הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דוד
שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום


תקציר
המאמר דן בסיפור התחזותו של דוד למשוגע בחצר אכיש מלך גת במהלך בריחתו משאול (שמו"א כ"א 16-11). החלק הראשון של המאמר מנתח את הסיפור עצמו וקובע כי הוא סיפור שאוהד את דוד ומציג את חכמתו לעומת סכלותו של אכיש מלך גת. החלק השני של המאמר בודק את הקשרים בין הסיפור לקטעים מקראיים אחרים, וכיצד הסיפור מתפרש לאורם. כמו כן מציע המאמר פירוש חדש לשגעון של דוד: דוד התחזה לנביא.



"הגם דוד בנביאים?" שמ"א כא יא-טז במעגלי פרשנות פנים מקראית
מחבר: יאיר זקוביץ


[א]

מדע המקרא הקלאסי עודד אותנו לעיין ביצירה הספרותית הבודדת, ביחידה הספרותית הקטנה ביותר, ומיעט לגלות עניין במעשה העריכה. את העיון במעשה דוד בחצר אכיש (שמ"א כא יא-טז) אני מבקש אפוא לפתוח בניתוח הסיפור גופו, אך אין להתעלם מן המלאכותיות שבפעולה זו: הקורא הבא אל הסיפור חייב לדעת משהו על זהותם של דוד ושאול, על מסכת יחסיהם ועל הטעם לבריחתו הנואשת של דוד מפני שאול לפלשת, ובעיקר אי אפשר לו לקורא לרדת לעומק משמעם של דברי עבדי המלך: '... הלוא לזה יענו במחלות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו' (פס' יב). כשהוא חף מזכרון שירת הנשים בשמ"א יח ו-ז.

אף על פי שהסיפור 'תובע' מקוראיו לבוא מצוידים בידיעת ההקשר אל מעשה הקריאה אפתח בעיון קצר במעשה בבידודו. לסיפור ארבעה חלקים:

  1. מצג (=אקספוזיציה; פס' יא)
  2. דברי עבדי אכיש אל אדונם (פס' יב)
  3. תגובת דוד: זו מתחלקת לשניים – מחשבה (פס' יג) ומעשה (פס' יד)
  4. תשובת המלך לעבדיו (פס' טו-טז)

עם סיום שלב זה בעיון נשיב על השאלה אם הסיפור מדבר בשבח דוד או בגנותו.

(1) מצג (פס' יא)
ניכר מן הפתיחה כי לדוד אצה הדרך להימלט, כי נחושה דעתו שלא להתעכב עוד, ועל כך תעדנה המלים 'ביום ההוא'. שאול – אויבו של דוד – אינו מכונה בפסוק זה 'מלך'. הדבר בולט כפליים משום שבתואר זה אכן מכונה בכתוב 'אכיש מלך גת' שאליו נמלט דוד. היש בפרט זה לרמוז כי דוד מבקש להמיר אדון אחד במשנהו? כי הוא נכון להציע את נאמנותו לאכיש? שאלה זו לא תמצא פתרון בניתוח הסיפור לגופו. ברור עם זאת כי דוד אינו מבקש להסתיר את זהותו ולהיעלם בין המוני העיר גת שהרי אל המלך הוא עושה את דרכו.1

(2) דברי עבדי אכיש אל אדונם (פס' יב)
בפס' יא נרמזה מערכת היחסים בין דוד למלכו שאול ואילו כאן מוצגים יחסי אכיש ועבדיו. המלך פסיווי, הוא אינו מגיב על הופעתו של דוד ועבדיו הם שמבקשים להפעילו (הפעלת מלך על ידי עבדיו אינה מוסיפה לו כבוד; היא מאפיינת דרך משל את מגילת אסתר). העבדים נזהרים עם זאת בכבוד מלכם; אין הם אומרים לו את אשר עליו לעשות אך בדבריהם יש כדי לעורר אותו להסקת המסקנה הנכונה.

דברי העבדים מתחלקים לשני חלקים, שתי שאלות רטוריות הנפתחות שתיהן במלים 'הלוא (ל)זה' (ראה לדוגמה שמ' יד יב). את דוד מציגים הם במלים 'מלך הארץ' והוא ביטוי דו-משמעי: אפשר שהם מכוונים להיות דוד גדול משאול (שלא כונה 'מלך' במצג) אך דומה כי בו בזמן הם רומזים בעדינות כי דוד 'מלך הארץ' מאפיל גם על 'מלך גת'! כך מבקשים הם לעורר את קנאת מלכם ולהניעו להרוג את דוד.2

השאלה השנייה מנמקת את הראשונה אך נותיר את ניתוחה להמשך החיבור באשר היא מחייבת אותנו כאמור לצאת אל מעבר לגבולות ההקשר. כאן נסתפק רק בקביעה כי הריגת רבבות ביד דוד מעידה לא רק כי הוא אויב מסוכן משאול אלא גם כי הרבבות שנפלו מידיו – והמה פלשתים – מחייבות נקמה מידית.

(3) תגובת דוד (פס' יג-יד)
הקורא מצפה לתגובת המלך לאתגר שהציגו עבדיו בפניו אך תחת זו מתמקדת תשומת הלב בדוד; הוא מבין שנכזבה תוחלתו לקבלת פנים אוהדת ויודע את גודל הסכנה. לפיכך הוא ממהר להגיב לפני שהמלך הפסיווי והאיטי יעכל את מה שאמרו לו – הורו לו – עבדיו.

תגובתו של דוד מתחלקת לשניים: בחלק הראשון (פס' יג) הריהו חושב תחילה – מפנים מה ששמע – 'וישם דוד את הדברים האלה בלבבו' (השווה: איוב כב כב) וחומרת האמירה מעוררת בו פחד גדול: 'וירא מאד מפני אכיש מלך גת', ותן דעתך לחזרת מלת 'מפני': תחילה ברח 'מפני' שאול ועתה עליו לשוב ולעשות מעשה נוסף כדי להציל עצמו 'מפני אכיש מלך גת'.3 עבדי אכיש אמנם הציגו את דוד כ'מלך הארץ' אך הוא יודע כי כאן ועתה אכיש הוא המלך.

פחדו של דוד אינו משתקו. הוא חייב להגיב במהירות הבזק בטרם ישיב המלך לעבדיו והוא בוחר בתגובה בלתי שגרתית: דוד יודע כי במלים לא יוכל לשנות את דעתם של עבדי המלך, כי לא יוכל לשכנעם שהוא מבקש להיות נאמן לגת ולמלכה. הוא יודע כי רק מעשה שאין עמו מלים, מעשה שלא יאפשר את דיבובו, יוכל למנוע מן המלך להיענות לציפיותיהם של עבדיו. דוד מציג עצמו כמשוגע:'וישנו את טעמו' 4 כי רק כך ישיל מעצמו את הדימוי המסוכן של 'מלך הארץ' (והשווה בן סירא מד ז: 'ועת נוחו על משכבו שנת לילה תשנ[ה דעתו]').5

דוד משנה את טעמו 'בעיניהם' – בעיני העבדים והמלך. עתה הוא מחצין מה שהפנים קודם לכן, והכתוב מדגיש כי לא נשתגע ממש, אלא יצר בעיניהם את הרושם כאילו נשתבשה עליו דעתו (השווה: בר' כז יב; כט כ; במ' יג לג; שמ"א כו כד; שמ"ב ו כב).6

דוד מתהולל, היינו נוהג כחסר דעה, כאדם קל דעת (השווה: איוב יב יז; קה' א יז; ז כה), ובעצם יוצר רושם כמי שאינו מודע כלל להיותו מצוי בסכנה. פן זה של מעשהו מודגם במלה 'בידם' – דוד מניח להם לשחק בו, לעשות בו כחפצם. דוד עושה שתי פעולות אשר תמחשנה עד כמה הוא בלתי שפוי: הוא מסמן סימנים חסרי משמעות 'ויתו על דלתות השער' (השווה: יח' ט ד-ו) שמעבר לו מצויה חירותו המיוחלת כדי שיוכל למהר ולהימלט אם לא יצליח להטעות את המלך. דוד גם מוריד רירו אל זקנו; מי שהריר זב מפיו ללא שליטה אין לצפות ממנו שיוכל לומר דברי טעם.

