עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה בספרותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל
משכל (ידעות  ספרים)


תקציר
במאמר שלפנינו מנסה המחבר לנתץ את המיתוס של "ארץ חמדת אבות". בניגוד למיתוס, חלוצי העליות מצאו פה ארץ כעורה ובלתי נסבלת.



ארץ חמדת אבות
מחבר: אליהו הכהן


כל הדיבורים על ארץ-ישראל האידילית והבתולית בימי הביל"ואים הם אגדה. אין שום כיסוי עובדתי להתרפקות על הילת הנוף של ימים ראשונים. העולים הראשונים מצאו כאן במאה שעברה ארץ עזובה, כעורה, קרחת ובלתי נסבלת; בית קברות אחד גדול של נוף ושל בני-אדם, של ארמונות-פאר שחרבו, של יערות שנכחדו, של יישובים שנהרסו, ושל גנים, חורשות ובוסתנים שנעלמו מן האופק מאות בשנים לפני-כן.

הנחה זאת מתאשרת בעדויותיהם של מאות חוקרים ומטיילים ששוטטו בארץ הזאת באותה תקופה והשאירו אחריהם ספרי מסעות, לעתים בצירוף מוצרי פוטוגרפיה ראשונית של נוף הארץ.

סמואל קלמנס, הוא מרק טווין הנודע, מחבר "תום סויר" ו"הקלברי פין", ביקר בארץ-ישראל ב- 1867 ובעינו החדה ועטו המצליף הוא מגיש לנו תיאור נוקב של הארץ, שלוש שנים לפני יסוד מקווה ישראל; "מבין כל הארצות המכוערות שבעולם - אומר מרק טווין - ארץ-ישראל היא האלופה. ההרים חשופים, הגבעות קרחות, העמקים הם ישימון כעור ודל צמחייה. זוהי ארץ חרבה ומקוללת, יריחו נשארה תל הריסות כפי שהשאיר אותה יהושע בן-נון, נצרת היא עיר נידחת, ירושלים עלובה וקודרת, שורצת מצורעים, נכים וחובבי בקשישים נצחיים ותושביה בלויי סחבות ומצחינים, עמוסים בזבובים ופרעושים והבעת פניהם מטומטמת".

בהקדמה למכתבי אבשלום פיינברג מוצאים אנו תיאור הרבה יותר מציאותי של פלשתינה הישנה, "ארץ טרשים וצחיח סלע, ביצות מלריה ונחלי תחלואים, מדבר חרירים, ושבילי חתחתים, ארץ צפע, נחש ועקרבים, זבוב, יתוש ופרעושים, ארץ מלח וגפרית, שחין וצרעת, שכול וכישלון, שידפון וירקון, גרענת ושחפת, ארץ מוכת שרב וחרבוני קיץ, אלומת גשם זלעפות, אוכלת יושביה בכל פה, ועריה המעטות - סחי ומאוס וצחנת אשפתות, המולה ריקה ועורמת נוכלים וצהלת פושטי יד ועור".

ארץ חמדת אבות היתה ארץ מבולבלת. כל סוגי המטבעות הילכו בה, המטליק, הבישליק, המג'ידי והפארה התורכיים, הקופיקות והרובלים הרוסיים; הפרנקים הצרפתיים, הגולדנים האוסטריים, השילינג האנגלי, הרופיה ההודית, מרק זהב, נפוליאון זהב ודינר זהב, הנקרא דוקאט; אין שטרי נייר בארץ, רק מצלצלים. לכל מטבע היה ערך אחד בירושלים, וערך אחר ביפו. לפחות שש ארצות ניהלו כאן פוסטה (דואר) משלהן, וכל אחד יכול היה לבחור לו עם מי לשלוח מכתבים. היו פוסטה רוסית ופוסטה אוסטרית, פוסטה גרמנית ופוסטה תורכית, פוסטה צרפתית ואחר-כך גם איטלקית - בקיצור - גן-עדן לבולאים. לכל פוסטה היה דיליג'נס, או מהרת כפי שנקרא אז. מכתב הנשלח מירושלים, "יגיע ליפו למחרת היום". ממש כמו היום. כל המשקלות והמידות היו קיימים בארץ. הדירהאם או האדרכמון הוא 3 גרם. העקה שווה ל- 400 אדרכמונים, האוקיה היא 3/4 18 הלוט והרוטל הוא 12 אוקיות או 6 פונט, או 7 ליטרות. 100 רוטל הם קנטר אחד, או 15 פוד. תמניה אחת שווה לארבע סאות, וקל הוא 4 תמניות.

את האריגים היו מודדים באמות; האמה היא 68 ס"מ, אבל אמת הבניין היא 75 ס"מ. ואמת הבניין החדשה היא 76 ס"מ. 1600 אמות מרובעות הן דונם, 11 דונם הם הקטר, ודיסטין הוא 12 דונם פחות שתי תשיעיות.

על מערבולת המידות והמשקלות והמטבעות מתוספת מערבולת לשונית. תושבי ראש פינה וזכרון שואלים "צ'ה פאצ'י", ובראשון לציון "טי פונימאייש רוסקי", בפתח-תקווה מבקשים "לאז מיך אפף" ובשכונות ירושלים "קום אסטאס סניור גאון", וכמו השפה המדוברת, כך גם הזמר. בליל של זרמים וסגנונות.

שיבת היהודים ל"ארץ חמדת אבות" היתה מלווה הרבה חריקות וצרימות. פרץ סמולנסקין הצעיר טען שמי שחפץ להקים את חורבות ציון דומה לאיש הרוצה לבנות גג בטרם בנה את הבית. בדבריו הוא יצא גם נגד החייאת השפה העברית, "העברית היא שפה מתה לכל המדעים שנולדו אחריה, ולא נוכל להפוך שפת עפר לשפה חיה".

ליליינבלום כותב באותה עת: "לא אכפת לי אם השפה המדוברת בארץ-ישראל תהיה יידיש, או אנגלית. מדוע אהיה פטריוט יותר מאבותינו? גם אברהם אבינו הגיע ארצה מאור כשדים, ובוודאי דיבר ארמית". ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב יוצא נגד העלייה ארצה, וכותב: "לארץ-ישראל עלו הגרועים שביהודים, העלוקות והבטלנים שבאו לארץ הקודש כדי למות בה. מצבם המוסרי ירוד והם ישפיעו לרעה על העולים החדשים".

אבל אחיו של ההיסטוריון דובנוב, ולאדימיר דובנוב, עולה ארצה כביל"ואי צעיר, ושולח מכאן מכתבים נבואיים על הקמת מדינה יהודית, בימים שהרצל טרם הגיע לציונות. הדמיון לדברי הרצל הוא ממש מפתיע, "המטרה הסופית שלי – כותב ולאדימיר דובנוב - היא במשך הזמן לרכוש את ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם. אל תצחקו - אין זו הזיה". "אם תרצו - אין זו אגדה", כתב הרצל 20 שנים אחר-כך. וממשיך ולאדימיר דובנוב, "האמצעים להשגת מטרה זאת צריכים להיות יסוד מושבות וחקלאות ומלאכה בארץ-ישראל ואז יגיע אותו יום נהדר, אז יכריזו היהודים על עצמאותם בפומבי. היום הנהדר ההוא יבוא אולי בעוד 50 שנה, אך תסכימו אתי ש- 50 שנה הם רגע לגבי מטרה כזו".

בעבור 15 שנה כותב הרצל ביומנו טקסט דומה, ונוקב בתקופה של 50 שנה להקמת המדינה היהודית.

ולאדימיר דובנוב לא נקלט בארץ, והוא מצטרף אל אחיו ההיסטוריון ברוסיה. כעבור שישים שנה נרצח ההיסטוריון דובנוב, מחייב הגלות ושולל שיבת ציון, בידי שוטר לטבי בימי הכיבוש הנאצי.

הארץ הקוסמת ביותר ליהודי רוסיה הנרדפים היא "ארץ חמדת אבות", אבל בעיקר בעיתונות ובספרות. בפועל - קורצת להם אמריקה. אחד הכישלונות ההיסטוריים הבלתי נסלחים של העם היהודי הוא שמתוך כ- 2 מיליון שעזבו את מזרח-אירופה בימי העלייה הראשונה, רק 25,000 נקלטו בארץ-ישראל. ארץ-ישראל החשופה והחרבה היתה אז כמעט ריקה ומנתה כ- 300,000 תושבים משני עברי הירדן. אין טעם לחשב חשבונות מה היה אילו, למשל, עשירית בלבד מהמהגרים לאמריקה היו פונים מזרחה ומתיישבים כאן.

קופלמן הפתח-תקוואי, גדול הכזבנים של ארץ- ישראל, יוצא אז לרוסיה למכור ליהודים את התכונות המקסימות של ארץ זבת חלב ודבש, והוא מספר להם שאבטיחי הארץ כה גדולים, עד כי חצי אבטיח מספיק להזנת משפחה שלמה בפתח-תקווה במשך שבוע ימים. ומשאכלו את תוכנו, מתיישבת המשפחה בתוך חצי האבטיח ושטה בו על הירקון.

החלוצים האמיתיים אינם זקוקים לתעמולה. יהושע שטמפר, מייסד פתח-תקווה, עושה את כל הדרך מהונגריה לארץ-ישראל ברגל, להוציא קטע קצר בין סאלוניקי לאיזמיר. אבל יהודים רבים אחרים, מחכים למשיח. הציונות היא כמו האלכימיה, כותבים בשנת 1900 לנדא ורבינוביץ בספרם האנטי-ציוני. כשם שאי-אפשר להוציא זהב מברזל, כך עוד יותר אי-אפשר להקים מדינה יהודית ומה גם בארץ-ישראל. זוהי תחייה מלאכותית ולבעלי שכל בריא לא תוכל מדינת יהודים לבוא אלא באחרית הימים, עם בוא הגואל.

ארץ חמדת אבות לא היתה בסך הכל אלא פינת ציון הנידחת. כשירו "חושו אחים, חושו" מזמין פינס את היהודים לבוא אל הארץ הקרוחה משלטון הזרוע, ארץ של יללת תנים נוגה, ושם שועלים יש. שלונסקי מסביר אחר-כך בשירו וכותב: אנו כולנו ידענו, כי באנו מארץ נושבת אל ארץ נידחת, כי פה ישימון הוא ולנו נכונו רעב וקדחת, ואף על-פי כן האמן נאמין.

ביבליוגרפיה:
כותר: ארץ חמדת אבות
מחבר: הכהן, אליהו
שם  הספר: אין זו אגדה : ציונות - הסיפור והמעשה
עורך הספר: רפל, יואל
תאריך: 1997
הוצאה לאור: משכל (ידעות ספרים)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית