איש, אישה : הייררכיה או סימטריה

שאלת מקומה ומעמדה של האישה כישות בפני עצמה, ולא רק כרעיה וכאם, משיקה לסוגיית מערכת היחסים שבין גברים ונשים - האם זו מערכת הייררכית (יחסי אורך) או סימטרית (יחסי רוחב).

תיאור בריאת האדם בספר בראשית מהווה יסוד מכונן למערכת היחסים שבין נשים וגברים. בפרק א' פסיק 28 נאמר: "ויברא אל-קים את האדם בצלמו בצלם אל-קים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". ואילו בפרק ב' פסוקים 21-22 נאמר: "ויפל ה' אל-קים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה, ויבן ה' אל-קים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויבאה אל האדם".

פרקים א' וב' נראים סותרים. על-פי פרק א' האישה והאיש נבראו כאחד, ואילו על-פי פרק ב' האישה נבראה מן האיש לאחר שהוא כבר היה קיים. פרשנויות שונות ניתנו לכתובים ולסתירה הנראית ביניהם. כל אחת מהן אינה פרשנות בלבד אלא גם משקפת תפיסת עולם, על מקומם של האישה והאיש ועל מערכת היחסים הרצויה ביניהם.

המדרש בבראשית רבה (פרשה ח') נותן פרשנות לגבי סתירה זו ואומר: "אמר ר' ירמיה בן אלעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינס בראו שנאמר זכר ונקבה בראם" (בראשית ה' 2).

אמר ר' שמואל בר נחמן: "בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דיפרוסופון בראו וניסרו ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן". דיפרוסופון = דו-פרצופי. על-פי דעה זו, אדם הראשון, כפי שמתואר בפרק א' נברא כיצור מורכב - חיבור של זכר ונקבה, בדומה לדרך שבה מחוברים תאומי סיאם. התיאור של יצירת האישה בפרק ב' הוא תיאור של הפרדת אותו יצור מורכב לשתי זהויות נפרדות - של זכר ונקבה, הפרדה שנעשתה על-ידי ניסור, חלק לכאן וחלק לכאן.

"צלע" בלשון המקראית, אינה העצם הקטנה אשר בבית החזה, אלא פירושה "צד", כמו "על צלע המשכן תימנה" (שמות כ"ו 38). הקב"ה בנה את אחד הצדדים של האדם הראשון המחובר - לאישה, ואת הצד השני - לאיש.

ראיית האישה כמי שנבראה לאחר האיש וממנו, היא ראייה שונה מזו הרואה את האישה כמי שנבראה בו זמנית יחד עם האיש, עומדת בשווה לו וכמוהו נתברכה בברכה הראשונית של ה'.

על-פי הראייה האחת, האדם השלם הוא האיש, הוא הראשון, והאישה משנית לו, נלקחה ממנו, ותפקידה לעזור לו. ראייה זו גוזרת מערכת יחסים הייררכית בין האיש לאישה.

על-פי הראייה השנייה, האדם השלם איננו האיש או האישה; כל אחד מהם הוא רק מחצית, פלג גוף, ורק החיבור של שני המינים יכול להביא לידי האנושיות השלמה. רק שניהם כאחד קרויים "אדם". ראייה זו גוזרת מערכת יחסים סימטרית בין האיש לאישה.

שתי הראיות הללו על בריאת האדם (הייררכית או סימטרית) קיימות בחברה, ואת שתי הראיות הללו ניתן לעגן בכתובים ובפרשנות שניתנה להם עם השנים.

בדומה למדרש אומר הרב עדין שטיינזלץ, בספרו נשים במקרא:

"האישה נבראה מצלעו של אדם, משום שמלכתחילה היא צלע, כלומר צד אחד של האדם הקמאי, שאחר כך התחלק לשתי דמויות שונות. הבנה זו מתחזקת אם מעיינים בסיפור לא רק כמעשה של יצירת האדם, אלא גם כהמשך הדברים שיש בהם גם הסבר וגם מסקנה של יצירה זו, יצירה בדרך של חלוקה. אותו רעיון עצמו חוזר ומתבטא הן במקרא והן אחר כך לכל אורכה של הספרות היהודית. בעיקרו של דבר נובע ממנו, שהיחסים בין איש לאישה, במשך כל הדורות, הם (אם להשתמש בביטויו של התלמוד) חיזור אחרי אבידה. או בלשון אחרת: שני החלקים הללו הגבר והאישה, הם בעצם מרכיבים של יחידה אחת שלמה. יחידה שמראשית הוויתה אכן נוצרה כאדם אחד, כדמות אחת, למטרות שונות (בעיקר לשם השגת קשר שונה, אולי עמוק יותר, ועל כל פנים מורכב יותר), מופרדת היחידה הזו לשני פלגי גוף, שכל אחד מהם הוא רק פלג, חצי גוף. שני החלקים הללו מחפשים זה את זה, ואינם מוצאים את השלמתם אלא בצרופם יחד ליחידה חדשה, אחרת".

הרב שטיינזלץ נותן ממד של הדדיות לאותה תחושת אבדה ולצורך של שני המינים להגיע להשלמה. הדברים אמורים לא רק במערכת היחסים הזוגית הפרטית, אלא גם בהיבט האנושי הכללי.

ההנחה, שהאיכות האנושית נחלקת בין הנשיות והגבריות, יוצרת מורכבות במערכת היחסים. מחד גיסא מתבקשת השלמה הדדית ביניהם, ומאידך גיסא - עלולה להיווצר תחושה של מאוימות.

ז'אנין שנטר בספרה "מן המלחמה אל השלום" מצביעה על מאוימות זו. שנטר טוענת שהמלחמה נעוצה במבנה האונטולוגי (הכרתי) של האדם, ביחס המורכב אל ה"אחר". השוני המהותי שבין המינים הוא ה"אחרות" הראשונית, ולפיכך הוא שורש האלימות האנושית. לטענתה, האנושיות השלמה אינה של הגבר או של האישה, אלא היא אידאל בלתי ניתן להגשמה. כולנו יצורים לא שלמים, בעלי בקע אונטולוגי. מה שחסר לנו הוא ה'אחר', שאליו אנו שואפים ושאותו לא נוכל להיות. הציפייה הבלתי אפשרית להשיג מן הזולת את השלמות החסרה יוצרת אכזבה ותסכול הגורמים לאלימות.

לדבריה, ההתמודדות החיובית תבוא על-ידי יצירת יחס חדש בין המינים, שיח של הדדיות, קבלת ההבדל היסודי שבין המינים ועשייתו למקור של השלמה (תרתי משמע) עם ה"אחרות" האנושית בכללה.

דברים אלו מרחיבים את משמעות הביטוי "שוויון בין המינים". על-פי שנטר, האישה שווה לאיש באנושיותה אך לא באישיותה. במילים אחרות, קיים הבדל בין הגדרת שוויון ערך להגדרת שוויון זהות. "שוויון זהות" משמעו - טשטוש האפיונים הייחודיים שבין המינים וצמצום ההבדלים ביניהם להבדלים הרגילים הקיימים בין בני האדם בכללם. "שוויון ערך" משמעו – קבלת האפיונים הייחודיים של שני המינים תוך ייחוס ערך שווה להבדלים מהותיים אלו.

וכאן נשאלת השאלה, כיצד ניתן להגיע לשוויון ערך גם במצב של זהות שונה, ומהם גבולות הזהות השונה בין שני המינים.

לאחר שנים רבות, שבהן הראייה ההייררכית ביחסים שבין המינים הייתה הדומיננטית בחשיבה החברתית – מתן מקום לראייה הסימטרית, העצמתה וקיום דיאלוג בין שתיהן, הוא אתגר תורני, חברתי וחינוכי כאחד. על כך אמר הרבי מלובביץ' (ציטוט מכלי שני): "לאחר אלפי שנות עליונות גברית, אנו עומדים עתה בתחילתה של תקופת הנשים, כאשר נשים יזכו בהכרה בחשיבותן האמתית והעולם כולו יכיר בהרמוניה שבין האיש והאישה".