עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > אימפריאליזם
י"ל מאגנס


תקציר
על תקופת כיבושה של מצרים על ידי בריטניה בשנים 1882-1922, וצמיחת תנועת ההתנגדות לכיבוש.



הבריטים במצרים
מחבר: פ. ג'. וטיקיוטיס


אחת היא את מי ייצג מרד עוראבי ומה היו שאיפותיו ומטרותיו, הוא הביא על מצרים את הכיבוש הבריטי. כיבוש זה היה עובדת כוח ניצחת ומוחצת בספטמבר 1882. יתר על כן, היו לו הדים והסתבכויות רציניים ומרחיקי לכת לגבי תורכיה ומעצמות אירופה. הוא יצר 'בעיה מצרית' מסוג חדש שמקורה ברפורמה של מערכת הכספים והמינהל של מצרים ובהאצת צמיחתה של תנועה לאומית במדינה. הוא שינה את אופי הזיקה שבין מצרים וסודאן, בין מצרים ותורכיה, ובין מצרים ופרובינציות אחרות דוברות-ערבית של הקיסרות העות'מאנית. הוא חולל משבר רציני ויריבות ממושכת בין בריטניה וצרפת ביבשת אפריקה ומתיחות ביחסי מצרים עם השער העליון.

כיוון שמבחינות מסוימות היה הכיבוש תולדת המקרה, תוצאה בלתי-צפויה של שרשרת התרחשויות במשבר ופרי נפתולים מסובכים ביריבות ובדיפלומטיה של מעצמות אירופה, הוא עורר ביקורת ומחלוקת. הבה נסתכל, למשל, במצב המסובך ששרר בשנת 1882: מרד צבאי במצרים נגד הח'דיב והתערבות זרה בענייני המדינה, מדיניות משותפת של אנגליה וצרפת המעוניינות בהמשך הפיקוח על ענייני הכספים של מצרים, סולטאן תורכי הזומם להחזיר לעצמו את השליטה על הפרוביניציה, וועידה מתמשכת של נציגי המעצמות באיסטנבול המנסה למצוא מדיניות כלפי מצרים בעוד הסולטאן מתעלם ממנה - לפחות בשלביה הראשונים. רוב מדינות אירופה ביקשו תחילה להבטיח את השקעותיהן במצרים ולשמור על זכויות נתיניהן על פי הקאפיטולציות. צרפת שהיתה טרודה במבצע התפשטות בצפון אפריקה היתה מעוניינת למנוע את הסולטאן ממעורבות בענייני מצרים. בריטניה, לעומת זאת, היתה מעוניינת לאבטח את בסיסיה באוקיאנוס ההודי ובים התיכון, ולכן היתה סבורה שטובת האינטרסים שלה מחייבת לקיים סטאטוס קוו במצרים, ובמקרה שתתעורר שם מרידה, יש להשיב את הסטאטוס קוו על כנו על ידי פעולה אירופית קולקטיבית או על ידי פעולה משותפת שלה ושל צרפת, אשר רצוי כי הסולטאן יתן לה את ברכתו; ובלית ברירה עליה, לעשות את המלאכה בעצמה - כפי שאירע בסופו של דבר.

הדבר שמנע את צרפת מלהשתתף בפרשת מצרים ביולי 1882 היה השיתוק שאחז את ממשלת דה-פריסנה (de Freycinet) בפאריס ונפילתה בגלל הצעת חוק האשראי לתעלת סואץ. מדיניות ההליכה על פי תהום שנקט עוראבי. שהוטעה על ידי תככיה של תורכיה מזה ותעתועי הח'דיב ופקפוקיו מזה, הביאה לפעולת הצי הבריטי נגדו באלכסנדריה מן ה- 11 עד ה- 14 ביולי 1882. תהיינה אשר תהיינה סיבותיה המיידיות של ההרעשה, בשל התחייבותה להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הח'דיב על כנו, לא היתה לבריטניה ברירה אלא להנחית צבא לאחר הרעשת העיר. בצדק או שלא בצדק, ההשקפה הבריטית הרשמית על עוראבי ותנועתו היתה, שהם מחוללים מרד צבאי. הדבר ברור מתוך השדרים המרובים שהוחלפו בין סיר אדוארד מאלט, הנציג הבריטי בקהיר, ולורד גראנוויל, שר החוץ הבריטי; הוא ברור גם מלשון הוויכוחים שהתנהלו בנידון זה בשני בתי הפרלאמנט בלונדון. וכן מן הדוחו"ת שקדמו להעמדת עוראבי ושותפיו לקשר למשפט צבאי.1

ב- 14 בספטמבר 1882 נמצאו בקהיר עשרת אלפים חיילים בריטים. צבא מצרי שמנה קרוב ל- 40,000 איש נכנע במערכות כפר אל-דואר, תל אל-כביר, טנטא ומצודת קהיר לפני הפולשים. הבעיה האנגלו-מצרית, שעתידה היתה להתקיים עד אמצע המאה העשרים, קמה עם עצם משפטו של עוראבי שהיה מושתת על 'עיסקה' משפטנית בין הפרקליטים האנגלים של עוראבי ובין לורד דאפרין (Dufferin), שליחה המיוחד של ממשלת הוד מלכותה למצרים (ושגרירה באיסטנבול), ועם ההדים שעורר המשפט באירופה ובמזרח כאחת.

התנועה המצרית הראשונה של התנגדות ומרידה בשלטון דוכאה בכוח נשקה של מעצמה אימפריאלית נוצרית בהסכמתם מתוך שתיקה. אם כי לא מרצון, של הסולטאן-הח'ליף והח'דיב. מנהיגיה נשפטו על ידי בית-דין צבאי והוגלו. העובדה שהבריטים הקפידו על משפט הוגן שיהיה מקובל עליהם, ושהם מנעו את השלטונות המקומיים מלהטיל על המורדים את העונשים הכבדים המקובלים עליהם, עובדה זאת לא המתיקה את הגלולה המרה. אף לא היה בה משום השקעה לטווח ארוך ברצון הטוב של המצרים כלפי בריטניה בעתיד.

מן הבחינה המעשית היו העניינים מסובכים עוד יותר. לכאורה - ועל כך באה במהרה הצהרה מפורשת - כבשה בריטניה את מצרים על מנת להכניע את המורדים ולהחזיר על כנו את שלטונו החוקי של הח'ריב. מתוך הקביעה הזאת השתמע - וגם זה הוצהר במהרה במפורש - ששליחותה זו של בריטניה זמנית היא. אולם חיש מהר התבלטה האנומליה הקיצונית שבכל הענין: מעצמה אירופית כובשת בכוח הזרוע פרובינציה של הפאדישאה העות'מאני על מנת שיחזור ויחיל את ריבונותו עליה. לא היה כל הסכם, מפורש או אחר, שהגדיר את נוכחותה הצבאית והמינהלית של בריטניה במצרים. גם האמנה משנת 1887, שנחתמה באיסטנבול, לתכלית זו במפורש, לא הצליחה להגדיר את המצב. הסולטאן אף לא אישרר את האמנה הזאת.

לפי שעה נצטוה לורד דאפרין על ידי ממשלתו:
'לערוך תוכנית לשיקומה של הארץ שתעלה בקנה אחד עם משיניות של פינוי חיל המצב הבריטי כמועד מוקדם'.

בדו"ח שהגיש לורד דאפרין לממשלת הוד מלכותה נאמר:
אינני יכול להעלות על הדעת צעד קטלני יותר לרווחתה של הארץ ולמינהלה התקין מאשר להוציא בחיפזון וללא שיקול דעת חלק גדול מן האירופים הנמצאים עתה בשרות הממשלה, מתוך התחשבות בקולות מעט עוינים המושמעים נגדם. עוד זמן ניכר יהיה קיים הצורך להיעזר בשירותיהם של אירופים במחלקות שונות של המינהל המצרי.

אך שימו לב אל קפריזות ההיסטוריה, ואל עצמת התנופה שנכפתה מעצמה על מעצמה גדולה כשהיא פותחת בפעולה שאת תוצאותיה אין לחשב ולחזות מראש. ב- 26 בדצמבר יצאה מקסרקטין 'קצר א-ניל' בדרכה לנמל סואץ הרכבת הנושאת את עוראבי ומרעיו לגלותם באי ציילון. הפיקוח המשותף האנגלו-צרפתי על משק הכספים של מצרים נפסק למרות מחאותיה של צרפת. שיתוף הפעולה האנגלו- צרפתי בתחומים אחרים הנוגעים למצרים אף הוא התמוטט. הצרפתים דרשו מבריטניה להבהיר את כוונותיה לגבי מצרים. וכך החלה תקופת עשרים שנות איבה צרפתית למדיניותה של בריטניה באותה ארץ, רצופה חתרנות וקינטור.

בהתייחסו למצב הזה שלח לורד גראנוויל ב- 3 בינואר 1883 איגרת למעצמות שבה הגדיר את המדיניות הבריטית במצרים כדלקמן:
אם כי לפי שעה נמצא כוח בריטי במצרים לשם שמירה על השלום והסדר הציבורי. חפצה ממשלת הוד מלכותה לפנות את הכוח משם מיד כשירשו זאת מצבה של הארץ ואירגונם של אמצעים נאותים לקיום שלטונו של הח'דיב. בינתיים, במצב שבו נתונה ממשלת הוד מלכותה כלפי הוד רוממותו [הח'דיב], מוטלת עליה החובה לסעדו בעצה כדי לוודא שהסדר העומד להתבסס יהיה מניח את הדעת וישא יסודות המבטיחים יציבות וקידמה.

אם נתאר את הכוונה לכיבוש צבאי קצר ימים מחד גיסא ואת התכנית המוצהרת לתקן ולארגן מחדש את המימשל המצרי מאידך גיסא כדבר והיפוכו, נהיה נוקטים לשון של המעטה. שכן, כפי שהבחין לורד דאפרין הפיקח, הרפורמה הרצויה לא היתה יכולה להתבצע אלא אם כן היה הכיבוש הבריטי נמשך בלא הגבלת זמן והפינוי היה נדחה לעתיד רחוק.

ב- 6 בפברואר 1883 הגיש לורד דאפרין את הדו"ח המפורסם שלו על אירגונה מחדש של ממשלת מצרים. לורד קרומר הגיע לקהיר מהודו ב- 11 בספטמבר על מנת ליטול את תפקיד הנציג והקונסול הכללי הבריטי - שלושה ימים לפני שמלאה שנה לכניסתם של לורד וולסלי ויחידת חיל משמר המלכה במצעד ניצחון לקהיר.

המלכה ויקטוריה נשאה את דברה לפני הפרלאמנט הבריטי זמן קצר אחרי כן. לאחר שסקרה בקצרה את דיכויה המהיר של מרידת עוראבי והביעה תקווה שהשלום והסדר הושבו על כנם, הצהירה הוד מלכותה, כי פינוי הצבא הבריטי מתבצע בקצב מהיר ככל שמרשה התחשבות זהירה בנסיבות.

אלא שהמלכה הקדימה מדי לומר את הדברים האלה, שכן אירע אסון בסודאן, שם השמיד צבא המורדים של המהדי חיל משלוח מצרי בפיקודו של הגנרל היקס פאשא. כעבור שנתיים נפלה ח'רטום בידי כוחות המהדי וגנרל גורדון נספה. המלכה נאלצה איפוא להכריז במועד מאוחר יותר כדברים האלה:

אף שכורח בלתי-צפוי והרה אסון הצריך את הפסקת הפעולה שנקטנו, הרי מטרת כיבושנו שהוסברה לכם במועדים קודמים בעינה עומדת.

בקיצור, סתירה היסטורית מפורסמת באה לעולם, והיא המיתוס על אופיו הזמני של הכיבוש הבריטי של מצרים, אשר לאמיתו של דבר היה תלוי בשני שיקולים מכריעים אלו: האחד - התקדמות ברפורמה של המינהל המצרי, והשני - צורכי המדיניות הקיסרית הבריטית (שאותה שעה הגיעו כמעט לממדים גלובאליים), ושהם מצדם תלויים היו בתנאים המשתנים של זיקה חדשה בין בריטניה ומצרים. טיבה ותולדותיה של הזיקה הזאת נקבעו בעיקר על ידי פועלו של איש אחד הממונה מטעם ממשלת בריטניה על ניהולה של מצרים, הוא לורד קרומר, שהמצרי הממוצע היה נוהג לכנותו 'אל-לורד'. כהונתו נמשכה עשרים וארבע שנים, מספטמבר 1883 עד מאי 1907. היא השתרעה על פני תקופת שלטונם של שני מלכים בריטיים ושני ח'דיבים מצרים, וקיפלה בתוכה את צמיחתו של דור בעל חשיבות בהיסטוריה המודרנית של מצרים, אשר את רבים מבניו גידל קרומר עצמו אלא שהם היו עתידים להנהיג את ההתנגדות לכיבוש הבריטי של ארצם תחת דגלה של תנועה לאומית בורגנית נוסח אירופה. אלה היו אישים כעבדוה, לוטפי אל-סיד, זגלול, מוצטפא כאמל, וחבריהם.2

רוב נסיונו הקודם של קרומר נרכש בניהול עניני כספים, תחילה בשרות הפיקוח המשותף על כספי מצרים ואחרי כן בשרותה של ממשלת הודו, כשר כספים למעשה. הוא היה טיפוס מחמיר, נחרץ ובוטח בעצמו. הוא ניגש לטפל בענייני מימשל ומינהל בגישה דייקנית כזו של מנהל חשבונות. גישה כזאת היה בה משום עיקור הפוליטיקה והפיכת כל ענייניהם של בני אדם לשאלות של מינהל.3

שעה שסביבו התרגשה מחלוקת חריפה בשאלה, אם מעשי יותר הדבר, לצורך החזרת הסדר והשלטון במצרים, שבריטניה תכריז על הארץ שנכבשה זה עתה בידי גייסותיה כשטח חסות, או להניח למצב שיימשך כפי שהיה לפני כן, או שמא מוטב בכלל להסתלק ולהניח את הארץ לגורלה - שקד קרומר על מלאכתו, שתכליתה להחזיר את מצרים לאיתנה מבחינה כספית ולהכניס קצת סדר בניהול ענייניה. עדיפות ראשונה הוא נתן לאיזון החשבונות. כל יתר הדברים, לדעתו, היו בעלי חשיבות משנית. הוא דבק באדיקות בדגם השרות הציבורי ההודי. המורכב מסגל עובדי ציבור ילידים שבראשו שכבת יועצים בריטים.4

אלא שלא כהודו, מצרים היתה כבולה בהתחייבויות בינלאומיות שהגבילו את חופש פעולתו של המינהל. המגבלות הללו, יותר מכל דבר אחר, הביאו את קרומר להחלטה תקיפה לנטרל אותן או להתגבר עליהן. ועדיף מכל - לסלקן. בתהליך הארוך שנדרש להגשמת המטרה הזאת, הפך קרומר מנציג כללי של הממשלה הבריטית, שתפקידו המעורפל למדי היה ליעץ ולסייע למצרים ברפורמה של ממשלתם, לאדונם המדיני ולשליטם למעשה. הממשלה הבריטית הצהירה, אמנם, שמדיניותה מתכוונת להגשים פינוי מזורז מיד לכשיתבצעו הרפורמות הנחוצות. אולם בגורלו של קרומר עלה להוכיח לממשלה הבריטית ולאירופה, שלא ניתן לקיים את ההתחייבויות הללו אלא באמצעות מדיניות שיקום איטית ורבת עמל. מאותו קצב איטי שאב קרומר את סמכותו העליונה שלא היו עליה עוררין במצרים. ומאותו קצב איטי עצמו שאבו מוצטפא כאמל, סעד זגלול, ושאר מנהיגים לאומיים מצרים את סמכותם להנהיג את תנועת העצמאות.

ביצוע רפורמה במצרים פירושו היה גם לצמצם את הזכויות הקאפיטולציוניות שנהנו מהן האירופים במסים, ביתרונות משפטיים, וביתרונות אכסטריטוריאליים אחרים. בעשותו זאת פעל קרומר שלא במתכוון, אלא בתוקף הנסיבות וצורכי מדיניותו, כדי לשחרר את מצרים מכבלים אלה ולקדם אותה עוד צעד אחד לקראת עצמאותה. רצונו היה להרחיק את תורכיה ואת מעצמות אירופה האחרות מענייניה של מצרים באותה ארץ, ביצע, במקרה או במתכוון, את ניתוק מחוזותיה של סודאן מתורכיה והזמין את איבתה הגלויה של צרפת שנמשכה עד שנת 1904. משהחל, בלחץ דעת הקהל בבריטניה, בדיכוי תנועתו של המהדי בסודאן ובהקטנת שליטתה של מצרים אותה ארץ, ביצע, במקרה או במתכוון, את ניתוק מחוזותיה של סודאן ממצרים והעמדתם תחת שלטון משותף - הקונדומיניון משנת 1899 – ובהיסח הדעת הוא הניח את היסודות לתנועת העצמאות הלאומית הסודאנית שהתפתחה במאה העשרים.

בשיטותיו, במעשיו ובאמונתו הלוהטת בשליחות המוטלת עליו - הגיע קרומר לניסוח מדיניות המושתתת על ההנחה, שבריטניה חייבת להישאר במצרים כדי למנוע אחרים מלהתבסס בה. וכדי להבטיח שמדיניות הרפורמה שלה בארץ הזאת תשא פרי. במשך הזמן נעשה הצורך בשליטה הבריטית ברור - לפחות לעיניים בריטיות - ולקרומר ניתנה יד חופשיה לשלוט במדינה. כיוון שתקוותיה של צרפת להשתלט על מצרים סוכלו, היא עלתה על דרך של מדיניות עוינת לבריטניה באותה ארץ. למשל, כשקמה בסוף המאה תנועה לאומית חדשה בהנהגת מוצטפא כאמל, צרפת ניצלה אותה בהתלהבות בקוותה לתפוס מחדש את העמדה שאבדה לה.

במשך עשרים השנים הראשונות של הכיבוש, ואחרי כן ביתר שאת, נשארה בידי המצרים הרשות המבצעת, אשר אורגנה במתכונת של משרדים ממשלתיים ומיניסטריונים. אולם השליטה המדינית היתה מסורה אך ורק לבריטים. אם בשנות התשעים שוקם בשלימותו משק הכספים של מצרים, והופעלו בהצלחה רפורמות נרחבות במינהל, בהשקיה ובחינוך, ובציבור רפתה ההתעניינות ברעיון התחיה האיסלאמית - לא נשתנתה העובדה שה'נס' שחולל אותו קרומר נתאפשר, אליבא דאמת, מפני שמאחורי הקלעים הסתתר אמצעי הלחץ המשכנע ביותר - חיל המצב הבריטי.

הצירוף של איבה ותככים מצד צרפת שנמשכו עד שנת 1904, החינוך המורחב, הניסיון המינהלי שרכשו המצרים בינתים, והתנשאותו של 'אל-לורד' - עורר את התנגדות בני המקום לשלטון הזר והפיח בקרב חלק מהמצרים את השאיפה לשלטון עצמי. תקרית עקבה, או טאבה, ופרשת דנשאואי משנות 1906-1907 פירנסו את התעמולה הלאומית החילונית הראשונה במצרים אותה ניהלו המפלגה הלאומית של מוצטפא כאמל וחבורת 'אומה-ג'רידה' שמקורה במעמד המינהלי החדש בעל ההשכלה האירופית. השפעות בריטיות וצרפתיות בחינוך היו מחולליה של לאומיות ברוח אירופית, שונה בתכלית מזו של קבוצת עוראבי. עלייתו לכס הח'דיב של עבאס חלמי, בנו בן השמונה-עשרה של תופיק שנתחנך בווינה והיה עז-פנים. יהיר ושתלטן, ונוסף לזאת מהיר להתמצא בנבכי התככים האופייניים לחצרו של שליט, גררה אותו להתנגשויות היסטוריות עם 'הזקן' היושב בנציגות הבריטית5. עסקנים פוליטיים כגון שייח' עלי יוסוף ועיתונו 'אל-מואיד', מוצטפא כאמל ועיתונו 'אל-ליוא', והמון פירסומים אחרים שצצו כפטריות בתקופה של סובלנות יחסית האופיינית לבריטים, פצחו בנעימות של עצמאות.

לרוע מזלם של הכוחות העולים האלה במצרים כבר הכירה אירופה של שנת 1904 בבריטניה כבמעצמה השלטת במצרים ומגינה עליה. האימפריאליזם נעשה מוצק. ומצב זה 'הקל' על נוכחותה ותפקידה של בריטניה, או המעיט אצלה את תחושת החטא. אולם צירוף נסיבות של חזרת הליבראלים לשלטון באנגליה ושפל כלכלי חמור בשנים 1906-1907 בישר את קץ הקריירה של קרומר במצרים. הגיעה שעתו ללכת, והוא פרש ב- 6 במאי 1907 . לאחר זאת, היה תפקידם של יורשיו, סיר אלדון גורסט (Eldon Gorst) ולורד קיצ'נר (Kitchener), להמשיך בניהול המדינה תוך מתן סיפוק בדרך כלשהי לתביעות הגואות של המצרים לנתח גדול יותר בממשלה ובשליטה המדינית. מלחמת העולם הביאה בכנפיה את מעמד ארץ החסות (הפרוטקטוראט) קצר הימים, שלא היה יכול להימשך לאורך זמן: ולבסוף באה ההצהרה הבריטית החד-צדדית בפברואר 1922 שהכריזה על עצמאותה של מצרים באמנה שבה נקבעה זיקה מיוחדת לבריטניה.

הבעיה המציקה שעמדה לפני גורסט וקיצ'נר, וכן לפני אלנבי שבא אחריהם, נבעה מהתבססותה של המדיניות הבריטית על הסתירה הבלתי-נמנעת: מחד להכין את המצרים לשלטון עצמי ומאידך לאפשר להם בינתיים ליהנות מיתרונותיו של מימשל יעיל בפיקוח בריטי. המטרה השניה הושגה אולי כבר בסוף כהונתו של קרומר, ואילו את הראשונה לא היה אפשר למנוע עוד זמן רב. יורשיו של קרומר היו צריכים לשאת ולתת עם גורם חדש - אפשר לומר כוח חדש - במדיניות המצרית, אשר בעצם החל להתפתח רק עם בואם לזירת המאורעות. הלאומיות המצרית עמדה על זכותה בתוקף כזה, שמדיניות של שליטה בארץ בשיתוף עם שרים מצרים לא התיישבה יותר עם המדיניות הצריכה לעודד את צמיחתם של מוסדות מייצגים, כגון מועצה מחוקקת והאסיפה הכללית. גורסט המתוסבך והחולני וקיצ'נר הרודני מצאו את עצמם במידה מסוימת בין הפטיש והסדן: בין תביעות לאומיות מצריות לאוטונומיה רחבה יותר, לבין האירופים בעלי זכויות היתר שטענו כי ויתורים נוספים למצרים יתפרשו כחולשה.

אף-על-פי כן, דומה שקרומר עצמו, לקראת סוף כהונתו, עודד את שאיפותיה הלאומיות של העילית המצרית המשכילה החדשה, החילונית, העוסקת במינהל הציבורי ובמקצועות החופשיים, זו שג'מאל אחמד כינה אותה 'הז'ירונדיסטית'.6 סעד זגלול, מנהיגה של התנועה הלאומית המצרית המודרנית וראש הממשלה הנבחר הראשון של ממלכת מצרים החדשה שהוקמה בשנת 1923 , אף הוא היה מבני חסותו של קרומר. התוצאה היתה שקמו מפלגות פוליטיות אשר ייצגו את האינטרסים של העילית, שהקיפה את בעלי הקרקע ואת אנשי המינהל המשכילים, ואף נשלטו על ידה. בני העילית הזאת הם שקידמו את עצמם בין השנים 1907 ו- 1919 למעלת המעמד השליט שמשל במצרים העצמאית משנת 1923 עד שנת 7.1952

מה היתה דעת המצרים על קרומר? ודאי שיחסם ל'אל-לורד'8 היה מורכב – יחס של אהבה-שנאה. מחברים ואדמיניסטראטורים בריטים הפליגו בערך הטענה, שההגמוניה הבריטית על מצרים סייעה לשיחרור הפלאח מכבליה וזוועותיה של 'העריצות המזרחית' וממצוקת עוניו המסורתי. הם מביאים כראיה הישגים מרשימים בהשקיה ובעבודות הציבוריות, את חוק חמשת הפדאנים המפורסם של קיצ'נר, את הרפורמה במסים, וכן שיפורים וחידושים במימשל המקומי והמחוזי. באשר למעמדות המשכילים יותר, הם מצביעים על הצלחתם החומרית והתקדמותם הפוליטית שהושגה בצל האפוטרופסות הבריטית. לעומתם מתאוננים המצרים שהבריטים הזניחו את החינוך והוציאו אותם מכלל שותפות הוגנת בניהול ענייניה המדיניים של ארצם.

ייתכן שטעותה העיקרית של בריטניה, ומכאן גם מצוקתה, טמונה בכך שהתמידה בהצגת תירוץ מטושטש לעצם נוכחותה ומעמדה במצרים.9 לפני שנת 1914 לא היתה מצרים שטח חסות בריטי. היא אף לא היתה מעולם מושבה בריטית או דומיניון. התמקמותה של בריטניה במצרים היתה בפשטות, אולם באופן מכוון, לקיים נוכחות לאורכן של תעלת סואץ והדרך להודו. נראה שבריטניה באה למצרים, ובהמשך הזמן ליתר חלקי המזרח התיכון, משום שישבה בהודו - לא פחות ולא יותר. אספקת כותנה לתעשיותיה של לנקשייר, ושאר 'מעשי כשפים' כלכליים, לא היו אלא תופעת לוואי מבורכת לשיקול הכוח הבסיסי הזה.

על אף העובדה שבלעדי הנוכחות הבריטית - ויש להודות, גם הניסיון שנרכש בעזרתה - אין להניח שהתנועה הלאומית המצרית היתה מתפתחת כה מהר כפי שהתפתחה, ועל אף דאגתם של הבריטים למעמד הפלאח במשך ארבעים שנה, כשאך נסתיימה מלחמת העולם ובאה שנת 1919, סחפה התקוממות האוכלוסיה את כל הארץ ואולי הפליאה כמה מהמשקיפים במרירותה. מצוקה ועוני דחפו את הפלאח למרידה. שאיפות שנכזבו וכעס מר המריצו את המעמד החדש של משכילים חילוניים, שכלל פקידי ממשלה, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי אחוזות, לצאת בראש המעמדות הנמוכים העירוניים והכפריים למרד לאומי.

בקצרה, המצרים - לפחות השאפתנים ובהירי הביטוי שבתוכם, אשר רבים מהם היו סמוכים אל שולחן האפוטרופסות הבריטית - החלו דורשים שיחזירו להם את ארצם. הם שבעו את מוריהם וחונכיהם. הם האמינו שחניכותם תמה ונשלמה.

הערות:

1. ראה: Sir E. Malet, Egypt 1879-1883, ed Lord Sanderson, London 1909;
וכן London 1909. Blue Book, Egypt, No. 11 1882
2. ראה פרק אחד-עשר להלן.
3. ראה: A. Milner, England in R. Tibnor, Modernization and British Colonial Rule in Egypt 1882-1814, Princeton 1966
4. ראה: E.R. J. Owen, 'The Influence of Lord Cromerws Indian Experience on British Policy in Egypt
1883-1907 ,
in: A. Hourani (ed.), Middle Eastern Affairn, No. 4(1965). (St. Anhony's Papers No. 17) pp. 109-39
5. ראה: Lord Cromer, Abbas II, London 1915
6. ראה: J.M. Ahmed, The Intellectual Origins of Egyptain Nationsalism, London and New York 1960
7. ראה : W. Kazziha, ‘The Jarida-Ummah Group and Egyptian Politics’, Middle Eastern Studies, XIII, No. 3 October 1977, pp. 373-85
8. ראה: A.L. al-Sayyid, Egypt and Cromer, London 1968
9. ראה: Lord Lloyd, Egypt since Cromer, 2 vols., London 1933-4.

ביבליוגרפיה:
כותר: הבריטים במצרים
שם  הספר: תולדותיה של מצרים : ממוחמד עלי עד סאדאת
מחבר: וטיקיוטיס, פ. ג'.
תאריך: 1983
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. תרגם לעברית: י.נ.
2. תורגם מן המהדורה השניה (1980) בהוצאת וידנפלד וניקולסון, לונדון.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית