עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרח > זכויות ילדים
חברה : כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה פוליטיקה ותרבות


תקציר
על השינויים שחלו במעמדו של הילד בחברה הישראלית, ועל הצמצום שחל באחריות של המדינה לילדיה, כפי שהוא משתקף בתכנית הכלכלית החדשה. האם הילדים של מדינת ישראל הפכו מנכס לנטל?



ילדים זו (כבר לא) שמחה : מדינת ישראל והילדים שלה
מחברת: ד"ר אורית רוזין


בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי ואף לשדרוג במעמדו של הילד בחברה הישראלית. במסגרת זו מתרבים ומתחזקים גופים המטפלים בזכויות של ילדים בכלל וילדים מוגבלים בפרט וגוברת ההכרה בזכויותיו של הילד ובמעמדו המשפטי. תהליך זה עולה בקנה אחד עם העובדה שבמסגרת המשפחה והפרט נמשכה המגמה הגורסת העמדת הילד וטובתו במרכז.

אבל ביחד עם הענקת הזכויות המשפטיות לילדים הלך והשתנה יחסה של החברה לעצם המחויבות הכלכלית לדאוג לרווחתם של הילדים. במידה מסוימת ניתן לטעון כי הענקת הזכויות האזרחיות והמעמד המשפטי לילד התרחשו בד בבד עם המוכנות הנמוכה יותר של ציבור משלמי המסים להסכים להקצאה של תקציבים לרווחתם של ילדים במצוקה כלכלית.

מה נשתנה?

כדי להבין תהליך זה כדאי לבדוק את יחסה של מדינת ישראל לילדים לאורך שנים. בשנות החמישים השקיעה המדינה משאבים רבים בקידומם של ילדים בכלל ושל ילדי עולים בפרט. כך הוקמו מסגרות שונות של התערבות ממסדית למען רווחת הילדים: מעונות יום, גני ילדים, מרפאות טיפת חלב, פנימיות ועוד. מדינת ישראל הצעירה והענייה אף העניקה פרס מיוחד למשפחות בהן נולדו יותר מ-10 ילדים, במסגרת התפיסה כי משפחות גדולות אינן נטל כי אם 'משפחות ברוכות ילדים'. בתקופת הצנע הוקצו מזונות יקרי ערך ובעיקר חלבונים מן החי ושוקולד באופן מיוחד לילדים.

גם במסגרת הפרטית המשפחתית עמד הילד במוקד החברה ונהנה ממעמד מיוחד. בתקופת הצנע, נוסף על הקצאת המזון הממשלתית הרבו הורים להעניק לילדיהם ממזונם כדי שלפחות תזונת הילדים תהיה הולמת (גם אם המחיר היה לעתים מזומנות פגיעה בבריאות ההורים ובעיקר, בבריאות האמהות).

ביחסה אל ציבור העולים החדשים העדיפה המדינה לצייר את עצמה כהורה הטוב והמיטיב (העולה לעתים קרובות על כישורי ההורות של העולים), כמי שיטיב לחנך את הילדים והנוער בהקשרים הפיסיים: תזונה ובריאות וכן בהקשרים המנטליים והתרבותיים – באמצעות החינוך במסגרות פורמליות, בלתי פורמליות ובמסגרת הצבא.

התוכנית הכלכלית החדשה, מצביעה על השינוי ביחס זה: היא מחצינה, למעשה, את השינוי הדרמטי במעמדו של הילד בחברה הכללית. מבחינתם של קובעי המדיניות הילדים של מדינת ישראל הפכו מנכס לנטל – מברכה לקללה. ילדי ישראל שוב אינם נתפסים כמי שראויים להגנתה הכלכלית של המדינה: זאת יוכיח הקיצוץ בדמי הלידה, בקצבאות הילדים ובחינוך. ילדי ישראל אמורים להסתדר לבד – כי הם ילדים פרטיים של הוריהם ולא מקור גאווה ותקווה לעתיד מבחינת המדינה והחברה. זוהי למעשה אותה תפיסה אמריקנית ניאו-ליברלית על פיה הילודה, הטיפול בילדים ובריאותם הם עניינו הפרטי של האזרח ואין למדינה כל זיקה או אחריות לגביהם.

מחפשים את האשמים

הגורמים לשינוי החברתי ולביטויו במדיניות המדינה הם רבים. אנחנו נוטים לפעמים ליחס את הידרדרות מעמדו של הילד לקבוצות שרמת הילודה בהן גבוהה בהרבה מן הממוצע בשאר האוכלוסייה – החרדים והערבים. הגידול הדמוגרפי של קבוצות אלה אף הוביל לתחושות של חרדה, תחושות שגברו לאחר ששילוב של מצוקה כלכלית וכוח פוליטי בידיהם של החרדים הובילו לחקיקת חוק הלפרט, חוק שעורר את חמת זעמו של הציבור החילוני מעוט הילדים ויצק שמן על מדורת השסע החילוני-דתי.

העובדה שציבור זה מרבה ללדת ילדים שנהנו עד כה מעידודה התקציבי של המדינה, הידיעה כי מסיהם של משלמי המסים משמשים את ילדיהם של אחרים, תרמה לדעתי באופן ישיר לרתיעה של ציבור משלמי המסים (ובעיקר אלה מהם שמשלמים הרבה מסים) מתמיכה במדיניות רווחה בכלל וגרמה להסתייגות הולכת וגוברת מתמיכה בהמשך מתן קצבאות ילדים ומענקי לידה בפרט.

אבל אסור לטעות וליחס את השינוי שחל במעמדם של ילדי מדינת ישראל רק לקבוצות מרובות הילדים, מפני שאת הפגיעה האנושה במעמדו של הילד הישראלי עוררו תהליכי ההפרטה – שזלגו מן המישור הכלכלי-חברתי אל המישור התרבותי, ובכלל זה ההעברה של המבט החברתי-הביקורתי מזכויות כלכליות-חברתיות לזכויות אזרחיות-משפטיות.

תהליכים כלכליים-חברתיים משני תרבות אלה, חברו לביקורת חברתית נוקבת שהעלו חוקרים ביקורתיים מדיסציפלינות שונות. בפשטנות יש לומר כי המשותף לכלל הביקורות הוא הצגתה של המדינה – כגורם כוחני ומדכא בעיקר בהקשרי הזהות הקולקטיבית של האזרחים. תפיסה זו הובילה לשתי מסקנות עיקריות: הראשונה היא שיש להגביל את כוחה של המדינה ואת מעורבותה בחיי הפרט – והשנייה כי יש לשנות מן היסוד את זהותה של המדינה ואת ערכיה. באשר לשינוי בזהותה של המדינה נדמה לי שהקבוצות הביקורתיות השיגו את ההיפך ממה שביקשו ואולם בהקשר הראשון – הגבלת כוחה של המדינה דומה שהביקורת של השמאל הביקורתי חברה לאינטרסים של הימין הכלכלי ותרמה להעמקת השינוי החברתי; הרצון להגביל את כוחה של המדינה הוביל להגבלת האחריות החברתית של המדינה כלפי אזרחיה ואף להתקבלות הרחבה של גישה זו בקרב חלקים בציבור.

השאלה הנעלמה

השינוי הכלכלי-חברתי שבא לידי ביטוי בתוכנית הכלכלית החדשה מזה ובשיחות סלון של משפחות משלמי המסים מזה לא נדון בזירה הציבורית כלל ועיקר. ניסיונות קודמים להעלות נושא זה לדיון נכשלו.

השאלה האם ראוי שהמדינה תעודד את אזרחיה ללדת מספר מסוים של ילדים לא פחות אך גם לא יותר, היא שאלה שיש לדון בה בפתיחות בעיתונות, מעל במת הכנסת ובאקדמיה. הטיעונים בעד ונגד שינוי מדיניות הממשלה מעידוד ילודה לעידוד משפחות קטנות (לא קטנות מדי) רבים. זוהי סוגיה סבוכה מבחינה מוסרית ואף שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית.

מבחינה כלכלית-חברתית ואף מבחינת רווחת הילד טוב תעשה המדינה אם תעודד את אזרחיה להקים משפחות קטנות (רק כאילוסטרציה ראוי שנאמר כאן שאמנם מוצרט גדל במשפחה קטנה אבל לעומתו אלכסנדר פלמינג מגלה הפניצילין היה השביעי מבין שמונה אחים וחצאי אחים). על-פי עיון בדוחות סטטיסטיים נדמה כי הילד הרצוי ביותר למדינה הוא הילד השלישי, ותמיכה בו ורק בו עשויה להבטיח צמיחה של האוכלוסיה בשיעור מתון; מכאן ניתן לשער שאם המדינה הייתה מחליטה להעניק מענקים מיוחדים רק לילד זה ולגרוע מהם אם יוולדו ילדים נוספים היא עשויה להצביע על היעד הרצוי לה ובאותה עת להשפיע על גידול מתון ושוויוני (בין קבוצות שונות באוכלוסייה) של ילדים בחברה.

בהקשרי הדיון המוצע יש כמובן להעלות גם את הטיעון המתבקש שאין לשלול קצבאות ילדים מפני שהם מיועדים לילד ולא למשפחתו. ואלה רק חלק מהטיעונים שצריכים היו לעלות בדיון ציבורי ראוי.

בלי קשר למכלול הטיעונים הרלוונטיים אותם יש להעלות ובהם יש לדון צריך לומר באופן נחרץ וברור כי צעדה של המדינה ברגע זה: קיצוץ קצבאות הילדים, הפגיעה בתקציביהם של מוסדות ילדים ונוער וההפחתה בשיעור מענקי הלידה, פוגעת באמהות הרות ובילדים שהוריהם סמכו על המדינה כמשענת בתכנון משפחתם. מוטב היה אפוא שהמדינה הייתה מודיעה כי בשל המצב הכלכלי אין היא יכולה לתמוך בלידה ובקיום של ילדים בשנים הקרובות – אבל לכל הפחות היה עליה לתת לאזרחיה ובעיקר לאזרחיותיה התראה של עשרה חודשים, כדי להערך. בנוסף ראוי היה שהמדינה תשקול שמן הסכום שיקוצץ היא תקצה סיוע למימון אמצעים למניעת הריון למעוטות יכולת.

הקיצוץ התקציבי איננו תחליף לדיון ציבורי. גם אם קברניטי המשק סבורים שילדים הם עניינם הפרטי של הוריהם ואל להורים לסמוך על המדינה שתסייע להם בגידול ובחינוך של ילדיהם, עליהם להודיע על כך בגלוי כחלק ממדיניות כוללת שהיא פרי של מחשבה ודיון ציבורי.

ביבליוגרפיה:
כותר: ילדים זו (כבר לא) שמחה : מדינת ישראל והילדים שלה
מחברת: רוזין, אורית (ד"ר)
תאריך: יולי 2003 , גליון 8
שם כתב העת: חברה : כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה פוליטיקה ותרבות
עורכי כתב העת: סבוראי, מורן; מנור, אודי; גופר, גילי
הוצאה לאור: יסו"ד : ישראל סוציאל-דמוקרטית
הערות לפריט זה:

ד"ר אורית רוזין מלמדת באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית