עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי יצחק
על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה


תקציר
הנשים בתנ"ך התאפיינו במעורבות נמוכה יחסית כלפי עתידו של עם ישראל אך רובן הטביעו את חותמן בחינוך ילדיהן. רבקה מצטיינת בתכונות של מנהיגה, של רעיה מהימנה ושל אם שכל צעדיה מחושבים לחינוך טוב של ילדיה עשו ויעקב.



קוים לדמותה החינוכית של רבקה אימנו (על פי פרשנות חז"ל)
מחבר: קלמו בוזנח


מבוא

הנשים בתנ"ך התאפיינו במעורבות נמוכה יחסית כלפי עתידו של עם ישראל ומעט מהן היו מנהיגות שהובילו לשינו משמעותי כדוגמת דבורה הנביאה (שופטים - ד', ד'), אך רובן הטביעו את חותמן בשלבי החינוך הראשוניים, כדוגמת שרה אמנו ("כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" - בראשית כ"א, י').

למעשה, זוהי הדרך המומלצת לעיצוב דמותו של הנער, כפי שמציין זאת שלמה המלך ע"ה: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". אחד הפירושים של "על פי דרכו" – בפתח דרכו, כמו "על פי הבאר" (בראשית – כ"ט, ג').

מי שמעיין במסכת חייהם של יצחק אבינו ורבקה אמנו, יראה שהתורה ציינה שיחה קצרה אחת ביניהם - ברגע שבו עשוי להיות מוגדר עתידו של עם ישראל: "קצתי בחיי מפני בנות חת".

רבקה מצטיינת בתכונות של מנהיגה, של רעיה מהימנה ושל אם שכל צעדיה מחושבים לחינוך טוב של ילדיה עשו ויעקב.

ניכרת אמנם התערבותה העיקשת כלפי יעקב, שבו היא ראתה ברוח הקודש את אבי האומה, אך התנהגותו הלא-רצויה של עשו גרמה למורת רוח ואף האמינה שהוא עשוי להשתנות במשך הזמן ("ושכח את אשר עשית לו" - שם כ"ז, מ"ה).

בחרתי להתמקד בדמותה החינוכית של רבקה אמנו משום שמצאתי קווים רבים המאפיינים כל אם יהודייה – נישואיה ויחסיה כלפי בעלה, הריונה, לידת הבנים, גידולם וחינוך כל אחד מהם בהשקפה יהודית על-פי דרכו ובמקרה של רבקה - בעיקר ברוח הקודש.

בניתוח דבריי נעזרתי בעיקר בפרשנות חז"ל ובמדרשים השונים. לדעתי, בעיניים הבוחנות היטב את פשוטו של מקרא ניתן לגלות סממנים רבים לדרך חינוכית ברורה: חזרה על מטבעות לשון ("ועתה בני שמע בקולי" - שם כ"ז, מ"ג) ושימוש בפעלים המבטאים דעתנות או קבלת אחריות ("אשר אני מצווה אותך" - שם כ"ז, ח'. "עלי קללתך בני" – שם כ"ז, י"ג. "ושלחתי ולקחתיך משם" – שם כ"ז, מ"ה).

רבקה מתוארת בתורה ובמדרשי חז"ל כאישה אידאלית: בתולה, טובת מראה מאד, אשת חסד, בעלת עין טובה, נביאה, מצטיינת בהכנסת אורחים, נמרצת ומחנכת.

המדרש מציין את גדולתה של רבקה שאין כדוגמתה בכל האימהות והנביאות: "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת" (בראשית רבא - ס"ג, ח').

כבר בפגישתה הראשונה עם אליעזר - אדם זר עבורה, היא משתדלת לבצע מעבר לבקשתו: הוא ביקש מעט מים - "הגמיאני" (אור החיים - כ"ד, י"ז) והיא אמרה לו - "שתה" (שם - כ"ד, י"ח) - כחפצך; ולא רק שישתה בידו אלא היא תטרח במצווה להשקות צמא למים - "ותשקהו" (שם). ואפילו היא טורחת לקרב לפיו המים שלא יצטרך להטות הכלי (אור החיים - תולדות י"ח).

צניעותה ניכרת מילדותה, מרגע שראתה את יצחק לראשונה נפלה מעל הגמל, רש"י מפרש "השמיטה עצמה לארץ", והרשב"ם מוסיף הסבר לצניעות - "לפי שהיתה רוכבת כדרך איש".

המדרש מעניק לה את השם "שושנה בין החוחים (שיר השירים - ב, ב') משום שעל אף היותה בת לאב רמאי, שאחיה ואנשי המקום בו גדלה והתחנכה כולם רמאים, רבקה מגלה את כל תכונותיה הנעלות והנשגבות והיא נחשבת לצדקת. הוכחה לכך המפרשים מודדים אותה בדרגת שרה אמנו בפרשם "וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית - כ"ד, ס"ז). ההוכחה לכך משמתה שרה פסק הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, הברכה לא נמצאה בעיסה, והענן ניתק מהאוהל, אך "כשבאת רבקה חזרו" (בראשית רבא). על דעת כל המפרשים, רבקה פעלה על-פי רוח הקודש, ואציין שלושה מקרים בולטים:

  • היא ידעה על מה עשו מהרהר בלבו כשנודע לה על איומו להרוג את יעקב: ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול..." (בראשית - רש"י כ"ז, מ"ב).

  • היא צפתה ששניהם ימותו ביום אחד באמרה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", (בראשית - כ"ז, מ"ה) ורש"י מפרש: "ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו".

  • "ורבקה שומעת" (שם כ"ז, ה') – בעל אור החיים כותב שהכתוב מודיע כי רבקה נביאה הייתה (אור החיים - תולדות, ה'). גם לאחר פטירתה מהעולם לא רצתה רבקה שייוודע ברבים עשו בנה הרשע, עובדה שעל מותה לא נמסר דבר.

כשחזר יעקב עם משפחתו לארץ כנען נאמר: "ויבוא אל 'יצחק אביו" (בראשית - ל"ה, כ"ז); רבקה לא הוזכרה על אף שהבטיחה להשיבו מארץ חרן - "ושלחתי ולקחתיך משם", (שם - כ"ז, מ"ה) לאחר שהחליטה להפריד בינו לבין אחיו כדי למנוע את ביצוע זממו של עשו.

המדרש שואל: מדוע לא ציינה התורה דבר מיתתה? והוא משיב: ש"הוציאו מיטתה בלילה כדי שעשו הרשע לא ייצא לפניה ויאמרו הבריות ארורים השדיים שהניקו רשע זה" (מדרש תנחומא - תצא י"ד).

אהבה לבנים

לאחר לידתם של עשו ויעקב מתגלה תמימות-דעים (אולי בין הבודדות) בין רבקה ויצחק: יחד החליטו על שמו של הבכור: "ויקראו שמו עשו" (בראשית - כ"ה, כ"ז); לעומת זאת בקריאת שמו של השני הייתה התערבות אלוקית: "ויקרא שמו יעקב" (שם - כ"ח, כ"ו) - הקב"ה ולא אביו (אור החיים - תולדות כ"ו). אין ספק, זהו אחד מביטויי האהבה של ההורים לבניהם.

מתוך פשוטו של מקרא אנו לומדים שיצחק אהב את עשו על היותו "איש שדה יודע ציד איש שדה", ורבקה אהבה את יעקב על היותו "איש תם יושב אוהלים". (בראשית - כ"ה, כ"ז) לא כן פני הדברים אם נעיין במפרשים ובמדרשי חז"ל.

מימי הריונה הראשונים, עת היוודע לה ששני גויים ושני לאומים בבטנה – והיא בוודאי ציפתה ששני אחים מאותו אב ואם ובמיוחד "מכרס אחת" יהיו צדיקים וממשיכי דרכם של ההורים, נגרם לרבקה צער עד כי כפירה, היא שואלת: "אם כן למה זה אנוכי" (שם - כ"ה, כ"ב), שכן נוכחה לדעת שהאחד (יעקב) "רץ ומפרכס לצאת לפתחי תורה של שם ועבר והשני [עשו] על פתחי עבודת כוכבים" (שם - רש"י כ"ה, כ"ב).

רבקה אינה קובלת לפני יצחק על מעשיו הרעים של עשו, כפי שקבלה שרה אמנו על מעשיו הרעים של ישמעאל ("גרש האמה הזאת ואת בנה" - בראשית כ"א, י'), וזאת מתוך דאגה לחינוכו של בנה. לעומת זאת, עבור רבקה שניהם בניה שלמענם התפללו היא ויצחק. היא הצטערה על שניהם מהיותם בבטנה ועד לרגע שנאלצה להפריד ביניהם.

היא בוודאי הייתה מתמודדת עם הפערים בחינוכם אילולא האיום של עשו להרוג את אחיו.

העובדה שרבקה הצטערה על כך שעשו נשא נשים נכריות (שם - כ"ו, ל"ד) היא עדות משמעותית שהיא לא רק רואה עצמה אחראית לחינוכו אלא התעצבה גם מתוך אהבה וכעסה על כך, כפי שמבאר רש"י את משמעות "מורת רוח" ("כל מעשיהן היו להכעיס ולעיצבון" - רש"י, שם כ"ו, ל"ה) שנגרמה לה וליצחק.

המדרש מפרש את "מעשה המרמה" שלה בכך שרצתה להימנע מלהצביע על קלונו של עשו "עלי ליכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע" (בראשית רבא - ס"ה, '"א).

כמו-כן הזלזול שלו בבכורה - "הנה אני הולך למות [...] (כה, לב) (שם - כ"ה, ל"ב), או כשהחל לשנוא את יעקב "וישטום עשו את יעקב [...]", (שם - מ"ז, מ"א) או האיום בהריגתו - "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (שם).

המפרשים רואים בזה צעד טבעי של אם הרוחשת אהבה לבנה ואינה מעוניינת "להפריע" לדעתו המגובשת של יצחק על עשו ומעבר לכך, היא גם האמינה שתצליח להתגבר ולגשר על הפערים ביניהם.

על אהבתה המיוחדת ליעקב מציין המדרש: ש"ככל שהיתה שומעת קולו היתה מוסיפה לו אהבה על אהבתו". (בראשית רבא - ס"ג, ט"ו) נאמר "אוהבת "ולא "ותאהב" כמו שנאמר "ויאהב יצחק" ומכאן אנו לומדים שתמיד הייתה מוסיפה אהבה (בעל מתנות כהונה).

חינוך לחיי משפחה

במערכת היחסים בין רבקה ליצחק מתגלה עובדה מדהימה: שניהם מתמודדים עם חינוך הבנים אך כל אחד בדרכו; ללא תיאום ביניהם וללא התייעצות משותפת נראה שאפילו שבדרכים מנוגדות ומתנגשות.

על צער העקרות - כל אחד מתפלל כדרכו, ("זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" - בראשית / רש"י כה, כ"א) במהלך ההיריון – היא הולכת "לדרשו את ה'" (שם כ"ה, כ"ה) ואלוי אך ללא ידיעתו, על התרוצצות הבנים בקרבה - לא מוזכר ששיתפה אותו, בבואם לגרר - הוא מכנה אותה "אחותי היא" (שם כ"ו, ז') ולא נוטל את רשותה או מודיע לה מראש (כפי שעשה אברהם אבינו) (שם י"ב, י"ג), במתן הברכה - יצחק מחליט כנראה על דעת עצמו שהוא מייעד אותה לעשו ואילו היא פועלת בניגוד גמור לכוונתו ואפילו עד כדי גנבת דעתו.

רצף זה של עובדות והשתלשלות עניינים הוא מדהים: שתיקה רועמת ביניהם, אך בדיעבד הם משלימים זה עם החלטתו של זו ולהפך, ואינם מגיעים לידי ויכוח גלוי על דרך חינוך הבנים; לא מוזכרת שום מחלוקת ביניהם.

כאמור, במתן השם לעשו הייתה תמימות דעים: נאמר "ויקראו לו".

על אף שידעה שהיא מגדלת שני גויים שהם שני לאומים וש"רב יעבוד צעיר", רבקה משתדלת לטפח את האחווה בין עשו ויעקב: במהלך השיחות שלה עם יעקב, כשהיא מזכירה בדבריה את עשו, היא מדגישה "עשו אחיך", (שם כ"ז, ו') וכך אף כשהזהירה אותו ממזימתו להרוג אותו.

במקביל, בכל פניותיה אליו היא מוסיפה "בני".

כמו-כן, היא מחזקת בהתמדה את ההיררכיה המשפחתית - כדי לשמור על כבודו של עשו אין היא מתחשבת עם מעשה מכירת הבכורה ומכנה אותו "בנה הגדול" (שם כ"ז, ט"ו) ויעקב הקטן (שם כ"ז, מ"ב).

רבקה האמינה שעל אף האיום הנורא, ההפרדה ביניהם תמנע את האסון - שלא תתגשם נבואתה שימותו ביום אחד והיא משכנעת את יעקב שעשו אחיו יירגע וכעסו ייעלם (שם כ"ז, מ"ה) והאחווה תשוב ותשרור ביניהם - היא מדגישה שאינה מעוניינת לשכל את שניהם ביום אחד.

על מנת לשמר על שלום בית, נמנעה רבקה מלגלות ליצחק את האיום הנ"ל והיא נאחזת במצוות "איסור רכילות" (אור החיים - פרשת תולדות, כ"ה) ואמרה לו סיבה אחרת כדי שיביע את הסכמתו במיוחד ששניהם הביעו צער עמוק לאחר נישואי עשו לנשים נכריות.

בעל "אור החיים" מוסיף ומדגיש ש"אדרבא קיימה גם מצוות לא תעמוד על דם רעך". האיום של עשו הטריד אותה מאוד והחרדה שלה שמא יבצע את זממו הייתה גדולה, משום שידעה כי ביכולתו של עשו להרוג את אחיו ולו רק על סמך "כישוריו כ"איש יודע ציד איש שדה" (שם, מ"ב).

על אף האיום הנורא, רבקה מרגיעה את יעקב ומלמדת סנגוריה על עשו - על כך שקיימת בו מידת האחווה כלפיו, באמרה: "ושכח את אשר עשית לו" (בראשית, כ"ז). כאן יש מסר כפול: הודאה בכך שיעקב עשה מעשה לא הוגן, ואמונה שעשו יירגע, ישכח ויסלח לאחיו.

למעשה, היא ידעה מראש שמאמציה לטפח את האחווה בין עשו ליעקב אל יצליחו – וזאת בעקבות רוח הקודש שה' הודיע לה ש"רב יעבוד צעיר", אך היא לא הרפתה מלקרב ביניהם וללמד סנגוריה על מעשים לא הוגנים זה כלפי זה.

דעתנות, החלטיות ואחריות

רבקה מצטיירת כמתבלטת לפני בעלה: מרגע שראתה אותו נפלה מהגמל; וכשנאמר לה שזהו יצחק – כיסתה פניה. אך לא כך בעניין הברכה – שהיא גורלית ונוגעת לכל בניינו של עם ישראל, אין היא מתבטלת ונוקטת דרך נועזת של גנבת דעת.

רבקה החליטה שעליה להתערב ולדאוג שהברכה תובא ליעקב. הדרך שבה היא משתמשת שנויה במחלוקת: איך היא מרשה לעצמה לרמות את בעלה ולשתף את בנה יעקב האיש התם?!

הוא לא ממהר לעשות כדבריה: מעלה שאלות קשות שמא ירגיש האב "העולה תמימה" בתרגיל המשותף לאם ולבן, אך על אף הססנותו ואולי גם התנגדותו, שמע יעקב בקול אמו "וילך ויקח ויבא לאמו" (בראשית כ"ז, י"ד) והמדרש מעיד עליו שהיה "אנוס וכפוף ובוכה" (בראשית רבא ס"ח, י"א).

רבקה החלטית מאוד: "ועתה בני, שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך לך נא [...] וקח לי [...] והבאת לאביך[...]" (בראשית כ"ז, ח-י) ומקבלת אחריות: "עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי" (שם כ"ז, י"ג).

היא שותפה מלאה לא רק בהכנת התבשיל ליצחק כי אם גם בהתאמת "התחפושת" ליעקב, עד כי כך שהלבישה את יעקב - התאימה לו את בגדי עשו החמודות, "הלמתם עליו בתיקון הגם שהיו גדולים תיקנתם לקטן" (אור החיים תולדות ט"א).

רבקה עושה כל מאמץ להצלחת משימה הרמייה ומנצלת את העובדה שבגדי עשו שמורים אצלה "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות (שחמד אותם מנמרוד) אשר איתה בבית", (בראשית כ"ז, ט"ט) משום "שהיה (עשו) בקי במעשיהן – של נשותיו, וחושדן" - רש"י) - וכדי להשלים את "ההטעיה" ויצחק לא יבחין שיעקב ניצב לפניו.

רבקה לא מפקירה את יעקב מול המעשה שאתו הוא לא משלים והיא מלווה אותו עד לפתח האוהל – ביטוי מובהק לאחריות ולתמיכה בבנה ודבקות במילוי המשימה: "בשעה שנכנס יעקב אבינו אצל אביו, נכנסה עמו" (בראשית רבא ס"ה, י"ח).

מרגע שרבקה התערבה בהענקת הברכה ליעקב, היא מגלה ערנות לתוצאות המעשה ולמתרחש בין יעקב לבין עשו אחיו וממשיכה להנחות את יעקב, ושוב - ללא מתן כל הזדמנות לערעור – ויעקב כבר בן שישים ושבע: "ותשלח ותקרא ליעקב [...] ועתה בני שמע בקולי [אותו מטבע לשון כמו לפני הברכה] וקם ברח לך [...] וישבת עמו ימים אחדים" (בראשית כ"ז, מ"ב-מ"ד). היא לא מרשה לו להשתקע בחו"ל ואחריותה לקיים מצוות הבורא שלא לרדת מהארץ מתבטאת בהטחתה "ושלחתי ולקחתיך משם" (שם כ"ז, מ"ה).

ביבליוגרפיה:
כותר: קוים לדמותה החינוכית של רבקה אימנו (על פי פרשנות חז"ל)
מחבר: בוזנח, קלמו
תאריך: יוני 2002 , גליון 11
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה
עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר. 
הערות לפריט זה:

1. קלמו בוזנח הוא מנהל אגף החינוך בעיריית בית שמש.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית