עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > המחנות > מחנות השמדהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ה"פיתרון הסופי" > מרכזי ההרג ומחנות ההשמדה
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהספרית פועלים




תקציר
מחנה ריכוז והשמדה הגדול מבין 2000 מחנות הריכוז והעבודה של הנאצים. במרס 1941 הוקם אגף נוסף שנקרא אושוויץ II ברקנאו. עם הגעת הרכבות למחנה בוצעה סלקציה, חלק מהאנשים נשלחו להשמדה, אחרים הועברו למחנה הסגר, והוטבע על זרועם מספר. במחנה הושמדו מעל מיליון וחצי בני אדם.



אושויץ


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Auschwitz; פולנית: Oswięcim, אושוינצ'ים). מחנה ריכוז והשמדה, הגדול מבין כ- 2,000 מחנות הריכוז ומחנות העבודה של הנאצים, והמחנה הגדול ביותר למטרות השמדת העם היהודי באמצעות המתה בגזים.

ב- 27 באפריל 1940 פקד הינריך הימלר להקים מחנה ריכוז חדש וגדול ליד העיר אושוינצ'ים במזרח שלזיה העלית המזרחית, שסופחה לרייך לאחר תבוסתה של פולין בספטמבר 1939. כעבור זמן קצר החלה בניית המחנה בפרבר זאסולה (Zasole) של אושוינצ'ים. עובדי הכפייה הראשונים שנאלצו לעבוד בבניית המחנה היו 300 יהודים מאושוינצ'ים וסביבתה. מיוני 1940 הביאו הנאצים משלוחי אסירים למחנה. בתקופה הראשונה היו רובם אסירים פוליטיים פולנים, ב- 1 במרס 1941 היה מספרם 10,900.

עד מהרה נודע אושוויץ כמחנה הריכוז הנאצי הגרוע ביותר. השיטה הנאצית לעינוי האסירים התנהלה בו בדרך האכזרית ביותר. באחד מבנייני המחנה, המכונה 'בלוק 11', הוקם בונקר מיוחד לעונשים החמורים ביותר. לפני הבניין ההוא היה ה'קיר השחור' ושם התנהלו בשגרתיות הוצאות להורג של האסירים. למרבה האירוניה התנוססה מעל לשער הראשי כתובת ענקית שהכריזה: 'עבודה מובילה לחירות' (Arbeit Macht Frei).

במרס 1941, ציווה הימלר להקים אגף שני למחנה, הרבה יותר גדול, במרחק 3 ק"מ מהמחנה המקורי. האגף נקרא אושוויץ II-בירקנאו (Birkenau). המחנה המקורי כונה 'שטאמלאגר' (Stammlager; מחנה ראשי, מקורי), אושוויץ I. נוסף לתושבי פרבר זאסולה של אושוינצ'ים גורשו מבתיהם עוד 2,000 כפריים פולנים מבאביצה (Babice), בודי (Budy), ראייסקו (Rajsko), בז'נ'ינקה (BRZEZINKA, בגרמנית בירקנאו, ששם היה מחנה אושוויץ II), ברושקוביצה (Broszkowice), פלאווי (PLAWY) והארמזה (Harmeze). בתיהם של הכפריים נהרסו כדי לפנות שטח לבניית שני חלקי מחנה אושוויץ. שטח גדול של 40 ק"מ הוכרז לשטח מחוץ לתחום.

באוקטובר 1941 החלה עבודה אינטסיווית של בניית צריפים ומיתקנים אחרים במחנה אושוויץ II. בשלב הסופי היה אושוויץ II מורכב מתשע תת-יחידות, נפרדות זו מזו בגדר תיל מחושמלת. היחידות הללו יועדו למחנות BIa, BIb, BIIa, BIIb, BIIc, BIId, BIIe, BIIf ו-BIII.


עבודת כפיה במחנה אושוויץ, פולין

במרס 1942 הוקם אגף נשים במחנה הראשי אושוויץ I, וב- 16 באוגוסט 1942 הועבר לאגף בבירקנאו. קבוצות הנשים הראשונות שנאסרו והוחזקו באגף הנשים באושוויץ I היו 999 נשים גרמניות ממחנה רוונסבריק, ומספר זהה של נשים מפופארד (Popard) שבסלובקיה. בסוף מרס הוחזקו באגף החדש יותר מ- 6,000 נשים. במונוביץ (Monowice ;Monowitz) הוקם מחנה שלישי, אושוויץ III-בונה-מונוביץ. השם בונה (Buna) בא ממפעלי גומי מלאכותי 'בונה' שבמונוביץ. הוקמו מחנות משנה אחרים, מסונפים למונוביץ, וגם הם נכללו במסגרת אושוויץ III. במרוצת הזמן נבנו עוד 45 מחנות משנה. אושוויץ II (בירקנאו) שהיה המאוכלס ביותר ברשת מחנות הריכוז אושוויץ, היה גם האכזרי והבלתי אנושי ביותר בתנאיו. אסירי מחנות בירקנאו היו בעיקר יהודים, פולנים וגרמנים. זמן מה היה במקום מחנה המשפחות של הצוענים ומחנה המשפחות של יהודי צ'כיה.

בבירקנאו פעלו תאי הגזים והמשרפות של מרכז ההשמדה של אושוויץ. אושוויץ III-בונה-מונוביץ ועוד 45 מחנות משנה (החשובים בהם היו בודי, צ'כוביץ (צ'כוביצה; Czechowitz; Czehowice), גלוויץ (גיליוצה; Gleiwitz; Gliwice), ראייסקו ופירסטנגרובה (Fürstengrube) היו בעיקר מחנות עבודה. האסירים, רובם יהודים, עבדו בפרך עד אפיסת כוחות בשביל חברות גרמניות כגון אי. גה. פרבן, מפעלי מימן שלזיה העילית (Oberschlesische Hydrierwerke), מפעלי גז-פיח, בתי-זיקוק לנפש, חברת הדלק ואקום אויל (Vacuum OIL) ואחרות.

התהליך. כשעצרו הרכבות ברציף תחנת הרכבת (ה'רמפה') בבירקנאו, דחפו השומרים בגסות את הנוסעים בחיפזון החוצה. הקורבנות נדרשו להשאיר את כול חפציהם האישיים ונצטוו לעמוד בשני טורים, גברים ונשים בנפרד. הטורים הללו היו אמורים לנוע במהירות לנקודות שבהן ערכו קציני ס"ס את מה שהיה מכונה 'סלקציה', וכיוונו את הקורבנות לשני הצדדים, אך בעיקר לצד אחד, בכיוון לתאי הגזים. אותם שהוכוונו לצד השני היו מיועדים למחנות העבודה. אותם שנשלחו לתאי הגזים נרצחו כבר באותו יום וגוויותיהם נשרפו במשרפות, אך אם היה מספר הגוויות גדול יותר מהספק המשרפות, היו שורפים את הגופות בשטח פתוח. את החפצים שהשאירו הקורבנות אספו עובדי הפרך, שיחידתם נקראה באירוניה 'קנדה' (קנדה היתה בעיני האסירים סמל לעושר). בפיקוחם החמור של אנשי הס"ס איחסנו האסירים הללו את החפצים במחסן מיוחד שנבנה לכך, כדי שיישלחו לגרמניה להעשיר את הרייך השלישי.

הקורבנות שלא נשלחו לתאי הגזים נשלחו תחילה לחלק של המחנה שנקרא 'הסגר', אך לפני-כן נלקחו למרחץ המחנה, ה'סאונה'. שם נלקחו מהם בגדיהם וכול חפציהם האישיים, שערם גולח, גברים ונשים כאחד, והם קיבלו חליפות פסים של אסירים. ב'הסגר' יכול היה אסיר לשרוד רק שבועות אחדים. תוחלת חיים ממוצעת של אסיר במחנה העבודה ארכה כמה חודשים. אחר פרק זמן כזה הפכו אסירים רבים למה שהיה קרוי בעגת המחנה 'מוזלמנים', דהיינו, בני-אדם השרויים באפיסת כוחות מוחלטת ובחולשה כללית, עד שבקושי היו מסוגלים לזוז ולהגיב לסביבתם. אין פלא שכול אסיר ניסה לצאת מן ה'הסגר' מהר ככול האפשר. רבים מהם נשלחו למחנות המשנה של א', או למחנות ריכוז אחרים. חלק מהאסירים יועדו לעבודות שונות בא' I או III. אחד הדברים המפחידים בא' היה המיסדר (Appell), השכם בבוקר ומאוחר אחר-הצהריים, לאחר שהאסירים שבו ממקומות עבודתם; לעיתים נערך מיסדר גם באישון לילה. האסירים הועמדו דום, בלא ניע, בדרך כלל כמעט בלי כסות לגופם, שעות רבות, חשופים לקור, בגשם ובשלג. מי שמעד או שנפל, נשלח לתאי הגזים. אחד התפקידים הקשים ביותר היה מוטל על אסירים ביחידה מיוחדת שנקראה זונדרקומנדו. האסירים ההם הוכרחו לעבוד במשרפות, בשריפת גופות הקורבנות שנרצחו באותו יום בתאי הגזים.

בעוזבם את ה'הסגר' בבירקנאו לעבודת פרך באושוויץ או באחד ממחנות המשנה נרשמו האסירים ומספרם קועקע על אמתם השמאלית. כך עשו גם לאסירים שכוונו ישירות לאושוויץ I. כך נרשמו 405,000 אסירים בני לאומים שונים. רובם המכריע של קורבנות אושוויץ, הגברים והנשים שהובלו לתאי הגזים ונרצחו שם מיד בבואם לא' II-בירקנאו, לא נכללו באף אחד מהרישומים. גם האסירים שנשלחו לעבודת פרך במחנות ריכוז אחרים שלא השתייכו למערכת אושוויץ, כגון גרוס-רוזן או שטוטהוף, לא נכללו ברישומים. עוד קבוצה שלא נרשמה היתה קבוצת הנידונים למוות לאחר שהות קצרה במחנה. בקבוצה ההיא נכללו בעיקר בני ערובה, קציני צבא סובייטיים ופרטיזנים.

יום בחייו של אסיר, כפי שתיארו זאת סופרים רבים, מחולק לסדרות ארוכות של חובות ופקודות. חלקן מוכתב על-פי שיגרת המחנה, אחרות בלתי צפויות מראש, כתוצאה מפקודה מגבוה, או התפרצות אלימות שרירותית של מפקד המחנה. ישנן פקודות וחובות המכוונות נגד כול האסירים, אחרות מיועדות רק לאסיר אחד או לקבוצה מוגדרת של אסירים. יכולתם הפיסית והנפשית של האסירים נוצלה בלי הרף במאמץ הבלתי פוסק לעבור את כול נפתולי השלבים שהיוו יום שגרתי: השכמה עם שחר, יישור מיטות הקש, מיסדר בוקר, מסע לעבודה, שעות עבודת פרך, המתנה בתור לארוחה, שיבה למחנה, ביקורת בבלוק ומיסדר ערב. ציין ויקטור פרנקל: 'פרק זמן קצר במחנה, למשל יום מלא עינויים וליאות בכול שעה ושעה, נראה היה כנצי'. כול סטייה או מיעדה מצד האסיר, מחמת תאונה בגדודי העבודה או בבלוק, או אפילו חולשה אישית ומחלה, הסתיימו לרוב בהוצאתו להורג.

נוסף לאותם שנבחרו ב'סלקציה' לעבודת פרך, עם בואם של הרכבת ל'רמפה' בבירקנאו, היתה עוד קבוצה קטנה הרבה יותר שבינתיים ניצלה ממוות ולא נשלחה לתאי הגזים. אלה היו הקורבנות שנבחרו לניסויים רפואיים. רבים מאותם 'ניסויים' נערכו על גופם של יהודים מיוון – גברים ונשים צעירים. הם עברו עינויים וסבל שלא יתוארו. ביולי 1942, הציע הימלר לעקר בא' נשים יהודיות. הרופא הגרמני ס"ס בריגדפירר פרופסור קרל קלאוברג, שברשותו של הימלר החל בניסויים כאלה ברונסבריק, קיבל את התפקיד להקים בבלוק 10 שבאושוויץ I תחנת ניסויים דומה לעיקור נשים ולניסויים פליליים פסיאודו-רפואיים אחרים. בין הקורבנות שנבחרו לניסויים ההם היו קבוצות של תאומים (וביניהם גם ילדים) וגמדים. לקלאוברג סייעה קבוצה של רופאים נאציים שערכו בדרך-כלל גם את ה'סלקציות' ב'רמפה' בבירקנאו. הידוע מכולם היה יוזף מנגלה. ניסוייו הברבריים נערכו בעיקר בילדים, בתאומים צעירים ובגמדים.

ב- 20 בינואר 1944 היה מספרם הכולל של אסירי א' 80,839: 18,437 באושוויץ I, 49,114 באושוויץ II (22,061 באגף הגברים ו- 27,053 באגף הנשים), 13,288 באושוויץ III (מהם 6,571 במונוביץ). ב- 12 ביולי 1944 הוחזקו במחנות הללו 92,208 אסירים, גברים ונשים, וב- 22 באוגוסט 1944 עלה המספר ל- 105,168. נוסף על כך הוחזקו עוד 50,000 אסירים יהודים, גברים ונשים, במחנות המשנה של אושוויץ, ומספרם הכולל של האסירים הגיע אפוא ל- 155,000. מספר האסירים גדל בלי הרף, למרות השינויים התקופתיים שנבעו מרציחת המונים, ולמרות התמותה הגבוהה ברעב, בעבודת פרך, במחלות מידבקות ובאפיסת כוחות.

בזכרונותיו הסביר מפקד אושוויץ רודולף פרנץ הס כיצד הוקם המחנה כמרכז רצח: 'בקיץ 1941, איני זוכר את התאריך המדוייק, נקראתי לפתע אל הס"ס רייכספירר, על-ידי משרד השלישות שלו. שלא כמנהגו מימים, קיבל אותי הימלר מבלי ששלישו היה נוכח ואמר לי את הדברים האלה:

על-פי פקודה של הפיהרר יש לפתור את הבעייה היהודית אחת ולתמיד, ואנו, הס"ס, אמורים להוציא לפועל את הפקודה. מרכזי ההשמדה הקיימים במזרח אינם יכולים להוציא לפועל את ה'אקציות' הגדולות הצפויות. לכן יעדתי את אושוויץ למטרה זו, הן בגלל מיקומו הטוב ביחס לעורקי תחבורה, והן מכיוון שאפשר לבודד את השטח ולהסוותו בקלות...

ערכנו דיון בדרכים ובאמצעים להשמדה. היא יכולה להיעשות אך ורק בהמתה בגזים, מכיוון שאי אפשר להיפטר מבני-אדם, כמצופה, בירי המונים, והדבר יהיה מעמסה כבדי מדי על אנשי הס"ס האמורים להיות אחראים להוצאה לפועל, בעיקר בגלל הנשים והילדים שבקרב הקורבנות'.

תא הגזים הראשון, שהיה קטן יחסית, נבנה באושוויץ I. ב- 3 בספטמבר 1941 החלה שם ההמתה הניסויית בגז ציקלון בה. הקורבנות היו 600 שבויי מלחמה סובייטים ו- 250 אסירים אחרים, שנבחרו מקרב החולים. לאחר הניסוי זכתה חברת י. א. טופף (TOPF) ובניו בחוזה לבניית תאי גזים גדולים יותר וקבועים, מחוברים למשרפות גדולות מימדים באושוויץ II-בירקנאו ושם התנהלה רוב השמדת ההמונים. בסך-הכול נבנו בבירקנאו ארבעה מיתקנים כאלה, II, III, IV ו-V. לכול אחד מהם היה כושר הריגה של 6,000 נפש ביום. תאי הגזים נבנו כך שצורתם החיצונית דמתה לחדרי מקלחות. לקורבנות נאמר כי הם ישלחו לעבודה, ותחילה עליהם לעבור חיטוי ומקלחת.

גדר תיל מחושמלת בגובה 4 מטרים הקיפה את שני האגפים של אושוויץ I ואושוויץ II. שמר עליהם אנשי ס"ס, שאיישו את מגדלי השמירה הרבים והיו חמושים במכונות ירייה וברובים אוטומטיים. יתר-על-כן, אושוויץ II הוקף רשת תעלות באורך של 13 ק"מ. מערכת אושוויץ I ו-II היתה מוקפת בשרשרת עמדות שמירה, קילומטר אחד מגדרות התיל. השרשרת יצרה את מה שכונה 'עמדות קדמיות' (Postenkette) ושמרו עליה אנשי ס"ס עם כלבים, שהשתייכו ליחידה שנקראה 'גדוד הכלבים' (Hundestaffel).

אושוויץ I, II ו-III ובכלל זה שאר 45 מינות המשנה, היו כפופים לסגל אחד שהתגורר במחנה הראשי, אושוויץ I. מפקדי המחנה היו, לפי סדר שירותם: רודולף פרנץ הס, ארתור ליבהנשל, ריכרד בר ושוב רודולף הס. הם היו בדרגת ס"ס אוברשטורמבנפירר. המחלקה החשובה ביותר, שהיתה ידועה באכזריות הפיקוד שלה, היתה המחלקה המדינית (Politische Abteilung). על המערכת כולה שמר גדוד מיוחד של הס"ס מיחידת ס"ס גלגלת המת, מורכב מ- 12 פלוגות מישמר, ומספר אנשיו, בפרקי זמן שונים, בין 2,500 ל- 6,000.

הסגל הנאצי במחנה הסתייע בכמה אסירים בעלי זכויות יתרות, שנהנו ממזון ומתנאים טובים יותר, והיה להם סיכוי רב יותר להישרד, כול עוד עזרו באכיפת שלטון הטרור על אחיהם האסירים. האסירים הללו היו קאפו, זקני הבלוק (Blockälteste), האחראים לבלוק מסויים בצריף של אסירים, ומנהלי עבודה (Vorarbeiter) האחראים לקבוצת אסירים-עובדים.

במרס 1942 החלו להגיע לאושוויץ II-בירקנאו רכבות מיוחדות שאירגן המשרד הראשי לביטחון הרייך, ובהן יהודים מהמדינות הכבושות באירופה. לעיתים הגיעו באותו יום כמה רכבות, בדרך-כלל רכבות משא. בכול אחת מהרכבות הללו היו מאלף ועד כמה אלפי קורבנות יהודים שהנאצים הביאום בכוח מהגטאות המחוסלים בפולין ובמדינות אחרות במזרח אירופה, וכן מהמדינות במערב ובדרום. הרכבות עצרו בשלוחה מיוחדת של המסילה שנבנתה בתוך מחנה אושוויץ II-בירקנאו ונקראה 'רמפה'. ה'רמפה' היתה לתחנת הרכבת העמוסה ביותר בכול רחבי אירופה הכבושה בידי הנאצים, בהבדל אחד ומיוחד, והוא שהמובאים לשם לא יצאו עוד משם.

הקורבנות הראשונים לרצח ההמונים בבירקאנו היו יהודים משלזיה. בסוף מרס 1942 החלו להגיע משלוחים של יהודים מסלובקיה ומצרפת, ביולי מהולנד, באוגוסט מבלגיה ומיוגוסלוויה. באוקטובר החלו להגיע משלוחים מגטו טרזינשטט, בנובמבר משלוחים מיוון ובעקבותיהם משלוחים מאיזורי צ'חאנוב (Ciechanow) וביאליסטוק שבפולין. בינואר 1943 הגיע המשלוח הראשון מברלין. במרוצת 1943 הוסיפו להגיע משלוחים ממדינות שונות. משלוח אחד, מיום 8 בספטמבר 1943, כלל יותר מ- 5,000 אסירים מגטו טרזינשטט, שלמרבה הפלא הגיעו במסגרת של משפחות שלימות. הם לא הובלו לתאי הגזים, אלא הוחזקו באחד האגפים של בירקנאו, והוא כונה 'מחנה משפחות טרזינשטט'. אחרי ששהו שישה חודשים במחנה ההוא הובלו האסירים לפתע לתאי הגזים ושם נרצחו. ב- 2 במאי 1944 הגיע המשלוח הראשון של יהודים מהונגריה שנכבשה בידי הנאצים, וב- 16 במאי החל להגיע הגל הגדול משם ונמשך עד השבוע השני של יולי 1944. בעקבות המשלוחים מהונגריה הגיעו באוגוסט לבירקנאו משלוחים מלודז', הגטו האחרון שחוסל בפולין.

לא רק יהודים, אלא גם כ- 20,000 צוענים גורשו לא' II-בירקנאו בצו של ה'משרד הראשי לביטחון הרייך' מיום 29 בינואר 1943. רובם הגדול נרצחו בתאי הגזים. כמה מאות אסירים מדיניים פולנים נרצחו גם הם באותם תאי גזים.

התנגדות. למרות התנאים החמורים והקשים ביותר, גילו האסירים בלי הרף התנגדות לכובשיהם. ההתנגדות באה לידי ביטוי בצורות שונות, השכיחה ביותר היתה עזרה הדדית. ואולם, היו גם מקרים רבים של התנגדות פיסית וחבלה. ב- 23 באוקטובר 1943 הגיעה אישה יהודיה, שזהותה אינה ידועה, במשלוח מברגן-בלזן, עם נשים אחרות שהובלו לתאי הגזים; היא חטפה אקדח מידיו של איש ס"ס וירתה באוברשרפירר שילינגר ובאונטרשרפירר אמריך. הנשים האחרות גם הן גילו התנגדות, וכולן נרצחו בידי כוח תגבורת של הס"ס שהגיע מיד. צורה נפוצה מאוד של התנגדות היתה בריחה: 667 אסירים, רובם פולנים, רוסים ויהודים, ברחו בתנאים הקשים ביותר, ואולם, 270 מהבורחים נתפסו לא הרחק מהמחנה והוצאו להורג. הבריחה הידועה והדרמתית ביותר היתה בריחתם של מלה צימטבאום היהודיה ואדוארד (אדק) גלינסקי הפולני. הם נתפסו וב- 15 בספטמבר 1944 הוצאו להורג, לנגד עיניהם של אסירים אחרים שהוכרחו לצפות במחזה.

בריחה ידועה ומוצלחת היתה בריחתם של שני יהודים צעירים, אלפרד וצלר וולטר רוזנברג (רודולף ורבה), ב- 7 באפריל 1944. השניים הגיעו לברטיסלווה והתקשרו עם כמה מהמנהיגים היהודים שעדיין נותרו שם. הם כתבו דין-וחשבון מפורט ביותר אודות אושוויץ והוא הוברח החוצה לעולם החופשי (ראה אושוויץ, הפרוטוקולים של-).

ב- 1943 הוקם ביוזמתם של אסירים אוסטרים ארגון התנגדות רב-לאומי ושמו 'קבוצת המאבק א' (Kampfgruppe Auschwitz). הקבוצה פעלה במחנה הראשי ובבירקנאו. במחנה מונוביץ היתה קבוצה משלו, אך שתי הקבוצות קיימו ביניהן קשרים. תנועת ההתנגדות במחנה היתה פעילה בתחומים רבים: עזרה לאסירים בתרופות ובמזון, תיעוד פשעי הנאצים נגד האסירים, ארגון בריחות, חבלה ופעילות מדינית. חברי התנועה ניסו להטיל על אסירים מדיניים תפקידי אחריות והתכוננו למרד במחנה.

מנהיגים יהודים בעולם החופשי דרשו שבעלות-הברית יפציצו את א' (ראה אושוויץ, הפצצת-). צעד כזה היה אולי עוצר את המשך רציחת ההמונים. כבר בסתיו 1943 יכלו חילות האוויר של בעלות-הברית להרוס את מיתקני המוות באושוויץ בלי כול קושי מיוחד, בצאתם מהבסיסים שזה אך כבשו באיטליה. הם גם הפציצו יעדי תעשייה בקרבת המחנה. הריסת אושוויץ בידי כוחות הסובייטים היתה יכולה להיות קלה עוד יותר. מיולי 1944 היה קו החזית הסובייטי רק 150 ק"מ מאושוויץ.

אף אחת מבעלות-הברית לא עשתה דבר כדי לעצור את רצח ההמונים באושוויץ. אף תא גזים אחד לא הושמד בידי מטוסי בעלות-הברית. ב 7 באוקטובר 1944 מרדו האסירים שהשתייכו למה שכונה 'זונדרקומנדו' והרסו לפחות תא גזים אחד. כול משתתפי המרד נפלו בקרב. אחרי המרד גילו אנשי הס"ס כי קבוצה של נשים יהודיות צעירות ממחנה מונוביץ, בהנהגתה של רוזה רובוטה, היא שהבריחה ל'זונדרקומנדו' את חומרי הנפץ למרד. ב- 6 בינואר 1945 הוצאו להורג ארבע מהנשים הללו ובהן רובוטה.

לפני המרד עשו אסירי ה'זונדרקומנדו' פעולת התנגדות חשובה מאוד: חלק מהם הצליחו לרשום יומנים, ובהם תיארו בפרוטרוט את אירועי המחנה. היומנים הללו הוסתרו מתחת לאדמה. אחרי המלחמה נתגלו היומנים ונתנו תיעוד חשוב ביותר, מזעזע ואותנטי, אודות ברבריות הנאצים באושוויץ. החשובים ביותר מן היומנים ההם היו יומניהם של זלמן גראדובסקי וזלמן לבנטל.

החודשים האחרונים. מיד לאחר מרד ה'זונדרקומנדו' נבלם הרצח בתאי הגזים והימלר פקד להרוס את המשרפות. בחודשים נובמבר-דצמבר 1944 פורקו המיתקנים הטכניים של תאי הגזים ומשרפות I ו-II, כדי שאפשר יהיה להעבירם למחנה גרוס-רוזן. הוקמו יחידות זונדרקומנדו מיוחדות של אסירים, גברים ונשים, ותפקידם היה לנקות את בורות המשרפות ולמלא אותם באפר אדם מהמשרפות, לכסותם באדמה ולזרוע בה דשא. כמה מן המחסנים שהכילו את החפצים שנגנבו מהיהודים רוקנו בחיפזון מתכולתם; חפצי הערך נשלחו ברכבות לגרמניה, ושאר השלל הושמד. בין 1 בדצמבר 1944 ל- 15 בינואר 1945 נשלחו מהמחנה 514,843 פריטי לבוש ולבנים של גברים, נשים וילדים.

באמצע ינואר 1945 החל הצבא הסובייטי במתקפה בכיוון קרקוב ואושוויץ. הנאצים החלו בנסיגה חפוזה. 58,000 האסירים, רובם יהודים, נשלחו אל מחוץ למחנה אושוויץ ב'צעדות המות'. רוב הצועדים נהרגו במהלך הצעדה, אחרים נרצחו כבר לפני צאתם את המחנה.

בשעות אחר-הצהריים של 27 בינואר נכנסו חיילי הצבא האדום לאושוויץ. הם מצאו בבירקנאו את גופותיהם של 600 אסירים שנרצחו בידי הנאצים שעות ספורות לפני שיחרור המחנה. ואולם, ניצלו 7,650 אסירים חולים ובאפיסת כוחות: 1,200 בא' I, 5,800 באושוויץ II-בירקנאו, ו- 650 באושוויץ III - בונה-מונוביץ. הנסיגה החפוזה שנכפתה על הגרמנים, לא איפשרה להם לסלק את אחרוני האסירים ולצרפם ל'צעדת המוות'. בגלל הנסיגה המהירה גם לא הספיקו לרוקן את מחסני החפצים שנבזזו מהקורבנות. הסובייטים מצאו במחסני אושוויץ 350,000 חליפות גברים ו- 837,000 מערכות בגדי נשים, רבבות זוגות נעליים ו- 7.7 טונות (7,700 ק"ג) שיער אדם בשקיות נייר, ארוז למשלוח.

אושוויץ היתה בית-הקברות הגדול ביותר בתולדות האנושות. מספר היהודים שנרצחו בתאי הגזים של בירקנאו נאמד בקרוב למיליון וחצי, גברים, נשים וטף. כמעט רבע מכלל היהודים שנרצחו במלחמת-העולם השנייה נרצחו בא'. מתוך 405,000 האסירים הרשומים, שקיבלו את מספרי אושוויץ, שרדו רק כ- 65,000. מתוך 16,000 שבויי המלחמה הסובייטים שהובאו לא' שרדו רק 96. על-פי האומדנים השונים, נרצחו לפחות 1,600,000 בני אדם ובכללם כאמור, קרוב למיליון וחצי יהודים, במרכז הרצח בבירקנאו.

אחרי המלחמה נערכו כמה משפטים בפולין ובמערב גרמניה, ובהם עמדו לדין נאצים שעשו פשעים בא'. במרס 1947 נשפט באושוויץ מפקד המחנה, רודולף הס, בבית-משפט פולני וב- 2 באפריל 1947 נידון למיתה. בעת שבתו בכלא בפולין ניתנה לו האפשרות לכתוב את זכרונותיו. ב- 1956 יצאו זכרונותיו לאור בפולין, וב- 1959 פורסמה המהדורה האנגלית. בנובמבר-דצמבר 1947 נערך עוד משפט בקרקוב, ומתוך 40 הנאצים מאושוויץ שהואשמו והועמדו למשפט, נידונו 23 למיתה ו- 16 למאסר.

בשנים 1963-1966 נערכו בפרנקפורט ע"נ מיין המשפטים שכונו משפטי אושוויץ I, II ו-III בפני בית-משפט של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. 22 מן הנאשמים נמצאו אשמים, תשעה מהם נידונו למאסר עולם והאחרים נידונו לתקופות מאסר שונות, משלוש שנים עד תשע.

זוועות המחנה היו לאגדה, והשם אושוויץ עצמו היה לשם דבר ולמושג בשימוש בין-לאומי לתיאור כול המפלצתי שבאנושות.

לקריאה נוספת:
מעדותה של יהודית הרשקוביץ על החיים באושוויץ
אושוויץ - תולדותיו וייחודו
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
ערכי לקסיקון נוספים בנושא המחנות הנאציים
מבחר חומרים בנושא המחנות הנאצים
מחנות ואתרי רצח מרכזיים

ביבליוגרפיה :

ישראל גוטמן, אנשים ואפר; ספר אושוויץ-בירקנאו, מרחביה 1957.
ישראל גוטמן, רחל מנבר (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים, מבנה ומגמות, דמות האסיר, היהודים במחנות; הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של חוקרי השואה, ירושלים תשמ"ד.
מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, תל-אביב תשמ"ח.
בר מארק, מגילת אושוויץ, תל-אביב תשל"ח.
אוטא קראוס, אריך קולקא, בית חרושת למוות; אושוויץ, ירושלים תשכ"א.

Wieslaw Kielar, Anus Mundi; 1500 Days in Auschwitz-Birkenau, New York 1980
Hermann Langbein, Der Auschwitz-Prozess; Eine Dokumentation, 2 vols. Vienna 1965
Hermann Langbein, Menschen in Auschwitz, Vienna 1972
Primo Levi, Survival in Auschwitz: The Nazi Assault on Humanity, New York 1981
Jerzy Lukowski, Bibliografia obozu koncentracyjnego Oswiecim-Brzezinka, 5 vols. Warsaw 1968-1970



אל האסופה הפתרון הסופי3

אל האסופה המחנות הנאציים3

ביבליוגרפיה:
כותר: אושויץ
שם  הספר: האנציקלופדיה של השואה
עורך הספר: גוטמן, ישראל
תאריך: 1990
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; ספרית פועלים
הערות: 1. כרך א: א-ב
2. כרך ב: ג-ז
3. כרך ג: ח-מ
4. כרך ד: נ-צ
5. כרך ה: ק-ת
הערות לפריט זה: 1. מחברים: יוזף בושקו ושמואל קרקובסקי.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית