|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור הבריאהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדן |
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
פרשת בראשית מורכבת משלוש חטיבות: אנו מבחינים, כידוע, בין שני תיאורים של הבריאה:
התפקיד הפולחני (Sitz im Leben) של הסיפור הראשון הוא ה"קידוש", או ה"זכירה", של השבת. לכך אולי היתה הכוונה, כשאמרו כי "ישראל שבאותו הַמִּשְׁמָר מתכנסין לעריהם וקוראים מעשה בראשית" (תענית פ"ד מ"ב). המשמר שירת במשך שבוע, לכן קראו, כנראה, בכל יום באותו שבוע מעשה בראשית של אותו היום. הפרשה שימשה, איפוא, לצורך עבודת הקודש, ואפשר כי תיאור הבריאה עד לקביעת השבת חובר לכתחילה בשביל השבת ונקרא בו. הברכה שניתנה לאדם הראשון היתה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (א,כח). השאלה הנשאלת היא: מדוע המלה "כִבְשֻׁהָ" לא חזרה בברכה-הסמוכה שניתנה לנח ולבניו לאחר המבול (ט: א). ייתכן כי המלה הושמטה, בגלל המאורעות שאירעו בינתיים: גירושו של אדם מגן-עדן והעונש שנגזר עליו: "בְּעִצָּבוֹן תֹאכֲלֶנָּה" (ג, יז); נגזר על קין שיהא אָרוּר מִן הָאֲדָמָה (ד, יא), ועל הארץ ועל האדם ובעלי-החי נגזר מבול. השבת היא כלשון התפילה: "תכלית מעשה שמים וארץ". לכן נאמר: "ויכל אלהים ביום השביעי" (ב, א), כי "באה שבת באה מנוחה". בתפילת מנחה מיוחסת המנוחה ליעקב אבינו. אמנם, אברהם יגל בה, יצחק ירנן בה, אבל רק יעקב ובניו ינוחו בה. מחבר התפילה התכוון, כנראה, לעבודת יעקב בבית לבן (ל"א, לח-מא), כי דרגת המנוחה היא מקבילה לקושי העבודה בימי המעשה. תפקידם של אדם וחוה היה "לעבדה ולשמרה" (ב, טו), בדומה לתפקידם של הלויים באוהל מועד, ככתוב: "לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ אֶת-כָּל-כְּלִי אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ג, ז; ד, כז-כח; ח, כו). המשכן עומד, איפוא, במקום גן-עדן. כאשר חטאו אדם וחוה, נגזר עליהם לעבוד, אך השמירה נלקחה מהם: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁכֵּן... אֶת הַכְּרֻבִים... לִשְׁמוֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (ג, כג-כד). הכתוב "עַל-כֵּן יַעֲזֹב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (ב, כד), יוצר תקבולת בין יחסו של אדם לאלהים ויחסו לאשתו. כך יש להבין את הכתוב: "לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם... וּלְדָבְקָה-בּוֹ" (דברים י"א, כב; ל, כ), המעביר את האהבה והדבקות מהיחסים בין איש לאשתו אל היחס שבין אדם למקום. מקביל לכתוב שלנו, התיאור של עזיבת ההורים לשם הִדְבְּקוּת באלהים: "וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ... וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו" (רות ב, יא-יב), וכן: "כִּי אֲבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כ"ז, יא). את התפקיד הנוכחי של האדם: "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (ג: כג) יש להשוות לתפקידו בגן עדן: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב, טו). אז הועיד ה' חלק מן הארץ להיות גן, הוא הכין בעצמו את הכל, ורק עבודה מועטת ושמירה השאיר לאדם. מכאן ואילך יהיה צורך לעבוד את כל האדמה לפי דוגמא זאת, וזה תפקיד האדם – ואילו השמירה, מסורה מכאן ואילך לכרובים ולחרב (פס' כד). אמנם, השבת והמועדים משמשים אחר כך בתפקיד של גן-עדן בזמן (כשם שאברהם יהושע השל מסביר את השבת כמקדש בזמן). עלינו לשמור גן-עדן זה ולעבוד בימי המעשה בהשראה של גן-עדן זה. פירושו של רש"י: "כדמותנו – להבין ולהשכיל", מבוסס על היות שני המושגים הללו צמד קבוע, למשל, בכתוב: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דברים ל"ב, כט), "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מַרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (ישעיה מד, יח), "בִּינוּ בֹעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ" (תהלים צ"ד, ח). "לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה. לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל" (משלי א: ב-ג). צירוף הפעלים הללו מצוי, כידוע, גם בברכת האהבה שלפני קריאת-שמע של שחרית, בה נאמר: "ותן לבנו להבין ולהשכיל... את כל דברי תלמוד תורתך". ייתכן ונוסח זה מושפע מהתיאור של קריאת התורה בנחמיה ח, ח: "וַיִקְרֵאוּ בַסֵּפֶּר בְתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָבִינוּ בַּמִּקרָא". מכל מקום נשאלת השאלה, מה הוא מקור הרעיון שדמות אלהים פירושה "להבין ולהשכיל". הטעם הראשון, כמובן, הוא להרחיק את ההגשמה, שצלם אלהים ודמותו מתבטאים לא בגוף האדם אלא בהבנה ובהשכלה. אך נוסף לכך נראה לי לבאר פירוש רש"י על-פי הכתובים: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אכלכם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לַמַּאֲכָל וְכִי תַּאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל..." (בראשית ג, ד-ו). בכתובים אלה קיימת תקבולת בין דברי הנחש לראית האשה: כנגד "ונפקחו עיניכם" – "וכי תאוה הוא לעיניים" וכנגד "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" – "ונחמד העץ להשכיל". אולי למד רש"י מהכתובים הללו, כי האכילה מעץ הדעת הביאה את האדם להבין ולהשכיל, כי ההבנה או ההתבוננות באות על ידי ראייה מעמיקה של העיניים, וההשכלה באה על ידי ידיעת הלב טוב ורע. הקשר בין ההשכלה וידיעת טוב ורע מופיע בכתובים הבאים: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִּדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא . דִּרְשׁוּ-טוֹב וְאַל-רַע..." (עמוס ה, יג-יד), וכן: "נְאֻם-פֶּשַׁע לָרָשָׁע... חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב... יִתְיַצֵּב עַל-דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, רַע לֹא יִמְאַס" (תהלים לו, ב, ד-ה). לכן יכול היה רש"י לפרש את המלים "להבין ולהשכיל" לתוצאות של האכילה מעץ הדעת. אם פירוש זה נכון, רש"י התכוון לכך, כי מתחילת בריאתם של האדם ואשתו נקבע שייפקחו עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע. אלמלא חטאו היו זוכים לכך בהיתר, כי כוונת ה' מלכתחילה היתה שיזכו "להבין ולהשכיל".
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
123 |