(4) תשובת המלך לעבדיו (פס' טו-טז)
דווקא דוד ששתק, שלא אפשר למלך לדובב אותו, הצליח להלשפיע על המלך יותר מעבדיו. המלך משיב אמנם לעבדיו, 'ויאמר אכיש אל עבדיו', אך בעצם הוא מגיב למעשהו של דוד. אכיש מרבה מלים להראות את יתרון חוכמתו על זו של עבדיו אך מלותיו ממחישות עד כמה הוא שוטה.

המלך מביע טרוניה כלפי עבדיו: את האחריות על הופעתו של דוד אין הוא תולה באחרון; אם במצג נאמר 'ויבא אל אכיש...' (פס' יא) אולם אכיש מאשים את עבדיו: 'הנה תראו איש משתגע למה תביאו אתו אלי' (פס' טו), וראה עוד להלן בפסוק הבא. המלך צופה בכול מזווית ראייה צרה, אישית – 'אלי'; הוא מסרב להאמין כי איש משתגע כדוד יכול להוות סכנה עבורו.

המלך הולך ומשכנע את עצמו בתבונתו ובחלקם השני של דבריו הוא מציג לעבדיו שתי שאלות רטוריות הניצבות כנגד שתי השאלות הרטוריות שלהם (פס' יב). שאלותיהם שפתחו באנפורה 'הלוא זה' גילו כבוד לדוד ופחד מפניו, בשאלותיו חוזר פעמיים הכינוי 'זה' שיש בו משום זלזול בדוד (ראה לדוגמה: יש' יד טז)7 שאינו מוזכר אפילו בשמו. השאלה הראשונה 'חסר משגעים אני...'8 מעידה כי דוד הצליח לבטל את הרושם הקשה של שאלת העבדים הראשונה שהציגה אותו כ'מלך הארץ' ולשכנע את המלך שאין בו כל ייחוד וכי הוא כאחד הפחותים ביותר, כאחד המשוגעים. אפשר שבדבריו 'חסר משגעים אני' רומז המלך לכך שעבדיו גם הם משוגעים אם חושבים הם שיש סכנה בדוד. המדרש הניח עם זאת שהמשוגעים הם משוגעים ממש שהיו בבית אכיש: 'ובתו של אכיש היתה היא ואמה שוטות. והיו צועקות שתיהן ומשטות מבפנים ודוד היה צועק ומשטה מבחוץ. אמר להם אכיש וכי יודעים אתם כי שחסר משוגעים אני...' (מדרש שוחר טוב לתה' לד).9 סיומה של השאלה הראשונה 'כי הבאתם את זה להשתגע עלי' כופל את דבריו של אכיש בפסוק הקודם אך תוך החמרה, כאילו הביאו העבדים את דוד במיוחד כדי להפריע את שלוותו של המלך, והשווה למשמעות זו של מלת 'עלי' לבר' מח ז: 'מתה עלי רחל' – לאסוני שלי.10

שאלתו האחרונה של המלך הנועלת את הסיפור 'הזה יבוא אל ביתי' יוצרת מעין inclusio עם הפתיחה: '...ויבא אל אכיש' – 'הזה יבוא אל ביתי'. המלך המסיים בשאלה רטורית, בתחושת נצחון, מניח לטרפו, לגדול באויביו, להימלט מידיו.

ניתוח הסיפור מעלה כי מלך פלשתים הוא דמות נלעגת. בתחילת הסיפור הריהו פסיווי ועבדיו הם שצריכים להובילו בעדינות לקראת ההחלטה הנבונה. דוד הלובש דמות נלעגת הוא הזוכה להערצת הקורא; ברגע שהוא מבין כי תדמית 'מלך הארץ' עלולה להביא עליו את קצו הוא חושב במהירות ומוצא עצה בהתחזותו לעלוב בעלובים, למשוגע במשוגעים, כדי למלט את נפשו. המלך נופל בפח שטומן לו דוד וחש כמנצח, כחכם מחוכם. המשוגע לכאורה גבר אפוא על השוטה.

[ב]

נבחן אפוא עתה כיצד הקשרו של הסיפור מאירו ומבארו, וליתר דיוק כיצד מבארים ומאירים אותו הקשריו השונים, מעגלי פרשנותו ההולכים ומתרחבים: הקשרו המידי – מה שלפניו ומה שאחריו – שנקבע לו על ידי מעשה העריכה;11 מסכת יחסיו העגומה של דוד עם ששאול ושלבי מנוסתו מלפני מלכו (כולל המעשה האחר על בואו של דוד לחצר אכיש [פרקים כז-כט]) ועד קינתו של דוד על שאול ויחסיו עם רעייתו, מיכל בת שאול.

פירושיו של הסיפור חורגים מחוץ לגבולות ספר שמואל: שניים ממזמורי תהלים זכו לכותרות הכורכות אותם עם סיפורנו; קריאת הסיפור לאורם של מזמורים אלה מקנה לו ממד חדש. תשומת לב לזיקות שבין יצירות ספרותיות שונות, לאינטרטקסטואליות, היא עניין נכבד שמחקר הספרות החדש עונה בו משום שיש בו כדי להרבות רבדים של משמעות ולגלות בכתוב פנים הרבה.12 טעם מיוחד יש לעיסוק הזה בלימוד המקרא שבו נצטרפו יצירות ספרותיות שונות ומגוונות לכדי חיבור אחד, קאנון סגור, שחלקיו השונים מאירים זה את זה אהדדי.13

אל לו לקורא בתנ"ך לירוא שמא ריבוי המשמעויות שתעלה לו הפרשנות ההקשרית ישכיח ממנו או ירחיק ממנו את פשט הכתובים. קביעת גבולותיה של היצירה הספרותית היא המכתיבה את משמעה. ככל שאנו מרחיבים את נחלת היצירה כן משתנה היא ומשתנה משמעותה. אין אני בא לטעון חלילה שכל פירוש הוא לגיטימי, כי איש הישר בעיניו יפרש; הקורא הזהיר חייב להיות מודע לגבולותיו המדויקים של ההקשר שבדיון ולמסר המוכתב על ידי הקשר זה.14

העיון בסיפור בבידודו השיב אפוא תשובה ברורה לשאלה אם מדבר הסיפור בשבחו של דוד או בגנותו. תשובה זו לשאלה אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם התשובות שמשיבים ההקשרים השונים שבתוכם נתון הסיפור. נפרוש אפוא את מסכת פירושיו הפנים מקראיים של הסיפור אודות דוד המשתגע בחצרו של אכיש.

[ג]

לכאורה אין סיפורנו הולם את הקשרו המידי; ראשיתו 'ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול' (כא יא) אינה מתיישבת עם הכתובים א-י המעידים כי מנוסתו של דוד מפני שאול החלה זה מכבר. בקושי חש הרד"ק אשר מעיר: 'והלוא תמול ברח אלא ר"ל כי היום ההוא ברח לו מארץ ישראל ובא אצל אכיש שלא ימצאהו. זהו מפני שאול' (ובדומה אברבנאל). עם רוח פירוש זה מתיישבת הפתיחה לסיפור הבא על בריחת דוד לחצר אכיש שעל פיו אין מנוסה מוצלחת מפני שאול אלא לפלשת: 'ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים' (כז א).

בריחתו של דוד לארץ פלשתים אל אכיש מלך גת היא אכן מעשה נואש, שיאו של תהליך; שאול עוין את דוד כבר משעה שהרג דוד את גלית, והגדילו הנשים השרות את שבחו משבח מלכו: 'ויחר לשאול מאד וידע בעיניו הדבר הזה... ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה' (יח ח-ט). מכאן ואילך מבקש שאול להרוג את דוד בין במישרין, בהטלת חניתו, ובין בעקיפין – בהטילו על דוד להביא מאה ערלות פלשתים כמוהר. משאין רצונו עולה בידו משלח שאול את עבדיו להמית את דוד והוא עצמו יוצא בעקבות דוד הנס על נפשו. רק התנבאותו בניות ברמה עוצרת בעדו מללכוד את דוד. כאשר אפילו יהונתן בן שאול נוכח כי אביו מבקש את נפש רעהו לא נותרת לדוד ברירה אלא לברוח. הוא מתעכב בבית הכוהן, אחימלך, כדי להצטייד בלחם ובחרב, ומשם הוא יוצא אל מחוץ לגבולות הממלכה, לארץ הפלשתים, אויביו, שכבר הפליא בם את מכותיו (יח ל). דוד יוצא דווקא לפלשת, מקום שבו לא תשיגנו יד המלך (וראה גם כז ד), משום שבבית הכוהן הוא פוגש ב'דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול' (כא ח) – רמז מקדים למה שאיש זה עתיד לעולל.15 הוא מבין היטב מה תהיינה תוצאות המפגש האומלל, כפי שעולה לאחר מעשה מדבריו לאביתר: "ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדמי כי הגד יגיד לשאול. אנכי סבתי בכל נפש בית אביך' (כב כב). דואג האדומי נזכר אפוא קודם סיפורנו ושב ונזכר מיד לאחריו שעה שדוד נמצא במקום מקלטו הבא, במצודה, ואילו דואג מכלה את בית הכהונה במצוות אדוניו שאול.

אפשר כי השקר ששיקר דוד לאחימלך – היינו שבשליחות שאול הוא הולך – בנוכחות דואג ובידיעה כי זה יגלה את אוזנו של המלך על דבר החסד שעשה עמו הכוהן יש בו כדי להצדיק את הצורך בהשפלת דוד בחצר הפלשתית; מי ששיקר לכוהן ה' ייאלץ לשוב ולשקר ואף להשפיל עצמו עד עפר כדי למלט את נפשו מיד המלך הפלשתי.

בין מעשה אחימלך (כא א-י) לבין סיפורנו (פס' יא-טז) ניכרת התאמה בעובדה שדוד מתייצב בפני הכוהן בגפו, באין עמו (פס' ב-ג), ובגפו הוא מגיע לחצר אכיש. הופעתו שם ללא פמליה, ללא לוחמים, היא שמאפשרת לו להציג עצמו כמשוגע ולא כאיש צבא.

המשכו של סיפורנו הוא בנוסחת הקישור 'וילך דוד משם' (כב א) השבה וחוזרת גם בכב ג. במערת עדולם, תחנתו הראשונה של דוד אחר בריחתו מאכיש, מצטרפים אליו בני משפחתו וארבע מאות לוחמים, יסוד צבאו שעמו ישוב ויתייצב בפני אכיש בפרק כז. תחנתו השנייה של דוד היא בחצרו של מלך מואב. הפעם בניגוד להופעותיו בפני אחימלך ואכיש דוד דובר אמת, ויתרה מזאת, בעומדו מול הסכנה הפלשתית הוא מתעלם כליל מאלוהים, ואילו הפעם מודה הוא כי ה' יקבע את גורלו: 'יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים' (פס' ג). הכרתו זו של דוד גוררת בעקבותיה את דבר ה' בפי נביאו גד (פס' ה). להלן נטען כי סביבתו הספרותית של סיפורנו משווה לתחפושתו של דוד – הופעתו כמשוגע – אופי של נביא. אך בהזכירו את ה' באמת ובתמים לא יצטרך עוד דוד להתחפש לנביא; נביא אמת יבוא ויורהו את אשר יעשה.

[ד]

כבר הקשרו הקרוב של סיפורנו רומז בגלוי לזיקה שבינו לבין מעשה דוד וגלית (שמ"א יז) – הצעת חרב גלית לדוד: 'ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אתה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה, ויאמר דוד אין כמוה תננה לי' (כא י).

הכתוב הבא, ראש סיפורנו, מעבירנו לחצרו של אכיש מלך גת: 'ויבא אל אכיש מלך גת' (פס' יא), והלוא גת היא עירו של גלית: 'ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת...' (יז ד). ההקשר מעורר אפוא תמיהה גדולה: הכיצד מעז דוד לבוא לגוב האריות ממש, לעירו של גלית? ויתרה מזאת, הריהו נכנס לעירם של הגתים כשהוא נושא את חרב גיבורם אשר הוא המיתו!

תמיהות אלו זכו לניסוח הולם במדרש: '...אמר לו הקב"ה דוד אצל אכיש אתה הולך? אתמול הרגת גלית ואחיו של גלית שומר ראשו של אכיש הוא ועדין לא נסתפג דמו ואתה הולך אצלו וחרבו בידך...' (מדרש שוחר טוב לתה' לד).

איך נסביר את העזתו זו של דוד? האם טועה הוא לחשוב שלא יכירוהו (ואף את חרב גלית לא יזהו)? כך מבאר את בואו לגת משה שמיר בספרו 'כבשת הרש':

ביותר השתומם על שהכירוהו הפלשתים בראייה אחת. בצמצום גבותיו, כמתיגע לזכור נשכחות, במיתוח ארשת פניו, לחש ואמר מתוך תמיהה גדולה: 'מה הוא בי שהכירוהו? הן זקני צימח מאז ראוני פלשתים, הן אף קומתי גבהה, גם טבעו כי שנים רישומן...

ודוד משיב לעצמו: 'ואפשר כי חרבי הסגירתני, חרב גלית, ושלוש מלים עבריות אשר אמרתי בהכנסי לאותה מאורה'.16

בספרו של ג'וזף הלר 'אלוהים יודע' אומר דוד בנאומו האוטוביוגרפי:

בתוך דקות מרגע כניסתי לפונדק הראשון שראיתי לאחר שבאתי בשערי העיר גילו אותי. איני יודע מדוע זיהו אותי בזריזות שכזאת. אסור לנו לעשות תמונות דיוקן ומעולם גם לא עשינו... כנראה פשוט הייתי מפורסם, ומן הסתם הצביעו עלי בעברי לפני אחד הלוחמים הפלשתים שהיו שם. עלי להודות שכבר אז הייתי אגדה בחיי.17

אולי בטח דוד בכוחו ובעוצם ידו עד שלא חשש מן הפלשתים? ואולי חשב שדווקא חרבו של גלית תעורר בהם את זכר מפלתם ותרתיע אותם מהתנכל לו?

ב'תולדות בן-סירא' נעשה נסיון להתמודד עם הקושי – דוד כלל לא ביקש להגיע לגת אלא שאנשיו של אכיש לכדוהו: 'כשפגשוהו אנשי הצבא שאכיש מוליכו רצו להרג דוד'.18 אך פתרון זה אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב המקראי. דומה כי דוד טועה לחשוב שאכיש מלך גת ישמח על שהוא הופך לו מאויב לאוהב ויצרפהו אל מחנהו. על טעותו זו של דוד, על העזתו הבלתי מתקבלת על הדעת, הוא עתיד לשלם בהמשך. כאשר מזהים הפלשתים את דוד ומודיעים למלכם על האורח הלא קרוא הם נמנעים מציון מפורש של הריגת גלית על ידי דוד, שלא כדרך המדרש: 'כיון שראו אותו הרי אגיסו בא ברגליו אמרו לו הרי דוד שהרג אחיך. באו אצל אכיש אמרו לו, נהרוג למי שהרג את אחינו' (מדרש שוחר טוב, שם). אברבנאל מסתפק בכך שזכר הריגתו של גלית עולה במחשבת דוד בעקבות דברי הפלשתים: 'ודוד פחד מאד בשמעו דבריהם פן יהרגהו אכיש על זה לפי שגלית הפלשתי מגת היה ודוד הרגו...'.

פירוש סיפורנו על רקע הקשרו מחייבנו לשאול עצמנו על מה ראו הפלשתים להימנע מאזכור הריגת גלית? האם ביקשו שלא להביך את מלכם ולא להעלות במפורש את זכר הכשלון הצורב? מכל מקום אם אזכור מפורש אין בפיהם הרי רמז ברור לאירוע יש ויש: 'הלוא זה דוד מלך הארץ, הלוא לזה יענו במחלות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו' (פס' יב). הציטוט משירת הנשים מחזירנו לפרק יח שם כרוכה השירה – אם גם באופן משני ומלאכותי19 - במעשה הריגתו של גלית: 'ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות לקראת שאול המלך בתפים בשמחה ובשלשים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו' (פס' ו-ז).

והנה, קריאת הכתובים הללו בפרק יח בהקשרם יש בה כדי להסביר מדוע מכנים עבדיו של אכיש את דוד בסיפורנו 'מלך הארץ': שאול התרעם על שירת הנשים באומרו: 'נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה' (פס' ח), וטרונייתו זו היא כזכור אף עילת רדיפתו את דוד (פס' ט). הפלשתים מציינים אפוא באוזניו של אכיש כי המלך האמיתי – גם אם טרם הוכתר – והאויב האמיתי הוא דוד ולא שאול.

שירת הנשים אשר הושמעה באוזני שאול לא היטיבה עם דוד אלא עוררה את חמת המלך עליו. גם אזכורה החוזר של השירה אין בו כדי להועיל לו. אם בעקבות השמעתה הראשונה נאלץ דוד לברוח מלפני שאול הרי שבעקבות השמעתה השנייה יהא עליו למצוא מפלט בזרועות השגעון. מי שחוללו לכבודו (יח ו) ייאלץ להתהולל (כא יד) כדי להציל את נפשו. ראוי לו אפוא לדוד ללמוד עד כמה מסוכנת התהילה, עד כמה היא חולפת. אם גבה לבבו בעקבות שירת הנשים הרי שעתה ירד בעטיה אל שפל המדרגה.

זאת ועוד, דוד השומע את שירת הנשים אינו ממחה בידן; לאחר שהכריז קבל עם ועדה כי נצחונו אינו אלא נצחון ה': '...וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה...' (יז מז), הוא מקבל את שבח הנשים בשתיקה כאילו הוא יאה ונאה לו. עתה משלם דוד על כך תשלום מלא: הוא ישפיל עצמו וישוב להימלט מפני התהילה הרודפת אותו ואחריו. ודוק: גם עתה בצר לו אין דוד קורא לעזרת אלוהיו, ועוד נזדקק לסוגיה זו בהמשך.

לשאלה הזו של מחיר התהילה מתקשרת קינת דוד על שאול ועל יהונתן. הקינה נפתחת בכתוב: 'אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצת אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים' (שמ"ב א כ). עמידתה של גת בראש השירה עשויה להתפרש לנו בכך שדוד הרי יודע היטב כי דווקא לגת הגיע שמעה של שירה אחרת, שירת הנשים על נצחונו על גלית.

דוד כבר שילם בגת את מחיר תהילתה של שירת הנשים – הוא נאלץ להשפיל את עצמו כדי לבטל את רושמה של השירה. ועתה הוא מבקש למנוע את השפלתו של שאול בגת. דוד אינו חפץ בנקמת הפלשתים על דרך מידה כנגד מידה: בנות ישראל שרו ופיארו את דוד ושאול בעקבות מות הגיבור הפלשתי מגת; עתה עלולות בנות גת ואשקלון לשיר על דבר מותו של שאול. דוד חפץ אפוא בתגובתן של בנות עמו: 'בנות ישראל אל שאול בכינה' (פס' כד) ולא בתגובתן של בנות גת.

קישור מעניין בין מעשה דוד בחצר אכיש לבין קינתו יוצר הלר בדברים שהוא נותן בפי הפלשתי בעקבות גירושו של דוד מגת: '...נסה את עזה... או את אשקלון. אך אל תגיד בעזה שזרקנו אותך החוצה ואל תבשר זאת בחוצות אשקלון. אולי יקבלו אותך. באשקלון, המשוגעים לא בולטים במיוחד'.20

[ה]

מעין כפרה על קבלת שירת הנשים יש במעשה העלאת אדון ה' לירושלים, בדרך שבה נוהג דוד קבל עם ועדה: 'ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'...' (שמ"ב ו יד). מיכל בת שאול בזה לאישה על הופעתו: 'ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה' (פס' טז); 'ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים' (פס' כ).

אך התבזותו של המלך דוד הפעם, לעיני בת שאול, שונה עד מאוד מהתבזותו של דוד הנמלט מפני שאול לעיני המלך אכיש: הפעם אין התנהגותו כורח הצלת נפשו אלא ביטוי לרצונו. בהתבזותו בגת התעלם דוד מה' אך הפעם כל מעשיו אומרים כבוד לה': 'ושחקתי לפני ה' ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה' (פס' כא-כב).

שיר הנשים המוזכר בסיפורנו: 'הלוא לזה יענו במחלות לאמר...' (כא יב) ביטא את הכבוד הרב שרחשו הנשים למנצח, כבוד שלא הגיע לו למעשה כי אם לה'. במעשה העלאת הארון דוד הוא השר ומכרכר ואין הוא חש להתבזות בעיני אישה, בתו של שאול אשר נפגע משירת הנשים (יח ח), שהרי כבוד ה' הוא עיקר בעיניו.

[ו]

נעבור עתה להקשר המציג את דוד באור חיובי – מכלול המסורות על התנבאותו של שאול שבזכותו הכתרתי את דברי בכותרת 'הגם דוד בנביאים?'.

סיפורי התנבאותו של שאול שאותם נסקור להלן מעוררים אותנו לפרש את הופעתו של דוד כמשוגע כהתחפשות לאיש המוכה אקסטזה נבואית בעל כורחו.21 המונח שגעון המציין את התנהגותו המוזרה של דוד בסיפור: 'הנה תראו איש משתגע...' (פס' טו); 'חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי...' (פס' טז), משמש באפיונם של נביאים – אם גם על דרך הלעג והשלילה: 'אויל הנביא משגע איש הרוח' (הו' ט ז); 'להיות פקדים בית ה' לכל איש משגע ומתנבא ונתתה אתו אל המהפכת ואל הצינק' (יר' כט כו), וראה במיוחד בסיפור על הופעת בן הנביאים הבא למשוח את יהוא למלך (מל"ב ט); עמיתיו של יהוא מקשים עליו 'מדוע בא המשגע הזה אליך' (פס' יא), ולשון כתוב זה מזכירה את דברי אכיש: 'למה תביאו אתו אלי. חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי' (השווה muhhu באכדית, שמשמעו נביא ואיש רוח ומשוגע [הערת העורך, מ"ו]).

מפעולותיו המוזרות של דוד אפשר לראות בהתוויה, מתן סימנים על השער, פעולה נבואית. השווה יח' ט ד-ו: 'ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחס עינכם ואל תחמלו... ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו...'22 פעולתו של דוד מזכירה אף את המעשה בכתובת על הקיר (דנ' ה ה ואילך) המתפענחת על ידי דניאל. גם הפועל 'ויתהלל' המציין את התנהגותו של דוד, מופיע בהקשר נבואי: 'מפר אתות בדים וקסמים יהולל' (יש' מד כה).

בהתחפשו לנביא אין דוד מבקש אפוא לערער את בטחונם של הפלשתים ביחס לזהותו ולעוררם לחשוב שמא אין הוא דוד. כל מבוקשו הוא שייווכחו שאין הוא עתה לוחם מסוכן העומד בראש צבא אלא נביא בנביאים, משוגע במשוגעים. ואכן לאכיש המשתכנע מכנות המחזה אין חפץ בדוד, די לו במשוגעים-בנביאים המסתופפים בחצרו ואוכלים לחם חסד על שולחנו: 'חסר משגים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי...' (פס' טז). הפירוש 'הנבואי' של הסיפור מניח אפוא מצב חברתי שבו אין בית מלוכה ללא נביאי חצר.

מסיפורי התנבאותו של שאול נזכיר תחילה את פגיעתה של הרוח הרעה. הרוח המבעתת את שאול מעם ה' (טז יד) מביאה לפגישתם הראשונה של שאול ודוד שהתבקש לנגן לפניו כדי להסיר מעליו את השפעת הרוח (פס' טו-כג). קנאת שאול בדוד על הרבבות שנתנו לו הנשים (יח ח) מעוררת את שנאתו (פס' ט). למחרת, בהיותו נתון לאחיזתה של רוח אלוהים הרעה המזוהה במפורש כהתנבאות. הוא מבקש להכות את דוד בחניתו: 'ויהי ממחרת ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית... ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר...' (פס' י-יא). פעם נוספת מטיל שאול את החנית בדוד בשעה שנחה עליו הרוח הרעה (יט י), ודוד נמלט מפניו.

הפלשתים הצופים בדוד המשתגע אכן משתכנעים לפי שמיר כי אין סכנה במכהו של גלית שנפל קורבן לרוח הרעה: "'זה הכה את גלית אחינו?' שמעתי אחד הפלשתים רמי הקומה, מבקשי הנקם, שח תמיהתו ובוזו בפסוק אחד. 'משוגע האיש, רצוף רוח רעה' נענה לו העומד לצידו, כשהם מרחיקים כאחד מעל ההמון ומעל טרפו".23 התנבאות שאול המתבטאת ברוח הרעה מסכנת את דוד הנס מלפניו, ואילו התנבאותו המדומה של דוד, שגעונו בחצר אכיש, מצילה את חייו.

עוד עוסקים בהתנבאות שאול שני הסיפורים המסתיימים באמרה-בשאלה 'הגם שאול בנביאים'. הראשון שבהם מציג את התנבאותו של המלך באור נאצל, ראיה להפיכתו לאיש אחר הראוי למלוכה מכוחה של רוח ה' הצולחת עליו (י ה-ו, י-יג).24 הסיפור השני (יט יט-כד) לעומת זאת מציג את התנבאות שאול על דרך הנלעג. התנבאותו, כהתנבאות שלוש קבוצות השליחים שיצאו מלפניו כדי ללכוד את דוד, לא נועדה אלא לאפשר לדוד להימלט. המלך שאול אינו אדון לגורלו, למעשיו. הרוח שלטת בו ומציגה אותו במערומיו, תרתי משמע: 'וילך שם אל ניות ברמה ותהי עליו גם הוא רוח אלהים וילך הלוך ויתנבא עד באו בניות ברמה. ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה על כן יאמרו הגם שאול בנביאים' (יט כג-כד). והנה כשם ששאול מתנבא בעל כורחו וכך מתאפשרת בריחת דוד, כן נועדה התנבאותו-שגעונו של דוד למלטו מידי המלך אויבו, אכיש מלך גת.
כשם שמוזרה התנהגותו של שאול, נפילתו ערום, כך תמוהה התנהגות דוד – התווייתו על דלתות השער והורדת רירו על זקנו (כא יד).
בשני הסיפורים מופיעה שאלה רטורית המציינת כי המתנבא מצטרף אל רבים אחרים: 'הגם שאול בנביאם' (יט כד); 'חסר משגעים אני' (כא טז).

חיזוק הקשר בין שני הסיפורים מוצאים אנו בתרגום יונתן לשמ"א יט כד.המלים 'ויפל ערם' מתורגמות ב'ונפל ברשן' ומעיר רש"י: '...ובשם ר' מנחם ששמע מפי ערבי אחד ברשן בלשון ערבי משוגע'. והנה 'איש משתגע' בסיפורנו (כא טו) מתורגם בפשיטתא 'גברא דשניא' ומעיר א' טל כי אפשר ש'שן' במלת 'ברשן' הוא אכן מן 'שני', היינו לשון שגעון.25 דומה אפוא בעיני כי המתרגם חש בזיקה בין דוד המשנה טעמו לבין שאול הנופל בשגעונו, בהתנבאות אקסטטית.

אך בין שני הסיפורים הבדל ניכר: לשאול כבר יצא שם של מתנבא בעל כורחו, של מי שנתון לשלטונה של הרוח האלוהית שאינה מיטיבה עימו. דוד לעומת זאת הוא אדון לגורלו; אין הוא מתנבא באמת אלא עושה עצמו כאילו הוא קורבן הרוח, כאדוניו, למען הצלת נפשו. דוד מניח כי התנהגות נבואית תשכנע את אכיש להרפות ממנו; אם מלכו משוגע ומתנבא מדוע לא ישתגע גם הוא 'בעיניהם'? אם עבדי אכיש ביקשו לטעון כי הוא גיבור משאול, הרי שהוא מלמדם כי אכן גדול הוא מאדוניו, אך לא בגבורה כי אם בשגעון, בנבואה.

[ז]

בהמשך הרצף של תיאור בריחת דוד מפני שאול הריהו מגיע פעם נוספת לחצרו של אכיש מלך גת (כז א-יב; כח א-ב; כט א-יא). בין שני הסיפורים אודות דוד בחצר אכיש קווי דמיון מובהקים:

(א) בשניהם מצוין כי דוד מגיע לפלשת בבקשת מקלט מאדוניו: 'ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבא אל אכיש מלך גת' (כא יא); 'ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונושא ממני שאול... ויקם דוד ויעבר הוא ושש מאות איש אשר עמו אל אכיש בן מעוך מלך גת...' (כז א-ב).

(ב) בשני הסיפורים מבטאים עבדי אכיש את מורת רוחם מנוכחות האורח בצטטם את שירת הנשים על גבורת דוד: 'ויאמרו עבדי אכיש אליו הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחלות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו' (כא יב); 'ויקצפו עליו שרי פלשתים ויאמרו לו שרי פלשתים... הלוא זה דוד אשר יענו לו במחלות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו' (כט ד-ה).

(ג) בשני הסיפורים מערים דוד על אכיש: בראשון הוא לובש זהות של משוגע-נביא ובשני של אויב ישראל, אויב שאול ונאמנו של אכיש.

(ד) פעמיים משלח אכיש את דוד מעל פניו: '...חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי' (כא טז); 'ועתה שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני סרני פלשתים' (כט ז), '...ועתה השכם בבקר ועבדי אדניך אשר באו אתך והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו' (פס' י).

לאור קווי דמיון אלה הניח המחקר תלות ישירה בין הסיפורים. המחקר המגלה עניין בתולדות התהוותו של הספר, בזיקה 'הדיאכרונית' שבין הסיפורים, הציע כי הסיפור הקצר שבו משנה דוד את טעמו נועד להמיר את הסיפור הארוך, המביך משהו: בסיפור הארוך מצטייר דוד כמי שמבקש לכאורה לתקוף את אדוניו שאול, ואילו בסיפור הקצר מבקש לו דוד מקלט ותו לא. בסיפור הקצר אין מתפתחים יחסים בין דוד לאויבם של ישראל: מיד כשמזכירים הפלשתים את שיר גבורתו נוהג דוד כמשוגע, וכך מגיעים היחסים אל קצם עוד בטרם נוצרו.26

לפי דעה זו קיום שני הסיפורים זה לצד זה הוא תוצאה של 'תאונה' – הסיפור הארוך שהיה אמור לפנות את מקומו לא הוצא בסופו של דבר מן הספר, וכך נותרו בו שני הסיפורים החלופיים. לעומת זאת אפשרית גם הטענה ההפוכה: הסיפור הקצר שבו העמיד דוד פני משוגע מטיל צל על מלכם-משיחם של ישראל, ולפיכך הומר בסיפור האחר. ושוב תאונה ספרותית גרמה להופעתם המשותפת. טענת התאונה קשה בעיני בשל ריבוים של מקרים כאלה – מציאותם של סיפורים כפולים רבים בהיסטוריוגרפיה המקראית. גם האפשרות להציע טיעונים הגיוניים בזכות ראשוניותו של כל אחד משני הסיפורים ממחישה את חולשתה של הטענה, לפחות במקרה זה. ואפילו נקבל אותה – עדיין מוטל עלינו להצביע על הרושם שיוצרת הופעתם המשותפת של שני הסיפורים, שכן זוהי העובדה הספרותית הקיימת לפנינו. והנה אם נראה בשני הסיפורים שני שלבים עוקבים בבריחת דוד משאול תצטייר לפנינו התמונה הבאה:

(א) בפעם הראשונה בא דוד לחצר המלך בגפו – המשך הגיוני למסופר אודות ביקורו בנוב בבית הכוהן אחימלך, שם מקשה הכוהן: 'מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך' (כא ב) ודוד מתרץ מה שהוא מתרץ (פס' ג). בנסיונו השני למצוא מקלט בארץ פלשתים הוא בא לחצר אכיש בראש צבא של שש מאות איש (כז ב), צבא שהחל לקבצו לאחר שיצא מפלשת בפעם הראשונה (כב א-ב).

(ב) בפעם הראשונה ניתן לחשוב כי דוד אינו נאמן לשאול והוא נכון להמירו באדון חדש, במלך פלשתים. לאחר שנאלץ להציג עצמו כמשוגע הוא יודע כי לא יוכל לשוב ולעשות כן בשנית; אי אפשר לו לשוב ולהימלט מן השם הגדול שיצא לו. זאת ועוד, מאז נסיונו הראשון למצוא מקלט בחצר אכיש שב דוד והכה בפלשתים, וראה נצחונו עליהם בקעילה (כג א-ה). דוד הנמלט לפלשת מתוך תחושה של חוסר ברירה (כז א) בונה לו הפעם תדמית ההולמת את הופעתו בראש צבא: לכאורה אין הוא נאמן למלכו, והוא מוכן להעמיד את כשרונותיו הצבאיים ואת חייליו לשירות המלך הפלשתי. אך מסיום המעשה השני ילמד הקורא גם על הראשון: כשם שכאן לא התכוון דוד לבגוד בעצמו, אף בסיפור הראשון כן.

(ג) בשובו הפעם לפלשת מבקש דוד לרחוק מעיר הממלכה. רצונו זה יתבאר על רקע נסיונו הקודם: הוא חפץ להתרחק ככל האפשר מעיניהם של שרי פלשתים אשר סיכלו את שאיפתו למצוא לו מקלט בראשונה.

(ד) בפרק כא מגיבים תחילה עבדי אכיש על הופעת האורח הלא קרוא: 'הלוא זה דוד מלך הארץ הלוא לזה יענו במחלות...' (פס' יב). בסיפור השני המלך מבהיר תחילה לעבדיו מיהם העברים שבמחנהו: 'הלוא זה דוד עבד שאול מלך ישראל אשר היה אתי זה ימים או זה שנים ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה...' (כט ג). בין אופן הצגתו של דוד על ידי עבדי המלך לבין אופן הצגתו על ידי המלך עצמו שוני מובהק: העבדים מבקשים כאמור לעורר את חמת המלך, יראתו וקנאתו כנגד דוד ולפיכך הם מכנים אותו 'מלך הארץ'. לעומת זאת אכיש החפץ להחזיק בדוד במחנהו מציגו כעבד, 'עבד שאול' אשר הסב נאמנותו ממלך אחד למשנהו.

(ה) בפרק כא אין אכיש מקבל את טענת עבדיו על הסכנה שבדוד והוא מבקש להיפטר ממנו בגלל שגעונו, ואילו בפרק כט אין עבדיו של אכיש מקבלים את טענתו על נאמנות דוד ועונים למלכם על פי מה שטען להם; הוא הציג את דוד כ'עבד שאול' והם מקשים: '...ובמה יתרצה זה אל אדניו הלוא בראשי האנשים ההם' (פס' ד), ובהקשר זה הם שבים ומצטטים את שירת הנשים (פס' ה). בשני הסיפורים מבטא אפוא ציטוט השירה את חוסר אמונם של הפלשתים בדוד ואת יראתם מפניו.

אם אנו מקיימים את הפירוש הנבואי לשגעון אין לתמוה על כך שפרשת הופעתו של דוד כמשוגע אינה נזקפת לחובתו עם חזרתו לחצר הפלשתית. השגעון הנבואי הוא תופעת ארעי שאינה עומדת בסתירה לכושרו של אדם לשוב ולתפוס את מקומו בראש צבא, וקורות שאול, אדוני דוד, יוכיחו. שני הסיפורים אודות דוד בחצר המלך הפלשתי הם אפוא שני שלבים בעיצוב צמיחתו מפליט נרדף למנהיג צבאי העתיד לתפוס קל מהרה את המלכות על יהודה וישראל, שני שלבים הזורים אור האחד על משנהו.

[ח]

מחוץ לגבולותיו של ספר שמואל יוזכרו פירושי סיפורנו במזמורי תהלים, וליתר דיוק בכותרות המזמורים. כותרותיהם של מזמורים בתהלים הכורכות את המזמור בסיטואציה היסטורית מסוימת, באירוע מחייו של דוד, הן בבחינת פירוש מדרשי למזמור, היסטוריזציה שלו, העברתו מן הכללי אל הפרטי, הקונקרטי. עם זאת ראוי לציין כי הכותרות המדרשיות יוצרות פעולת גומלין; המזמור המתפרש על ידי הסיפור אף מאיר אותו מזווית חדשה ומבארו.

שנים ממזמורי תהלים זכות לכותרות 'היסטוריות' הסומכות אותם אל סיפורנו. כותרתו של מזמור לד מעוררת תמיהה: ראשיתה 'לדוד בשנותו את טעמו' הינה הד לדברי הסיפור 'וישנו את טעמו בעיניהם' (פס' יד), אך המשכה 'לפני אבימלך' ממיר את שמו של המלך 'אכיש' בשמו של מלך פלשתי אחר הידוע לנו מספר בראשית (פרקים כ כו).ש"י לדוגמה ביקש לפתור את הבעיה בטענה כי 'כך [-אבימלך] כל מלכי פלשתים נקראים וכל מלכי מצרים פרעה ואעפ"י ששמו אכיש קורין לו אבימלך'.

בין אם היתה לפני בעל הכותרת מסורת חלופית בדבר שם המלך ובין אם שגגה היא שיצאה מלפני 'המכתיר', דומה כי אסוציאציה בין סיפורנו לבין מעשה אברהם ושרה בחצר אבימלך גרמה לחילוף, וראה כבר במדרש: 'וכי אבימלך היה והלא אכיש היה, ולמה נקרא שמו אבימלך שהיה צדיק כאבימלך' (שוחר טוב, שם).27

בשני הסיפורים מאיימת סכנת מוות על הבאים בחצר המלך הפלשתי; אברהם סבור כי יהרגוהו על דבר אשתו (כ יא), ודוד חושש לחייו בהיוודע לו כי נחשפה זהותו. בשני הסיפורים גוררת היראה התחפשות: אברהם טוען כי שרה אחותו היא, ואילו דוד לובש דמות של משוגע.

גם בבר' כ וגם בסיפורנו מופיעים פעלים ושמות גזורי השורשים רא"ה ויר"א: 'וייראו האנשים מאד' (בר' כ ח), 'וירא מאד מפני אכיש' (שמ"א כא יג), 'כי אמרתי רק אין יראת אלהים' (בר' כ יא), 'מה ראית כי עשית...' (בר' כ י), 'הנה תראו איש משתגע' (שמ"א כא טו). הסיפור בבר' כ הוא היחיד שבו מכונה אברהם (או מישהו מבין האבות) בתואר נביא (פס' ז), ובסיפורנו הרי ניתן כזכור לפרש את התנהגותו של דוד כהתנהגותו של נביא. סיומה של כותרת המזמור 'ויגרשהו וילך' הוא בבחינת השלמת פער בסיפור.

הסיפור הבא – המשך דרכו של דוד למערת עדולם – אכן נפתח במלת 'וילך'; 'וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם' (כב א), אך מלה 'ויגרשהו' אין מקבילה בסיפורנו. אפשר שמלה זו היא תוצאה של הסקת מסקנה הגיונית מתגובתו של אכיש נוכח התנהגותו המוזרה של דוד. אך אין להוציא מכלל אפשרות שפירוש הגירוש מבוסס על מקבילת סיפורנו בפרק כט – שילוחו של דוד על ידי אכיש: 'ויען אכיש ויאמר אל דוד ידעתי כי טוב אתה בעיני כמלאך אלהים אך שרי פלשתים אמרו לא יעלה עמנו במלחמה. ועתה השכם בבקר ועבדי אדניך אשר באו אתך והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו. וישכם דוד הוא ואנשיו ללכת בבקר...' (פס' ט-יא). יוסף בן מתתיהו בהסתמכו כפי הנראה על כותרת המזמור, משלב את הגירוש בעלילת סיפורנו שבפרק כא: '... ונתכעס המלך על עבדיו שהביאו אליו אדם לא שפוי בדעתו וצווה לגרש מיד את דוד' (קדמוניות היהודים ה, יב, ב). אילולי דמסתפינא הייתי מעז לומר כי למלת 'ויגרשהו' יש תפקיד נוסף – משחק מלים על שם עירו של אבימלך, גרר (וראה גם מלת 'מגורותי' שבגוף המזמור, פס' ה).

שאלה מתבקשת מאליה היא מה ראה בעל הכותרת להסמיך דווקא מזמור זה לאירוע זה. דומה כי מלת 'טעמו' בכתוב 'טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו, יראו את ה' קדשיו כי אין מחסור ליראיו' (פס' ט-י) היא שעוררה אסוציאציה לסיפור אודות שינוי טעמו של המלך, ומשום כך אף מופיע פרט זה דווקא בכותרת המזמור. תן דעתך גם לכך שבכתובים המצוטטים מן המזמור מופיעים פעלים גזורי רא"ה וי"א כבסיפורנו ובבר' ב (וראה עוד בפס' יב: 'יראת ה' אלמדכם'). בסיפורנו נאמר בדוד: 'ויתהלל' (פס' יד) ובמזמור: 'בה' תתהלל נפשי' (פס' ג).

מלבד הממד הפרשני שבמלת 'ויגרשהו' שבכותרת מקנה המזמור אופי חדש לחלוטין לסיפור: בסיפור עצמו אין דוד פונה לעזרת שמים ואילו המזמור משווה גוון דתי לפועלו; דוד מתפלל לה' ויודע כי רק ממנו ומכוחו תקרב ישועתו לבוא: '... דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני' (פס' ה), 'זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו' (פס' ז), 'חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם' (פס' ח), 'צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם' (פס' יח), 'רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה'' (פס' כ).

הוספת תפילה בפי דוד היא מעין שילובם של מזמורי תפילה בפי גיבורים בין בסיפורי המקרא גופם – כגון תפילת חנה (שמ"א ב א-י), תפילת יונה ממעי הדגה (יונה ב) והמזמור שבפי חזקיהו הנרפא מחוליו בנוסחת ספר ישעיה של הסיפור (יש' לח ט-כ) – ובין בתוספות חיצוניות, כגון תפילת מנשה, תפילת שלושת רעיו של דניאל בכבשן האש ותפילותיהם של מרדכי ואסתר (בתוספות לדניאל ולאסתר שבתרגום השבעים).

גם מזמור נו בתהלים משמש בתפקיד דומה משעה שנוספה עליו הכותרת: 'לדוד מכתם באחז אתו פלשתים בגת' (פס' א). כותרת זו מבוססת על הכתוב בסיפור: 'וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל בידם' (פס' יד). מלת 'בידם' נתפרשה לבעל המזמור כאילו הפלשתים ממש אוחזים בדוד, וראה הסמכת לשון אחיזה למלת 'יד' בשמ' ד ד: 'ויאמר ה'... שלח ידך ואחז בזנבו'. לשון אחיזה על ידי פלשתים אמורה דווקא בגיבור מקראי אחר שנפל בידם, שמשון: 'ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו' (שופ' טז כא), ואכן ניכרים סממני קרבה בין סיפור שמשון לסיפורי דוד.28 בקרבה זו חש הלר השם בפי דוד את הדברים הבאים:

בעודם מחלצים אותי מאריזת השטיח המזוהם שבו כפתו אותי, החלו מעלים זכרונות מן העבר, וחזיונות אימים של שמשון נקור העיניים בעזה החלו מרקדים במוחי תוך כדי האזנה. הם שוחחו על ניקור עיני...29

אסוציאציה בין הסיפור לבין המזמור מעוררים ביטויי היראה, יראתו של דוד: בסיפור – 'וירא מאד מפני אכיש' (פס' יג), ויראת המשורר – 'יום אירא אני אליך אבטח... באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי' (פס' ד-ה, יב). הקריאה לה' בעקבות היראה היא הממד החדש שמקנה המזמור לסיפור: דוד פונה אל ה' וה' מושיעו.

[ט]

לסיכום נשוב ונציין כי פירושו של הסיפור בבידודו לא עלה בקנה אחד עם פירושיו במעגלים המתרחבים. הסיפור בבידודו משבח את דוד על עורמתו, אך כמה מפירושיו-הקשריו מצאו כי דוד הושפל בחצר הפלשתית וכי השפלתו היא עונשו הראוי לו על השקר ששיקר לאחימלך ועל התעלמותו מאלוהים בעומדו נוכח הצרה. גם העובדה שדוד לא מיחה ביד הנשים שפיארוהו על נצחונו ולא הזכירן כי ה' הוא מקור כוחו וישועתו מצדיקה את הענשתו.

דוד מכפר לכאורה על חטאו-התנשאותו במעשה העלאת הארון לירושלים; דוד המכרכר בעוז לפני ארון ה' אינו חושש הפעם להתבזות בעיני אישה – מיכל בת שאול – שהרי עז רצונו לכבד את ה'.

דוד שהתבזה בפלשת, בגת, מבקש למנוע התבזות דומה בגת משאול המת, וזאת בקינתו על שאול ויונתן בנו: 'אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצת אשקלון'.

עם חטא התעלמותו של דוד מה' בסיפורנו מתמודדים מזמורי תהלים – התפילות שאמרו דוד בהיותו במצוקה. לפי המזמורים לא התעלם אפוא דוד מאלוהיו אלא פנה לה' וישועת ה' לא איחרה לבוא.

גם מכלול המסורות המספרות בהתנבאותו של שאול מאירות את דוד באור חיובי – אם התנבאות שאול בעל כורחו הציגתהו באור נלעג. הרי שהתנבאותו המדומה של דוד אינה אלא דרכו המחוכמת להתמודד בהצלחה עם המצוקה שאליה נקלע. השוואתו המתבקשת מאליה של סיפורנו לסיפור האחר על בריחת דוד אל חצר אכיש מלך כת העמדתנו על כך ששני הסיפורים משקפים שני שלבים בתהליך צמיחתו של דוד עבד שאול, לקראת ייעודו כמלך ישראל. בראשונה הריהו עבד בודד הנס על נפשו ונחלץ בקושי מן הפח הפלשתי, ואילו בשנית הריהו עומד בראש צבא, פועל על פי תוכנית ומגלה אחריות כלפי אנשיו. דוד שבסיפור אכיש השני הוא אחראי, זהיר ומתוחכם, אדם בשל לקראת תפקידו כמלך ישראל.

הערות

  1. ראה: J.P. Fokkelman, Narrative and Poetry in the Book of Samuel, II, The Crossing Fates,Assen 1986, p. 363
  2. ואין לתקן 'מלך הארץ' ל'מכה הארץ' על פי A.B. Ehrlich, Randglossen zur Hebrdischen Bibel, III, Leipzig 1910, p. 244
  3. פוקלמן (לעיל, הערה 1), עמ' 364.
  4. למבנה תחבירי זה ראה למשל, שמ' כ ו.
  5. ראה מ"צ סגל, ספר בן-סירא השלם, ירושלים תשי"ט, עמ' רסח.
  6. ואין אפוא לתקן 'לעיניהם' (כגון אהרליך [לעיל, הערה 2], עמ' 244).
  7. פוקלמן (לעיל, הערה 1), עמ' 371.
  8. שאלה רטורית הניכרת מן הצליל ולא מן הצורה, עיין: G.K. §150b
  9. בעקבות המדרש הלך גם מ' שמיר, כבשת הרש, תל-אביב 1956, עמ' 81.
  10. ראה: S. R. Driver, Notes on the Hebrew Text and the Topography of the Books of Samuel, Oxford 19132, p. 178
  11. העניין במעשה העריכה בא לידי ביטוי בחיבורים שיצאו מתחת ידיהם של חסידי אסכולת ה-Redaction Criticism. לסיכום על אופי השיטה ראה: N. Perrin, What is Redaction Criticism?, Philadelphia 1969; J. Barton, Reading the Old Testament, Philadelphia 1984, pp. 45-60.
  12. ראה לסיכום כללי של תופעת האינטרטקסטואליות: J. Culler, The Pursuit of Signs, pp. 100-118; וכן כרך שלם של כתבי-עת שהוקדש לנושא: (Poetique, 27 (1976
  13. על העניין בקאנון השלם ועל השלכותיו על פירוש היחידות הבודדות ראה: B.S. Childs, Introduction to the Old Testament as Scripture, Philadelphia-London 1979; J. Barton, Redding the Old Testament, Philadelphia 1984, pp. 66-88; J. Barr, Holy Scripture, Canon, Authority, Criticism, Philadelphia 1983, esp. pp. 75-104
  14. ראה מאמרי, "עלה קרח עלה קרח" – מעגלי פרשנות בסיפור המקראי', מחקרי ירושלים בספרות עברית, ח (תשמ"ה), עמ' 7-23.
  15. על תופעת הרמז המקדים ראה מאמרי, 'על הרמז המקדים בסיפורת המקראית', באר-שבע, ב (תשמ"ה), עמ' 85-105.
  16. שמיר (לעיל, הערה 9), עמ' 83-84. לפי שמיר ניצל דוד את ההזדמנות הראשונה שזנקרתה לידו להפקיד את החרב ביד ידידו החדש, אוריה החתי, עד שנחלץ מיד הפלשתים, ראה: שם, עמ' 78, 84.
  17. ג' הלר, אלוהים יודע, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 177.
  18. על פי ע' יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 238, הציטוט מנוסח א ובדומה לכך בנוסח ב.
  19. המלים 'ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי' חסרות בנוסח וטיקנוס של תרגום השבעים המשקף העדר קשר מקורי בין מעשה גלית לשירה. השירה מדברת בנצחון – או בנצחונות – של דוד ושאול גם יחד בקרבות שבהם נפלו חללים רבים מן המחנה הפלשתי. ראה: P.K. McCarter, I Samuel (AB), Garden City 1980, p. 310.
  20. הלר (לעיל, הערה 17), עמ' 179.
  21. שלפנינו ביטוי אקסטזה נבואית כזו של שאול טענו למשל, מ' רזין וש' בן-צור, מוצא המלוכה בישראל, עמ' 295-296; ראה גם: א' ברטל, מלכות שאול – המלך הראשון בישראל, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 33.
  22. אין אפוא לתקן בעקבות השבעים Καί έτυάνιξεν ל'ויתף' (כך למשל דריוור [לעיל, הערה 10], עמ' 178).
  23. שמיר (לעיל, הערה 9), עמ' 80.
  24. פס' י-יג בשמ"א י אינם יסוד אורגני בסיפור, ראה לדוגמה: י"א זליגמן, 'יסודות איטיולוגיים בהיסטוריוגרפיה המקראית', ציון, כו (תשכ"א), עמ' 159 ובמיוחד הערה 59 שם.
  25. א' טל (רוזנטל), לשון התרגום לנביאים ראשונים ומעמדה בכלל ניבי הארמית, תל-אביב תשל"ה, עמ' 205; ראה גם: M. Jastrow, Dictionary of Talmud Babli, Yerushalmi, Midrashic Literature and Targumim, New York 1905, p. 198
  26. ראה: 80-79 K. Budde, Die Bucher Samuel (KHC), Tubingen 1902, pp.
  27. על זיקה בין סיפורי אברהם לסיפורי דוד עמד כבר R. Clements, Abraham and David (SBT, Escond Series, 5), London 1967, pp. 47-60
  28. לקווי דמיון בין סיפורי שמשון לסיפורי דוד ראה בספרי, חיי שמשון, ירושלים תשמ"ב, עמ' 91-92, 124-125.
  29. הלר (לעיל, הערה 17), עמ' 177.
ביבליוגרפיה:
כותר: "הגם דוד בנביאים?" שמ"א כא יא-טז במעגלי פרשנות פנים מקראית
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: 1997 , גליון יא
שם כתב העת: שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום
עורכי כתב העת: ויינפלד, משה  (פרופ') ; גרינפלד, חיים יונה
הוצאה לאור: תנ"ך ישראל ע"י מ' ניומן
הערות: 1. יצא לאור בסיוע קרן פרי לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי, האוניברסיטה העברית בירושלים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית