיון בדבר ממשות טרנסצנדנטית בתורת נושא אפשרי לחקירה, הוא-הוא אשר ניטש: ההשקפה האריסטוטלית איננה נדחית, אלא ניצלת מעיוותים.

בהקשר זה אפשר לטעון כי אם מבינים כך את מטרותיה של המטפיסיקה, כי אז אין היא שונה בדרך כלל מן האנליסה הפילוסופית בכלל, המבקשת אף היא לחקור את אופן פעולתם של מושגינו. לכל היותר ההבדל בין השניים הוא בדרגת ההיקף והכלליות; ברם, זהו הבדל חשוב הגורר אחריו הבדל נוסף: הבדל שבמתודה. כאשר הפילוסוף האנליטי מבקש לחקור מושג מסוים - דרך משל, מושג הזכרון, הסיבה או האמת - מוצא הוא את המתודה הבטוחה ביותר בבדיקה זהירה של השימוש המקובל בפעלים, בתוארי שם ושמות עצם, שבסיועם אנו מחדירים את המושג הנדון לתוך דיונינו. בדיקה מעין זו טומנת בחובה עוצמה רבה לגבי חישוף סביכויותיו של המושג, רבגוניותן של התופעות שהוא מתייחס אליהן ובמידה מסוימת אף לגבי קשריו אל מושגים אחרים. התוצאות המושגות בדרך זו עשויות בהחלט להלום את המשימות המוצבות בפני ניתוח שתחומו מצומצם, המקבל באופן לגיטימי נתונים רבים כמובנים מאליהם: יתר-על-כן, תוצאות אלה ממציאות לידנו שיטה שאי-אפשר בלעדיה לתיקון ושיפור עיוותי מושגים, העשויים להיות מנת חלקה של המטפיסיקה. אלא שמתודה זו של הארת הדרך שבה פועל חלק מסוים ומוגדר של כלל המכשירים המושגיים שלנו, נוטה להניח יותר מאשר לחשוף את המבנה היסודי של מכשיר זה בתורת כוליות; והמטפיסיקאי מבקש להבין דווקא את המבנה הכללי הזה. הקשרים והתלויות שהוא מבקש להבהיר, מונחים מתחת לפני השטח של תופעות לשוניות. עם זאת, אין הם אלה מונחים במעמקים כאלה שאינם ניתנים לאיתור. אולם איתורם והכרתם תובעים חזות רחבת-אופקים, יותר מזו המתיישבת עם תשומת-הלב לתופעות שמעל לפני השטח בלבד.

ראינו כי רבים מן המטפיסיקאים המסורתיים לא הסתפקו בתיאור המבנה הממשי של מחשבתנו, המוסבת על העולם באספקטים הכלליים והבסיסיים ביותר שלה. הם ביקשו להציע כתחליף לו מבנה מחודש אשר יסמל בצורה כלשהי את עיסוקיהם ועמדותיהם האינטלקטואליים. דומה הדבר כאילו נאלצו הפילוסופים להגזים במידה רבה ביחס לכל המשתמע מתוך שינוי כלשהו בכיוונו של קוו-המחשבה, כדי שיוכלו להבליט את רגישותם-הם לשינוי זה; כאילו כל ראיית העולם שלנו חייבת, לפחות באופן זמני, להשתנות, כדי להתאים חזון חדש לאחד מן האספקטים שלה-עצמה. ייתכן ובאמת היתה פעם הכרחיות היסטורית כזאת, לכן גם אין זה מפתיע שלמבקרים אחדים, שדעתם נתונה להיסטוריה, נדמה היה כי אספקט זה של המטפיסיקה ממצה אותה. עמדנו כבר על הטעמים לראות בכך טעות. המושגים והקטגוריות הבסיסיים ביותר לגבי החשיבה האנושית אינם אלה המביאים לשינויים קיצוניים עם התקדמות המדעים או עם השינויים בחיים החברתיים; החקירות של שכבה מרכזית זו של המחשבה, מספקות נושאים קבועים למטפיסיקה. לעומת זאת, תהא זו טעות להניח כי ניתן להגשים אחת ולתמיד את משימותיה המרכזיות של המטפיסיקה, ולראות את הבעיה כפתורה ומוגמרת. אף-על-פי שהנושא עצמו אינו משתנה באורח משמעותי, בכל זאת אופן הביטוי, הדרישות ושימת הדגש על ההבהרות המטפיסיות משתנים מתקופה לתקופה ואף מפילוסוף לפילוסוף. מן ההכרח לנסח מחדש אמיתות ישנות נושנות; חלקים שונים מן התמונה תובעים, מדי פעם בפעם, הארה חדשה בעוצמה משתנה. הבירור המטפיסי איננו יכול להגיע לגיבוש סופי ומושלם, אד אין פירושו של דבר כי גיבוש מטפיסי הוא מן הנמנע. השלכות מסוימות של התמונה נושאות פחות עיוותים מהשלכות אחרות; ואפילו אלה הנשאות בתוכן את העיוותים הגדולים ביותר של התמונה בתורת כוליות, עשויות בכל זאת להציג חלק ממנה בבהירות מיוחדת.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: מטפיסיקה
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית