עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית
בית מקרא


תקציר
כיצד ידע קין שמנחתו לא התקבלה? מדוע עונשו גלות ולא מוות? מהו אות קין ? על שאלות אלו ואחרות משיב המאמר מתוך נקודת מוצא שההתרחשות המרכזית בסיפור היא בנפשו של קין עצמו. כן מציע המאמר לראות את בראשית ד' כסקירה של התפתחות האנושות במשך שבעה דורות. בתחום התרבות-התפתחות חיובית. בתחום המוסר- התפתחות שלילית, התנוונות של המוסר.



"כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה" (בראשית ד 1-26)
מחבר: אברהם אהוביה


גם זה ספר תולדות האדם1, שהרי גם הוא מספר על הדורות הראשונים – מבניו של אדם ועד בניו של למך.
גן-עדן איננו עוד, והאדם בארץ, כפי שאנו מכירים אותה. והנה החל האדם לקיים את ייעודו בארץ, כפי שנתנסח במצוות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה (א 28), דהיינו: והאדם ידע את חוה אשתו, ותהר ותלך את קין... ותוסף ללדת את אחיו, את הבל. ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עובד אדמה. כך בדור הראשון, וכן בדור האחרון: ותלד עדה את יבל, הוא אבי ישב אהל ומקנה. ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב. וצלה ילדה את תובל קין, לטש כל-חרש נחשת וברזל.2
ואם דור אחרון כדור ראשון, מסתבר שגם הדורות שביניהם – עירד, מחויאל, מתושאל ולמך – גם הם מילאו את הארץ וכבשוה בחומר וברוח. ולמה לא סיפר הכתוב על תרומתם לפיתוחו של העולם? כי די היה לו בספרו על שני קצותיה של התקופה ההיא, כדי שנבין כוונתו: כל הדורות ההם, מהראשון ועד האחרון, עסוקים היו ביישובו של העולם.3
עסוקים היו ביישובו של העולם ותוך כדי כך מילאוהו חמס. קין הרג את הבל אחיו בדור הראשון, ולמך הורג איש לפצעו וילד לחברתו בדור האחרון. הנה גם כאן האחרית כראשית, ומן הסתם נהגו כך גם בדורות שביניהם. והאחרית קשה מן הראשית.
קין עובד אדמה היה, כאמור, ובהגיע העת לאסוף את יבולה נוהג היה להביא מפרי האדמה מנחה לה', וזו לא היתה מידה של רשע. אלא שבאחת הפעמים ה' שעה אל מנחת הבל אחיו, ואילו אל מנחתו לא שעה – ויחר לקין מאד.

במה התבטאה שעיית ה' אל הכל ואל מנחתו, ואי-שעייתו אל קין ואל מנחתו?
נשים נא לב, שהשעייה עצמה לא עוררה כל תגובה, כגון נפילה על הפנים, או קריאת התפעלות – אם מתוך שמחה ואם מתוך חרדה – ורק אי-שעייתו עוררה תגובה: ויחר לקין מאד, ויפלו פניו. מכאן ששעיית ה' אל המנחה היתה תופעה רגילה, ואילו אי-שעייתו במקרהו של קין הפתיעה; מכאן שלא היה לשעיית ה' ביטוי חיצוני אובייקטיבי (כגון "ירדה אש ולחכה מנחתו" כסברת רש"י), אלא היתה תחושה סובייקטיבית: הבאת המנחה לה' קשורה היתה באמונה, שה' שועה אל המנחה המובאת לפניו. וכך סבר גם קין בהביאו את מנחתו. אבל משראה, כי אחיו הביא מבכורות צאנו ומחלביהן – והשווה אל מנחתו המשובחת את מנחתו הרגילה – ידע כי ה' שעה אל מנחת הבל ולא שעה אל מנחתו שלו.

ומסתבר שבחרונו עלתה מחשבת חטא בלבו, עם שלבו מבקש לסלקה. ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך, ולמה נפלו פניך?... – דבר ה' אל אדם לעולם הוא חוויה פנימית, וכן דבר ה' אל קין, ומעיד הוא על מערכי לבו. הנה הטוב והרע מתרוצצים בקרבו. יודע הוא, שאם ייטיב שאת, כי אז... – ואינו שוהה להשלים את רעיונו, כי כבר בחר באפשרות השנייה, שלא להיטיב שאת. ואף-על-פי שהוא מוזהר מפני החטא הרובץ לפתחו, נכנע הוא לתשוקתו אליו ואינו גובר על חטאו ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

ועדיין מצפונו מייסרו. הנה הוא שומע את קול ה' השואל אותו אי הבל אחיך? – מכאן שמצפונו מייסרו. מנסה הוא להתחמק מאחריותו – לא ידעתי, השמר אחי אנכי? – ואינו מצליח בכך, כי הוא שומע את קול דמי אחיו צועקים אל ה' מן האדמה, והוא מעלה על עצמו את מארתה ואת גזרת הגלות: "נע ונד תהיה בארץ"4, כי איך יתהלך לפני ה' והרגשת אשם בלבו?

קריאת קין "גדול עוני מנשוא", היתה פרפור אחרון של הטוב במאבקו נגד הרע שבו. זו הבעת צער עמוק על החטא שחטא, והיא גם ביטוי של דאגה עמוקה מפני תוצאות חטאו, שלא יוכל שאתן: ומפניך אסתר דהיינו: "אהיה נסתר מנגד עיניך... כי תסתיר פניך ממני, מהשגיח עלי לטובה... (שד"ל)5והיה כל מצאי יהרגני. – הריגתו את הבל אחיו כבר אינה מטרידה אותו, אבל דואג הוא לגופו – אולי מפני שהתברר לו, שיכול אדם להרוג את אחיו. והוא מוצא מוצא: אם מורא שמים לא יגן עליו עוד – שהרי הוא ייסתר מפניו – יגן עליו מורא נקמת הדם: לכן כל הרג קין שבעתים יקם.6

ויצא קין מלפני ה' – גם מהשגחתו וגם ממוראו – וישב בארץ נוד.
ובהיות קין רחוק מה'7 הוא לא יקיים את גזרת נע ונד תהיה בארץ, אלא ישב בארץ ויפרה בה וירבה בה, וגם עיר יבנה בה. וספק אם קול דמי אחיו יישמע בה.
בימי למך יישמע צליל שמו של הבל בשמות בניו: בשם יבל, הוא אבי ישב אהל ומקנה, ובשם יובל, הוא אבי כל תפש כנור ועוגב, ובשם תובל-קין, לטש כל חרש נחשת וברזל. השם תובל קין רומז גם לפיוס בין הקרבן לרוצחו, כמדומה.8

הנה שוררת אידיליה בארץ נוד בימיו של למך. ושירו של למך בוקע מתוכה: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחברתי. המידה פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה (שמות כא 25) אינה מידתו של למך, היושב בארץ נוד, הרחק מלפני ה'. אוחז הוא במידתו של קין סבו, ואף עובר עליה: כי שבעתים יקם קין, ולמך שבעים ושבעה.

פרקנו סוקר את התהליך של התפתחות האנושות במשך שבעה דורות – מקין עד למך – בתחום התרבות החומרית והרוחנית ובתחום המוסר. והוא מצביע על התפתחות חיובית של התרבות, והתפתחות שלילית – כלומר התנוונות – של המוסר.

אבל אדם וחוה לא יצאו מלפני ה'. וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן ותקרא שמו שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, כי הרגו קין... הוא פתח תקווה.

הערות
1. השווה ה', א.
2. רמב"ן מסרס כתוב זה ומפרשו: הוא היה לוטש וחורש כל נחושת וברזל.
3. הרי זה מעין מריסמוס. ראה 18-11, 71 .A.M. Honeyman, JBL
4. נע ונד תהיה בארץ מתנגד לכלל הידוע מכה איש ומת מות יומת (שמות כא 12). ומדוע לא נדון קין למיתה – בהתאם לכלל ההוא – אלא לגלות? ברור שלא מפני ש"לא היה לו ממי ללמוד", כדעת ר' נחמיה (בר"ר כ"ב, יב), כי רצח קין היה רצח במזיד ללא ספק, שהרי הוא הוזהר כי לפתח חטאת רובץ וגו'; ואף לא מפני ש"לא היה עדיין עם, שיוכל ללמוד ממיתתו של הרוצח", כדעת מ"ד קאסוטו (מאדם עד נח, עמ' 126), אלא מפני שרק בית דין של מטה ממית את הרוצח (וראה מ"ד קאסוטו, שם), ולא בית דין של מעלה. ובסיפורנו לא מתואר משפט הרוצח, אלא דין ודברים שבין הרוצח לבין אליו, שהוא כדין ודברים בינו לבין עצמו.
5. להיות מורחק מה' משמע להיות מוסר מהשגחתו. השווה תהילים י 1; משלי טו 29.
6. מהו האות, ששם ה' לקין ובלתי הכות אתו כל מצאו? הרבה אותות מנו המפרשים, וביניהם "שנתן חוזק בלבו, והסיר פחדו ממנו". ראה אבן-עזרא לדיבור המתחיל וישם לקין אות.
7. הפועל "נוד" מורה על התרחקות ולא על הליכה הנה והנה.
8. תמוהה טענת מ"ד קאסוטו, כי "בקשר לכל אחד משלושת בני למך יש איזה רמז לשמו של קין אבי אבותיהם. על יבל נאמר שהיה אבי יושב אהל ומקנה; על יובל נאמר שהיה אבי כל חופש כנגד ועוגב רמז ללשון קינה... ואשר לבן השלישי, תובל קין, שמו של קין הריהו ממש חלק משמו. וגם את שמה של נעמה בת למך אפשר לקשור בלשון שירה וקינה..." (מאדם עד נח, עמ' 134). והרי אלה רמזים רחוקים כל כך, עד שאי אפשר להבחין בהם, בעוד שכל אוזן תשמע ב"יבל" ב"יובל" וב"תובל" את הדו של השם "הבל".

ביבליוגרפיה:
כותר: "כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה" (בראשית ד 1-26)
מחבר: אהוביה, אברהם
תאריך: יולי- ספטמבר 1996 , גליון ד (קמז)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית