הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית
בית מקרא


תקציר
המאמר טוען כי יש להבין את סיפור קין והבל לא על רקע המקבילות המסופוטמיות אלא מתוךהמקרא עצמו. סיפור קין והבל דן בנטיה של האדם לסטות מהדרך האמת והטוב אל השקר. התהליך העובר על קין מרגע שקרבנו לא התקבל ועד התמודדתו עם העונש על רצח הבל מוצג כתהליך אנושי המתחולל בנפשו של החוטא.



סיפור קין והבל
מחבר: ניסן אררט


הזיקה לקין והבל השומרי

עיוננו בסיפור קין והבל נסמך על הנחתנו1, כי הסיפור המקראי הבודד לא יובן אלא מתוך עמידה על קשריו האידיאיים אל היחידה הסיפורית המקיפה, שבמסגרתה הוא מעוגן על-ידי המחבר. קריאה בסיפור המקראי כשלעצמו עשוייה, לעתים, להטות את הקורא-המפרש מ"פשוטו של מקרא" אל "מדרש מדעי" - העושה שימוש בממצאים ארכיאולוגיים ובמסקנות בלשניות, כדי לכפות על הכתובים ביאור, המתבסס על הנחה-פרשנית המבטאת את השקפת-עולמו של הפרשן.
כך נהג, לדעתנו, חיים גלעד במאמרו "סיפור קין והבל כפשוטו" שנתפרסם לאחרונה 2. הנחתו הפרשנית-המוקדמת מתבססת על הממצא הארכיאולוגי: "שני ספורים-מיתוסים שזיקתם לסיפור קין והבל התנכ"י בולטת ביותר" - כדברי ש"נ קרמר בספרו "ההיסטוריה מתחילה בשומר", שהוא מסתמך עליו. אלא, בעוד שקרמר מסתפק בציון הזיקה בין שני הסיפורים - מבקש גלעד לשחזר שני סיפורים של קין בסיפור המקראי "הקרובים מצד נושאם - הניגוד בין עובדי-האדמה ורועי-הצאן - אך רחוקים מצד זמנם ורקעם. 'קין א' (פסוקים א'-ח1) מעוגן במסורות קדומות ורקעו – המציאות החברתית והכלכלית של ארץ שומר... ואילו 'קין ב' (פסוקים ח2 ואילך) – רקעו הוא המציאות המאוחרת...". כדי לקיים את הנחתו הפרשנית המוקדמת, כי ב"קין א'" שוררת הבנה בין האכר והרועה כבסיפור השומרי – מגייס גלעד, בחריפות רבה, פרשנות פילולוגית, המאפשרת לו לשמוט מן הכתוב הפרובלמטי "לפתח חטאת רבץ" את יסוד ה"חטאת" – הנוגד את האידיאה שהוא מבקש למצוא בסיפור.
עם שאין אנו מתעלמים מזיקת סיפור קין והבל לספורים השומריים - כזיקה המצוייה בין סיפורי ס' בראשית למקורות ספרותיים מסופוטמיים מגוונים - נראה לנו, כי הזיקה האחת שתעזור לנו להבין את המסר הייחודי של הסיפור המקראי - העומד, בניגוד לאידיאה שמבקש למסור הסיפור השומרי - מצוייה בס' בראשית בכלל ובסיפור אדם וחוה בגן-עדן בפרט.

"עבודה" ו"עבודת-ה'"

בפתח פרשת אדם וחוה בגן-עדן מוצגת "העבודה" "לעבדה ולשמרה" - המצווה הראשונה לאדם - כערך מדריך מכוון ליצור האנושי, היצירתי הנבון, בבואו להתמודד עם אמת-המציאות, להיותו "טוב"3 . בסיום הפרשה ערך העבודה, "בזעת אפיך", מוצע כמחסום אפשרי בפני נטיית לב האדם לסטות מן "הטוב", בבוחרו לילך ב"דרך ההתנגדות הקלה", הערמה והמרמה, תחת ההתייצבות אל מול האמת, הקשה להתמודדות ישירה.
בפתח פרשת קין והבל כרוכה עבודת השניים, האכר והרועה, בעבודה אחרת: "עבודת ה'". לדעתנו, גם לזו האחרונה, הבאת המנחה בסיפור הנידון, זיקה ישירה אל אידיאת האמת ואל הסטיות הימנה על דרך הערמה והמרמה 4 .
"עבודת ה'" על דרך הקרבת הקרבן, המנחה-המתנה5, באה לבטא באורח סמלי ומעשי, את רגשות התלות והערגה כאחד של אדם כלפי האל, הריבון המצווה הכל יכול, המתגלה במידת החסד ביחסו אל היצור האנושי6. המקריב קרבן בעל ערך ומשמעות, הכרוך בויתור על אנוכיותו7, מקווה כי מתנתו תירצה לפני ה'; והוא יוכל לחוש עצמו "בטוב" - בשלמות עצמית אמיתית בקרבת אלהים (תהלים ע"ג, כח).
הקרבן כשלעצמו אינו אלא ביטוי חיצוני למה שמתחולל בנפשו של המקריב פנימה. מכאן הפתח לשיקור העצמי ולחטאת האדם8 בזיקתו לאלהים, בהתייחסותו אל עצמו או ביחסו אל העמית-הזולת – משהוא מבקש לכסות על מניעים אנוכיים באמצעות הקרבן לה'.
הודאת האדם בסטייתו זו מן האמת אל דרך הערמה והמרמה העצמית כרוכה במאמץ כן של האדם עם עצמו. ההכרה במידת הדין, האמת, ובמידת הרחמים - החסד של אלהים עשויה להחזיר את האדם ב"תשובה" אל העצמי האמיתי שלו.
מסר מורכב זה, המשתבץ היטב במסכת האידיאות של סיפורי בראשית על אודות "האדם", - מוצא את ביטויו ביחידה הסיפורית הנידונה: פרשת קין והבל.

קרבנו של קין

זיקת הסיפור לפרשת אדם וחוה בגן-עדן נוצרת באמצעות הקביעה, כי לידת קין והבל היתה כבר9 בגן-עדן וכי עם הגרוש ממנו נפרדו דרכי האחים: הבל היה לרועה צאן, ואילו קין היה לעובד-אדמה.
והאדם ידע9 את חוה אשתו ותהר ותלד את קין; ותאמר: קניתי איש את ה'. ותסף ללדת את אחיו את הבל. ויהיה הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה.
סיפור המעשה גופו מתחיל בביטוי: "ויהי מקץ ימים". משמעותו: כעבור כמה שנים10, משבגרו האחים והיו בגיל העשרה: נערים בראשית עבודתם העצמאית.
ויהי מקץ ימים10 ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא - מבכרות צאנו ומחלבהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד ויפלו פניו.
קין מוצג כמי שהגה את רעיון הקרבן - "המנחה לה'", ואילו הבל אך מצטרף "גם הוא" אל הרעיון: לבטא באופן סמלי-מעשי את רגשות התלות והערגה כלפי האלהים על-דרך הקרבת הקרבן. אולם, בשעת הביטוי המעשי של הרעיון, מתברר, כי מניעיו של קין לא היו כשל אחיו הבל, אשר ביטא את יחסו אל אלהי-החסד במתן היקר והחביב עליו מפרי עמלו: "מבכורת צאנו ומחלבהן"11. מהדגשה זו של הכתוב ניתן להבין, כי קין הקריב לאלהים את מנחתו אך כדי לצאת ידי החובה.

המרמה-העצמית

מסתבר שאלהים ברך את צאן הבל, ואילו שדהו של קין לא נתברך12; קין נקלע למצב בלתי-נוח המאלצהו לפנות אל דרך הערמה והרמאות העצמית13. אמנם פתוחה לפניו הדרך הישרה: להודות בצדקת הערכת האלהים את מנחתו לתקן את דרכו בעתיד. אך קין, הנתפס לקנאה בלתי-רציונלית באחיו, אינו מסוגל לכבוש את יצרו ולנהוג בהגיון. ועם שהוא יודע בסתר לבו, כי אין לו כל טיעון שיצדיק כעס, לא כלפי אחיו וודאי לא כלפי האל, מוצא קין הצדקה לכעוס על מצב-הדברים "הביש", שהוא נקלע אליו שלא בטובתו: "ויחר לקין מאד"14. כאומר לעצמו – להצדקת רמייתו-העצמית13 – האם לא אני הוא שהגיתי את הרעיון בדבר המנחה לה'? מדוע, איפוא, נתקפחתי? ומדוע אחי, שאך חיקה את מעשי, זכה לבדו בברכת-ה'?
בעקבות הצגת-דברים ערומה זו, הצגה חלקית של האמת בלבד13, מתמלא קין רחמים על עצמו: "ויפלו פניו". קין מצפה, כי האל יתמלא רחמים עליו וייפייס אותו. והוא טועה. האל היודע את שמתחולל בנפשו של קין המרמה את עצמו, מנסה לפתוח עמו בדברים, כדי לאפשר לו – אגב שיחה עמו – לגלות בעצמו, לעצמו, את הסיבה האמיתית לכעסו העצמי ולרחמיו על עצמו:
ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך?

הבחירה

קין מחריש – ושתיקתו מלמדת את האל, כי הנער ממשיך לדבוק ב"דרך ההתנגדות הקלה": אין הוא מוכן להתייצב אל מול האמת, אי-לכך האל-האב, בסבלנות רבה, אינו מרפה ממנו. אדרבא: האל פונה אל הגיונו של קין להזהירו מפני ההתפתות לפתור את בעייתו – מצב "הביש" שהוא נקלע אליו – על-דרך הערמה והמרמה13:
הלוא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רבץ. – ואליך תשוקתו; ואתה תמשל בו.
בלשון פיוטית אומר אלהים לקין: "הלוא אם תטיב" - לשקול בהגיון; ועשית שמוש נכון בשכלך15. "שאת" – בכוחך לשאת ולגבור על הסבך היצרי-הריגשי שאתה נתון בו עתה. אולם אם לא תבחר בדרך הישרה, "ואם לא תיטיב" לשקול כראוי, ופנית אל דרך הערמה והמרמה – שים לב: "לפתח" – לפתחך, סמוך מאד אליך, "חטאת רבץ". ההתפתות אל הסטייה, ("החטאת") מן האמת שכיחה; וזו כאילו אורבת, "רבץ", לאדם על-מנת שתשתלט עליו. ברם אף ש"ואליך תשוקתו" – אף שגדול הפיתוי לפתור את בעיותיו הבלתי נעימות של האדם באמצעות "שקרים לבנים" – אומר אלהים לקין: "ואתה תמשל בו", האדם הנבון בעל הבחירה, מסוגל לגבור על הפיתוי. וגם אם חטא – בידיו לחזור "בתשובה" אל עצמו.

המאבק

קין מחריש. שתיקה שבערמה: לא לגלות מצפוני-נפשו; או אפשר, שתיקה שבהבנה ובהסכמה? על-פי דרכו אין המקרא מגלה לנו את שמתחולל עתה בנפש הנער, אפשר נאבקים בו כוחות-משיכה נוגדים; ואפשר התחרט ונתבייש בכעסו – ומשום-כך החריש? המשמעות הנכונה לאי-התגובה של קין לדברי האל, תתברר, רק מתוך המעקב אחר מעשיו של הנער בסמוך16:
ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו – ויהרגהו.
קין נדמה מבקש לשטוח טענותיו לפני אחיו: "ויאמר קין אל הבל אחיו..."; אך בהמשך הכתוב אין כל מסירת-דברים. אין אנו יודעים, אפוא, מה "אמר" (חשב)17 קין "אל" (על אודות)18 "הבל אחיו" (עדיין מקיים עמו יחסי אחווה)19. נראה, על-כן, כי הפעל "ויאמר" משמעותו כאן – כבמקומות נוספים במקרא20 – "קבע מועד ומקום למפגש סודי". קין מנצל את האמון שאחיו רוחש לו; ומצליח, במרמה, למשוך אותו אל השדה – הרחק מן ההורים21 ורחוק, לפי דעתו המוטעית, מעין אלהים – כדי להסדיר עמו את העניינים ביניהם.
אך בשדה התנהלו העניינים שלא כמתוכנן: "ויהי" (פתיחה לענין חדש)22 "בהיותם בשדה" – בעוד קין מבקש להסדיר את הדברים עם אחיו בשדה – "ויקם קין אל הבל אחיו" – פגע באחיו בשגגה – "ויהרגהו". תמונת-דברים זו מתקבלת מדיוק לשון הכתוב. אין הוא גורס: "ויקם קין על הבל (בסתם: הזר השנוא) להרגו" – בערמה23; או: "ויקם קין ויהרג את הבל (בסתם)24; או "ויקם עליו ויכהו"25; אלא: "ויקם קין אל (על אודות)18 הבל אחיו" – מריבים היו זה עם זה26, כאחים, מן-הסתם על-אודות הרגשת-הקיפוח שהיתה לקין, ביחס לאחיו הבל, בשל פרשת המנחה (אתנחתא בכתוב); כשלפתע – שלא במתוכנן – מוצא קין עצמו פוגע בהבל אחיו באורח קטלני – "ויהרגהו".

המרמה

נבהל מן המעשה המחריד, מנסה קין אינסטינקטיבית לכסות על הרצח – בהעלימו את הגווייה באדמה, כפי שמתברר מהמשך הדברים. לאחר-מכן מבקש הנער להסתלק מן השטח מהר. אלא שהאל, הרואה ויודע את שאירע, מנסה שנית לפתוח לקין כלאביו אדם27, פתח להודות באשר אירע:
ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? ויאמר: לא ידעתי... השמר אחי אנכי?! קין, המבולבל מן האירועים ומיוסר-מצפון על שעשה באחיו, משיב בגמגום – כדרך מי שנתפס לדרך-המרמה ונכשל בסבך של שקרים-לבנים13: "ויאמר לא ידעתי..." – מבקש להערים על אלהים בחושבו, כי הגווייה המוסתרת לא תימצא...
באין תגובה מן האל מעיז קין, לאחר הפסקה קלה, להטיל על האל את האחריות לאשר ארע28. בערמה רבה, אך הנער רומז לעניין זה, בשאלו בתמימות-מעושה: "השומר אחי אנכי?!29.

השתיקה

עתה מגיב האל. מבהיר לקין, כי אלוהים אינו ניתן להערמה ולמרמה. האל שואל את הנער ישירות30: "מה עשית?" וכשהוא מחריש – מעמיד אלוהים את הדברים על אמיתותם:
ויאמר: מה עשית? קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה.
קין ממשיך בשתיקתו: אין הוא מודה, אך אינו מסביר את התנהגותו. האל רואה בשתיקה זו התחמקות ערומה – תחת ההתייצבות אל מול האמת. הנער חייב, איפוא, לשאת בתוצאות מעשה-הרמייה13: מידה כנגד מידה31. "ועתה" – מסקנת-הדברים 32.
ועתה, ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך... כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך – נע ונד תהיה בארץ.
האדמה, שעשית בה שימוש שיקרי – לכסות על דמי אחיך בעת שהרגהו – אינך ראוי יותר לעבוד אותה כאביך (גם לא "בזיעת אפיך"). על הריגה בשגגה תענש בגלות33: "נע ונד תהיה בארץ".

החזרה בתשובה

דברי האל האחרונים – גזר דינו של קין – שיחררו את הנער מן ההלם, ומן האלם, שבא עליו בעקבות דברי ההאשמה הראשונים של האל. עונש "הגלות" נראה לו כגילוי של חסד לעומת מה שנתחייב לדעתו מגודל עוונו. תוך שהוא מודה בחטאו, מוצא קין עוז בנפשו לפנות אל האל ולבקש ממנו רחמים על עצמו.
ויאמר קין אל ה': גדול עוני מנשוא! הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר – והייתי נע ונד בארץ – והיה כל מצאי יהרגני.
בקביעה "גדול עוני מנשוא!" מתייצב קין, לראשונה, אל מול האמת, ללא כל נסיון להמלט ממנה בדרך של הערמה והתחכמות. קין מכיר בעצמת העוון שברצח "גדול עוני"; והוא מוכן לשאת במתחייב מכך – "מנשוא". "נשא" כאן במשמעות של "נשה" – "התחייב ב..." – כבכתובים אחרים במקרא34. קין, לאחר שהאל העמיד את הדברים על-אמיתותם, ציפה לגזר-דין של מות. והנה האל חונן אותו – בהענישו אותו בגרוש בלבד. גילוי חסד אלוהי זה מביא את קין לפנות אל האל – בגוף שני – באומרו: "הן (אמנם35 חייבתני רק בכך ש)גרשת אותי היום מעל פני האדמה (הטובה, המיועדת לעובד-האדמה, כדי שלא אראה פניך) ומפניך אסתר; (ועונשי אינו אלא) והייתי נע ונד בארץ (ההפקר36; ברם כתוצאה מכך): והיה כל מוצאי (אפשר ש)יהרגני...". אין קין מסיים את דבריו בבקשה מפורשת מן האל להגן על הבן המורחק מלפניו. ברם האל נעתר לבקשתו:
ויאמר לו ה': לכן כל הרג קין שבעתים יקם. וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו.
אסיר-תודה על חסד-אלוהים – מצדיק עליו את דינו – יוצא עתה קין מלפני ה' – כבעל-תשובה אמיתי37 – אל ארץ "הסתרת-הפנים" לשאת בה את המתחייב מעוונו הגדול.
ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ-נוד קדמת-עדן. וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך. ויהי בנה עיר – ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך.
קין, שהורחק מעבודת האדמה הטובה, מתיישב ב"ארץ נוד", הרחק ממקום מגורי-אביו, "קדמת עדן"; מגורש כמוהו. בכך, שוב, נקשר סיפורנו אל פרשת גן-עדן. אך בכתוב "וידע קין את אשתו... ויהי בנה עיר" נסגר המעגל המצומצם של סיפורנו, הפותח בכתוב – "והאדם ידע את חוה אשתו... וקין היה עבד אדמה". ללמדנו: קין, "עובד-האדמה" בקדמת-עדן, לאחר שנתפס לערמה ולמרמה – ונתגלגל עד כדי רצח-אח – סופו נענש והופך ל"בונה-עיר" בארץ-נוד.

זרעו של קין

ואמנם זרעו של קין, מתוך מיצוי יכולתו השכלית מגיע להשגים תרבותיים נאים (בראשית ד', יז-כב) ולשיאים בשחיתות המידות (שם, כג-כד; ו', א-ד) ברם "ארס" הערמה והמרמה, הנוקב וחודר אל זרעו של קין, מביא לחורבנו: חברה הבנויה על מרמה וחמס, ביחסים שבין איש לרעהו, סופה אבדון. כדברי הכתובים (ו'; ה; יא-יג): "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום... ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס... ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ". "חמס" כאן – כמו במקומות אחרים במקרא38 – משמעותו: מעשה מרמה עם אח-קרוב; חרישת רע (מחשבה רעה) על הזולת-הרע; בגידה והונאת העמית המאמין בך.
נח, יחידי, חרג באורח-חייו מדרך זרעו של קין; ונבדל מדור המבול בנוהגו עם האלהים. על-כן: "ונח מצא חן בעיני ה'"; זאת משום ש"נח איש צדיק תמים היה בדרתיו – את האלהים התהלך נח": "צדיק" (ביחס לחברה) – דהיינו ישר, ללא-דופי ("נקי" מבחינה משפטית), אמין – בניגוד לבני-דורו הרשעים-הערומים39. "תמים" (ביחס לעצמו) במשמעות של איש-אמת, אינו מתחכם ("נקי" מ"שקרים לבנים"), מאמין לכל – בניגוד לבני-דורו מתחכם ("נקי" מ"שקרים לבנים"), מאמין לכל – בניגוד לבני-דורו אנשי החמס והמרמה40. "את האלהים התהלך נח" – הולך אחר הצו-האלוהי (החמור – שמשמעותו, בפרשת המבול, השחתת כל הבריאה) ללא צל של פקפוק, שאלה או ערעור – כהדגשת הכתובים בהמשך הפרשה41.

נספח

ע ר מ ה

בדרך-הערמה נשען האדם על שכלו כדי
להשיג אצל הזולת – ה ס ת ם – התם
או נעדר-הידיעה – מבוקש, שכלל
א י - א פ ש ר להשיגו ביושר
(בעיה-מסובכת, שפתרונה באמצעות השכל
בלבד)
- משהוא מציג את האמת החלקית האמת
המסולפת, או את השקר – כאמת
לאמיתה.

בד"כ פניתו אל דרך-הערמה הנה לכתחילה
ובמזיד;
ללא-נקיפת-מצפון וללא כל-צורך להצדיק
מעשהו


מעשה-הערמה
י ז ו ם, מחושב
ו מ ת ו כ נ ן לטווח-הקצר ולטווח-הרחוק


מבחינה-מוסרית המעשה נ י ט ר ל י:
שלילי או חיובי עפ"י תכליתו (ומיהות
הזולת-ה ס ת ם)

אי אפשר להוכיח מה היתה כוונת המערים
(חיובית או שלילית); לב-האדם, בלבד,
יודע את האמת.

ו מ ר מ ה

בדרך-המרמה נשען האדם על שכלו ועל
האמון שרוחש לו הזולת – ה ר י ע –
התם או נעדר-הידיעה – כדי להשיג
מבוקש, ש א פ ש ר להשיגנו ביושר, אך
הפניה לדרך-האמת יוצרת קושי כל-שהוא,
משהוא נזקק לדרך-הערמה
(לכתחילה: לו יכול להשיג מבוקשו
בדרך-הישרה, לא היה פונה
לדרך-הערמה).

בד"כ הוא נקלע, ב א ק ר א י,
לסיטואציה: למצב ש מ א ל צ ה ו
(כביכול) ליזקק לדרך-הערמה; מכאן
נ ק י פ ת – ה מ צ פ ו ן שלו, והצורך
ל ה צ ד י ק את מעשהו.

מעשה-המרמה א י נ ו יזום ו א י נ ו
מתוכנן אלא לטווח-קצר; ומוטעה, בד"כ,
בטווח-הרחוק.

מבחינה-מוסרית המעשה ת מ י ד
ש ל י ל י (בשל ניצול האמון של
הזולת-ה ר י ע).

אי-אפשר להוכיח מה היתה כוונת
ה מ ר מ ה (אפשר נעשה המעשה
בתום-לב): לב-האדם, בלבד, יודע מהי
האמת.

הערות

1. ראה ניסן אררט, "סיפור אמנון ותמר – קריאה עפ"י ה'סדר'", בית מקרא (צ"ה), תמוז-אלול תשמ"ג עמ' 331-357. וראה ניסן אררט, "קריאה על-פי ה'סדר' בסיפור המקראי – לאיזון הקריאה בפרשת דינה", הספרות, מס' 27 (דצמבר 1978) עמ' 15-34.
2. בית-מקרא (צ"ו) תשרי-כסלו תשמ"ד, עמ' 14-28.
3. ראה נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשל"א, עמ' 8. האדם, אף שנברא "בצלם אלהים", הנו היצור היחידי בטבע שלא נברא "טוב" – דהיינו מושלם. אדרבא: על האדם להיטיב (לתקן = לגאול) את עצמו בכוח רצונו, תבונתו ויצירתיותו. כבעל רצון-חופשי וכבעל-בחירה נתבע האדם להתנהגות מוסרית – העשוייה לעמוד בעימות עם נטייתו הטבעית לנהוג עפ"י יצריו. כבעל אישיות עצמית-עצמאית נתבע האדם להעדיף פעולה לאור ערכים על עשייה על-פי צרכיו הוא. כגון החובה: לדבוק אך באמת; לנטות אחר הטוב; לגמול חסד עם הזולת; לפעול על-פי הצדק; להיפעל מן היופי ועוד.
4. ראה ניסן אררט, "אידיאת האמת ואי-האמת בסיפור המקראי", בשדה חמד, ניסן-סיון תשמ"ג, עמ' 214-222. וראה נספח בסוף המאמר כאן.
5. קרבן במשמעות מתנה מצוי במקרא. כגון במדבר ז' ב-ג, שם, ל"א, נ; נחמיה י', לה.
6. בשונה מן "העבודה שבלב" – התפילה – שבה מבטא האדם במעשה-הדיבור בלבד את ההכרה בדבר מלכות-ה' והשגחתו על בריותיו.
7. שיא הדברים במעשה אברהם ביצחק בנו בפרשת העקדה.
8. ראה ניסן אררט, "בין 'חטאת' ל'אשם'", בשדה חמד, תשרי-חשון תשל"ט, עמ' 46-50.
9. ראה רש"י על-אתר. וראה מ"ד קאסוטו, מאדם עד נח, ירושלים תשי"ג, עמ' 132.
10. ראה קאסוטו, שם, עמ' 132-138.
11. ראה שם, שם, עמ' 138. וראה נחמה ליבוביץ, שם, עמ' 29.
12. ראה שם, שם, עמ' 139.
13. ראה נספח, בסוף המאמר, על המאפיין את הערמה ואת המרמה.
14. השווה בראשית ל"ט, יט; "ויחר אפו (פוטיפר)" – על המצב שנוצר: גם פוטיפר, בשל מסיבות הדברים, אינו יכול לכעוס לא על אשתו ולא יל יוסף. מצב דומה בשמו"ב י"ג, כא: "ויחר לו (לדוד) מאד". ועוד במקרא.
15. ראה בראשית ל"ד, יח; מ"א, לז; ויקרא י' כ; דברים ה' כה; יהושוע כ"ב, ל, לג ועוד. "היטיב" במשמעות של מתקבל על הדעת – הגיוני.
16. על קו-מאפיין זה של הסיפור-המקראי ראה מנחם פרי ומאיר שטרנברג, "המלך במבט אירוני על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה", הספרות, א' מס' 2 (קיץ 1968) עמ' 263-292.
17. הפעל "אמר" במשמעות "חשב" מצוי במקרא. ראה אברהם בן-שושן, קונקורדנציה חדשה לתנ"ך, ירושלים 1977, בערך "אמר" בציון (ב).
18. השווה בראשית כ', ב "ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי היא". וראה ספר בראשית מפורש ע"י הרב פרופ' ד"צ הופמן, בני ברק, עמ' שטז.
19. ראה שימוש לשון "אח-אחים" בסיפור יוסף ואחיו לציון יחס של אחווה – והעדרו לציין יחס של עויינות. ראה דברי התנחומא כמובא ברש"י לבראשית ל"ז, יז.
20. ראה קאסוטו, שם, עמ' 144-145. וראה שמות א', טו-טז "ויאמר מלך מצרים למילדות (המצריות של) העבריות" – קבע עמן פגישה סודית להורותן – "ויאמר: בילדכם את העבריות וכו'".
21. ראה קאסוו, שם, עמ' 145.
22. ראה כיצד "ויהי" פותח עניין כשחל שינוי בשטף הארועים בבראשית פרק ל"ח, ל"ט, מ' ועוד.
23. השווה שמות כ"א, יג-יד: "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו – ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה; (אולם) וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות".
24. השווה שופטים ח', 2: "ויקם גדעון ויהרג את זבח ואת צלמנע".
25. השווה שופטים ט', מג: "ויקם עליהם ויכם".
26. השווה בראשית רבה פרשה כ"ב, (טז) (יז) על הכתוב ד', ח'.
27. בראשית ג', ט: "ויאמר לו איכה". ראה נחמה ליבוביץ, שם, עמ' 34-35.
28. בדומה למעשה אביו. בראשית ג' יב: "ויאמר האדם: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל". ראה נחמה ליבוביץ, שם, עמ' 36-37.
29. ראה קאסוטו, שם, עמ' 146, המעמיד על שיתוף מוטיב "הידיעה" ו"השמירה" בין פרשתנו ופרשת אדם וחוה בגן-עדן.
30. בראשית ג', יג: "ויאמר ה' אלהים לאשה: מה זאת עשית?".
31. ראה קאסוטו, שם, עמ' 147, 149.
32. ראה, שם, שם, עמ' 147.
33. ראה שמות כ"א, יג-יד (הערה 23 לעיל) וראה גם קאסוטו, שם, עמ' 149.
34. ראה ניסן אררט, "נושא במקרא שאינו אלא נושה", בית מקרא (נ"ט) תשל"ד עמ' 536-548. "הנושה" – זוכר (את החוב) פוקד (את ההתחייבות) ומשלם (פורע את הפרעון). ניגודו הוא "הנושא" (בשין שמאלית) – מי שמעביר מלפניו, משכיח, מעלים, מכסה, מכפר וסולח. הכתוב כאן (שלא הובא במאמר הנ"ל) מסתבר יפה גם על-פי המשמעות של נושא=סולח כפירוש הרמב"ן: קין מודה בעוונו – רצח אח – הגדול מכדי היותו נסלח.
35. ראה אברהם אבן-שושן, קונקורדנציה חדשה לתנ"ך, ירושלים 1977, בערך "הן" בציון (ב).
36. הניגוד בין "האדמה" הטובה ו"ארץ" ההפקר – משכן חיתו-ארץ ופראי-אדם, מצוי גם בדברי האל לעיל ד' יב: "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך – נע ונד תהיה בארץ".
37. ראה ב"ר סוף פרשה כ"ב (כח): "ויצא קין מלפני ה'". מהיכן יצא? ר' יודן בשם ר' איבו אמר דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה (מובא ברש"י)... ר' חמא בשם רבי חנינא בר יצחק אמר: יצא שמח. המד"א (שמות ד' יד) 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'. פגע בו אדם הראשון אמר ליה מה נעשה בדינך? אמר ליה עשיתי תשובה ונתפשרתי.
38. חמס כ"צמד" או כמקביל למרמה מצוי בכתובים כגון: שמות כ"ג, א; י"ט, טז, ישעיהו נ"ג, ט; נ"ט, ו-ח; יחזקאל כ"ח, טו-טז; מיכה ו', יא-יב; צפניה א', ט; תהלים כ"ו, יב; ע"ב, יד; ק"מ, ב, ג, ה, ו, י"ב; משלי ג', ב, ג; ט"ז, כז-כט; דבה"א י"ב, י"ח. וראה קאסוטו, מנח עד אברהם, עמ' 35-36.
39. ראה שמות כ"ג, ז; דברים כ"ה, א. וראה בראשית י"ח, כג-כה; שמות ט' כז; דברים ל"ב, ד; שמו"ב ד', יא; מל"א ח', לב; יחזקאל י"ח, ה, כד; עמוס ב', ו; משלי י"ח, יז; כ"ד כד ועוד.
40. ראה תהלים קי"ט א-ג. וראה בראשית י"ז, א; כ', ה, ו; כ"ה, כז; דברים י"ח, יג; ל"ב, ד: יהושע כ"ד, י"ד; שמו"ב כ"ב, כא, לו; מל"א ט', ד; יחזקאל כ"ח, טו; עמוס ה', י; תהלים ט"ו, ב; ק"א, ו; משלי י', ט; כ', ז.
41. "ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה": ו', כב; ז' ה, ט, טז. עמדה זו של נח נבדלת מעמדת אברהם בפרשת סדום ומשה בפרשת העגל.

ביבליוגרפיה:
כותר: סיפור קין והבל
מחבר: אררט, ניסן
תאריך: ינואר-מרץ 1985 , גליון ק"א
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית