עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ירמיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > יחזקאלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נביאים ומלכים
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
סקירת האירועים וההתפתחויות המדיניות ביהודה משנת 609 לפנה"ס ועד חורבן בית ראשון, תוך הדגשת תפקידם של הנביאים בתחום זה. ירמיהו ויחזקאל התנגדו למרידה באשור ולקשר עם מצרים.



נביאים ומדינאים
מחבר: אברהם מלמט


הנביאים לחמו למען צדק ומוסר, אבל הם נאבקו גם בזירה המדינית: בשלהי מלכות יהודה יצאו ירמיהו ויחזקאל בחריפות נגד הקשרים עם מצרים

עם התפוררותה של האימפריה האשורית בשלהי המאה ה-7 לפני הספירה, לאחר שהטילה את חתתה על סוריה וארץ-ישראל במשך 300 שנה בקירוב, ועם נצחונותיו המזהירים של נבוכדנאצר הצעיר בקיץ 605, נקלעה יהודה למאבק הגדול שפרץ בין הממלכה הניאו-בבלית ובין מצרים. שתי הממלכות היו בחזקת תופעה מדינית חדשה ורעננה במזרח הקדום. הניאו-בבלים, או ביתר דיוק הכשדים, היו זה מקרוב לגורם מדיני וצבאי מכריע במסופוטמיה, ואילו מצרים, שזנחה למשך תקופה ארוכה את מדיניות ההתפשטות למזרח, חידשה בשושלת הכ"ו את מעורבותה באסיה – כל פרעה ופרעה לפי ההזדמנויות שנקרו לו. המאבק בין שתי המעצמות התנהל לסירוגין באמצעות התמודדות צבאית גלויה ובאמצעות "מלחמה קרה" או "שלום קר". המדינה הקטנה יהודה, השוכנת בצומת גיאופוליטי רגיש במיוחד, היתה מושפעת מאז ומתמיד ממערכת הכוחות הבין-לאומית, ועתה נודע להשפעה זו משקל מכריע לעצם קיום הממלכה.

על תקופה רבת מתח זו עומד לרשותנו שפע של מקורות הממחישים בפירוט רב את ההשתלשלות המדינית החיצונית ואת הפעילות הפנימית ביהודה: בנוסף לספרי מלכים ודברי-הימים מהדהדת סערת הימים ההם בייחוד בספר ירמיהו, ובנוגע לשנים האחרונות של הבית הראשון אף בספר יחזקאל. ידיעות משלימות מפוזרות זעיר פה זעיר שם בספרי ההיסטוריה של היוונים, כגון הרודוטוס ובירוסוס, ואצל יוסף בן-מתתיהו. הממצא הכתוב העברי עשיר ומגוון עתה יותר מכל תקופה קודמת והעדות הארכיאולוגית גם היא משקפת את הקורות ביהודה באחרית ימיה.

אולם הפרספקטיווה הנאותה להערכת הנסיבות ההיסטוריות שבהן נתון היה גורלה של יהודה ושהנחו את מדיניות שליטיה עולה בעיקר מן המקורות שמעבר לארץ-ישראל, בראש ובראשונה מן הכרוניקות הניאו-בבליות ובמידה פחותה מן התעודות המצריות. כללו של דבר, השפע והמיגוון של התיעוד העומד לרשותנו מעלה תמונה ססגונית ורצופה של מהלך האירועים בשנותיה האחרונות של ממלכת יהודה שלא ידענו כמותה לגבי תקופות אחרות בתולדות ישראל בימי המקרא. ניתן לנו להתחקות, שלא כרגיל לגבי תקופת המקרא, על עקבי ההשתלשלות ההיסטורית ברווחי-זמן קטנים מאוד, בגבולות של שנה אחת ואפילו של חודש ושל ימים בלבד.

יהודה עמדה אז, וביתר שאת מאשר בכל זמן קודם לכך, במלכוד של כוחות דו-קוטביים, כדבריו של ירמיהו, בעניין התקופה הנדונה, המביעים את הרעיון בצורה מטפורית: "ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שחור, ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" (ירמיה ב, יח); "מה תזלי מאד לשנות את דרכך, גם ממצרים תבשי כאשר בשת מאשור" (שם שם, לו).

הקצב המהיר של נדנדת הכוחות בזירה הבין-לאומית תבע ממנהיגי יהודה בשני העשורים האחרונים לקיום הממלכה כושר תמרון ויכולת הסתגלות יוצאי-דופן ביחסי החוץ, כדי להתמודד עם המצבים השונים. בפרק-זמן בן עשרים שנה נגררה יהודה שש פעמים לתפניות חדות במדיניות החוץ שלה של חילופי אמונים בין שני המחנות – מצרים ובבל. במלים אחרות: האוריינטציה המדינית השתנתה ביהודה כל שלוש שנים בממוצע.

הקרב במגידו

את שרשרת הזעזועים שפקדה את יהודה מן הדין לפתוח בקרב מגידו בקיץ 609 לפני הספירה, אם כי אירוע זה חל שנים מספר לפני שיהודה נקלעה ללחץ הישיר של ההתנגשות המצרית-הבבלית. ברם, שמא כבר באותה שעה השפיעו ניצני המערך הדו-קוטבי על שיקוליו של המלך יאשיהו לבלום בבקעת מגידו את צבא פרעה נכו, שחש אל הפרת לעזרת ממלכת אשור הגוססת מחמת הנפת הזרוע הבבלית. אמנם אין לדעת אם צעדו של יאשיהו נבע מתוכנית אסטרטגית כוללת, שתוכננה מראש בין יהודה לבבל, אך תוכנית מעין זו היא בגדר האפשר. מכל-מקום, פרשת מגידו היא דוגמה נדירה של נקיטת יזמה צבאית נועזת של מדינה קטנה כלפי מעצמת-על. למרות הכשלון אין לראות בצעדו של יאשיהו מעשה התאבדות, כסברה הנשמעת מדי פעם, אלא החלטה המושתתת על שיקולים מדיניים ואסטרטגיים. על שיקולים אלה מעיד גם נסיונה של יהודה להתמיד במדיניות האנטי-מצרית על-ידי המלכת יהואחז, בניגוד לעקרון הירושה שלפיו צריך היה למלוך הבן הבכור יהויקים. אכן תגובת פרעה לא בוששה לבוא. נכו הדיח את מלך יהודה והעלה לכס המלכות את יהויקים, שהיה נאמן למצרים בעקיבות, אגב החזרת יהודה למידותיה הגיאוגרפיות הטבעיות והפיכתה לארץ ואסאלית.

התפנית הבאה כרוכה במאורע הצבאי המרכזי של התקופה, הלא הוא מערכת כרכמיש שעל הפרת בקיץ 605. מערכה זו הוכיחה בעליל את עליונותה הצבאית של בבל על מצרים, וחרצה את מאזן הכוחות במזרח הקדמון ואת עתידן של סוריה וארץ-ישראל. אולם ההנהגה ביהודה לא הסיקה את המסקנות המתחייבות משינוי הנסיבות בזירה הבין-לאומית, והוסיפה להשתעשע בתדמיתה המפוקפקת של מצרים כמדינה חסונה, הנכונה לחוש לעזרת בנות חסותה בעת הצורך.

על-כן, יש להעריך משנה הערכה את צלילות דעתם של אנשי הרוח אז, דהיינו, של נביאי האמת, שניחנו בכושר ראיה מעמיק ובפרספקטיווה מציאותית. נביאים משיעור קומתם של ירמיהו ויחזקאל או אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים, שניבא "ככל דברי ירמיהו" (כו, כ), שלא עמדו ליד הגה המדינה, היו משוחררים בחשיבתם מן הקונצפציות של הממסד, בניגוד לנביאי השקר. לפיכך יכלו לחתור להערכת מצב מפוכחת ובלתי משוחדת בדבר טובת האומה בעתיד, בניגוד לאינטרסים מיידיים שהם קרובים בדרך-כלל ללב הממסד.

ירמיהו ויחזקאל, כישעיהו בשעתו, ניסו לנפץ את הדימוי המסולף של מצרים בעיני בני יהודה כמעצמה בעלת חוסן ומשענת של בטחון. אדרבא, לדברי יחזקאל מצרים היא "משענת קנה לבית ישראל... ובהשענם עליך תשבר" (כט, ו-ז). מצרים היא "נמר של נייר" באיומיה על בבל: "ולא בחיל גדול ובקהל רב יעשה אותו פרעה במלחמה" (שם יז, יז). בעוד יחזקאל מוטרד בשל הפיתוי שמפתה מצרים את יהודה, פיתוח שהוא ממשיל לשוחד מיני וליחסי התזנונים בין שתי המדינות (שם טז, כו, כגף כא, כז), מפנה ירמיהו את עיקר חזותו ליחס הרצוי לבבל ולנבוכדנאצר "עבדי". הברירה היא בין "דרך החיים" ל"דרך המוות" (ירמיה כא, ח-ט). מאחר שמנהיגי יהודה כבר החמיצו את השעה, נותרה עתה, כמוצא יחיד להצלת האומה, רק הכניעה מרצון לבבל.

במושגים מודרניים שימשו אפוא הנביאים, בלי לגרוע כהוא-זה מן המניעים העמוקים יותר שפיעמו בלבם, כעין פרשנים מדיניים, בלתי תלויים במדיניות הרשמית. בדרך זו נטלו חלק פעיל בשאלת "האוריינטציה" במדיניות החוץ, שהלכה והחריפה ביהודה את הקיטוב בין המחנה הפרו-מצרי למחנה שנטה אחר בבל. קיטוב זה חצה את העם, למן בית המלוכה וחוגי השרים והכוהנים ועד לחוגי הנביאים. אצל הנביאים, האידיאולוגיה המדינית היתה לסלע המחלוקת העיקרי בין נביאי האמת לנביאי השקר.

מועד שעבוד יהודה לבבל לא בושש לבוא, אם כי תאריכו המדויק עדיין שנוי במחלוקת. דומה, כי יהודה עמדה במריה נגד בבל כשנתיים מאז מערכת כרכמיש ונכנעה רק בחורף 603, אף-על-פי שכבר שנה קודם לכן הגיע צבא בבל עד אשקלון והחריב את העיר עד היסוד.

נקודת המפנה השלישית שוב כרוכה בהתמודדות צבאית ישירה בין בבל למצרים. בחורף שנת 600/601 ערך מלך בבל את מסעו השאפתני ביותר עד לעבר הגבול המצרי, מאורע בין-לאומי ממדרגה ראשונה שעליו נודע במפתיע מן הכרוניקה הבבלית מימי נבוכדנאצר (הידועה ככרוניקת וייזמן, על שם המפרסם). מקור זה אינו מעלים את אזלת-היד של הצבא הבבלי בהתנגשות עם צבא מצרים והאבידות הכבדות שספגו שני הצדדים. כשלונה של בבל, שנוצל בוודאי על-ידי התעמולה המצרית, הניע את יהודה וכמה משכנותיה לפרוק את עול בבל ולערוק אל המחנה המצרי – צעד נמהר וחפוז כפי שהסתבר כעבור זמן לא רב. אמנם הבבלים נצרכו לשנתיים לשם שיקום צבאם, בייחוד צבא הרכב, וכדי להנחית מכת תגמול על יהודה, אירוע המוליך אותנו לתפנית הגורלית הבאה.

מפגן כוח נגד יהודה

בחורף שנת 598/7 הראה נבוכדנאצר את נחת זרועו ליהודה הבוגדת, מפגן כוח ששימש בלי ספק גם אות אתרעה כלפי מצרים ובעלי-בריתה האחרים. המצור הבבלי הראשון על ירושלים נסתיים בכניעת יהויכין – בנו של יהויקים שמת בינתיים בנסיבות בלתי ברורות – בב' אדר, 16 במרס 597, כפי שמתברר עתה מן הכרוניקה הבבלית.

הכניעה למלך בבל, שאחד מגורמיה היה בוודאי האכזבה מהעדר עזרה מצרית, הצילה את ירושלים מחורבן פיסי ואת יהודה ממעמד של ארץ כבושה במסגרת האימפריה הבבלית. אך הפוטנציאל האנושי של הארץ נפגע פגיעה חמורה מחמת הגליה המונית, לרבות עילית האומה, "התאנים הטובות" בחזונו של ירמיהו (פרק כד). כתוצאה ממדיניות ההגליה של נבוכדנאצר והטלת "מס כבד" על יהודה, כדברי הכרוניקה הבבלית, נתערערו אשיות הממלכה, השתררו אנדרלמוסיה חברתית וכלכלית ומצוקה פסיכית ורוחנית, כפי שעולה בייחוד מדברי הנביאים. מפגעים אלה הכשירו את הקרקע לעלייתם של יסודות מפוקפקים והרפתקניים, כפי שאירע לא-אחת למדינות מנוצחות שהוטלו עליהן תנאי כניעה חמורים ובלתי נסבלים.

משוללת הנהגה מדינית מוסמכת ומנוסה ובראשה מלך חדש והססני "מטעם", הוא צדקיהו, הסתבכה יהודה כעבור זמן לא רב באינטריגות בזירה הבין-לאומית, תככים המוליכים לנקודת מפנה נוספת. צדקיהו זימן ואולי נאלץ לזמן, ועידה אנטי-בבלית בירושלים בשנת 594/3 – צעד פרדוקסלי לאינטרס האישי של המלך למרוד במעצמה שבחסדה מלך. בכנס החתרני היו מיוצגות הממלכות אדום, מואב ועמון שבעבר הירדן, וערי החוף הפיניקי – צור וצידון. לברית זו לא היה סיכוי להצליח וכן לא היה בה משום איום ממשי על בבל. יתר על כן, קואליציה של שישה בעלי-ברית כזו נעדרה לכידות מבחינה מדינית וצבאית, שכן כל מדינה ומדינה ממרכיבי הברית שואפת באותו זמן לקדם את האינטרסים הצרים שלה ודבקה בסולם קדימויות משלה.

הכינוס האנטי-בבלי בירושלים נתלווה בפולמוס חריף בין ירמיהו לסיעת נביאי-השקר. הללו הסיתו למרד גלוי בנבוכדנאצר לא רק ביהודה (ירמיהו כז, ט-טו; כח) אלא גם בקרב גולי יהודה בבבל, כפי שעולה מאיגרתו של ירמיהו אל הגולה (חט, ח-ט). באיגרת זו נוקב ירמיהו בשמותיהם של שני נביאים, שנידונו לשריפה על-ידי נבוכדנאצר, ושל נביא שלישי ששיגר לירושלים כתב פלסתר נגד ירמיהו (שם, כא-לב). נוכל לשער כי אף את הופעתו של יחזקאל כנביא יש לראות על רקע פעילות נבואית מוגברת זו, שבדומה לירמיהו הוכיח גם הוא בדברים קשים את נביאי השקר.

המובהק מבין נביאי השקר שהתנצחו עם ירמיהו היה חנניה בן עזור "הנביא אשר מגבעון". עניין מיוחד בדבר שמוצאם של שני הנביאים מערי בנימין, שהיו קשורות בשושלות יריבות של כוהנים. המצע המדיני של נביאי השקר בא לכלל ביטוי קולע בהכרזתו של חנניה במקדש בשם ה': "שברתי את עול מלך בבל. בעוד שנתיים ימים אני משיב אל המקום הזה את כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל מן המקום הזה ויביאם בבל" (ירמיהו כח, א-ד).

גם הפעם עמדה בוודאי מצרים מאחורי המזימות נגד בבל, אך אין לנו על כך ידיעות מפורשות. לעומת זה ידוע שהפרעה החדש, פסמתיך השני, ערך סיור ראווה לארץ-ישראל ולפיניקיה בשנת 592, ששילהב את הרגשות האנטי-בבליים בקרב ההנהגה ביהודה. אולם להתקוממות גלויה נגד בבל הביאה רק עלייתו של הפרעה התקיף חפרע לכס המלכות במצרים בשנת 589, ובכך אנו מגיעים אל התפנית השישית והאחרונה.

מצור ממושך

כאשר פלש נבוכדנאצר לארץ בחורף 589/8, לפי השיטה הכרונולוגית המקובלת עלינו, עמדה יהודה במצב חירום מביץ ומחוץ. מבחינה דיפלומטית וצבאית נותרה למעשה מבודדת בעימות עם המעצמה הבבלית ("כל רעיה בגדו בה", איכה א, ב); ואילו מבחינת מערך הפנים היתה חצויה בין האידיאולוגיה של ה"נצים", שדחפו למלחמה טוטלית בבבל, ובין ה"יונים", חסידי מדיניות הפיוס והכניעה. לאור מלכוד זה יש להתפעל מיכולת עמידתה של ירושלים במצור ארוך וקשה, שנמשך שנה וחצי, ולפי שיטה כרונולוגית אחרת, שאני מאמץ אותה, אפילו שנתיים וחצי. אמנם המצור הבבלי הוסר מעל ירושלים לשעה קלה כדי לקדם את חיל המשלוח המצרי, שהוחש באיחור ליהודה והכזיב בכוחו, כפי שחזו אל-נכון ירמיהו ויחזקאל. כיבוש ירושלים היה אתגר רציני, שאילץ את נבוכדנאצר להפעיל את טובי מצביאיו ואת מיטב הטכניקה של קרבות מצור, שהיתה ידועה באותם ימים. אך הגורם שהכריע את גורל העיר היה אותו משחית עתיק יומין בהטלת מצור – הרעב הכבד שהציק לאוכלוסי ירושלים, שרבו והלכו מפאת זרם של פליטים מערי השדה.

עובדה שהתמיהה חוקרים היא פרק-הזמן שחלף בין הבקעת חומת ירושלים בט' תמוז (כנראה שנת 586) והחרבת העיר – חומותיה, בתיה, המקדש והארמון – רק כעבור חודש בז' או בי' באב. מדוע לא נחרבה העיר הפרוצה מייד לאחר חדירת צבא האויב לתוכה? נראה לי שאין לזקוף את הסיבה לרוח הלחימה וההתנגדות מצד יושבי העיר בדומה לימי הבית השני. השהייתה חורבן הסופי נגרמה כנראה מחמת ציפייתם של מפקדי צבא בבל למתן גזר-הדין של נבוכדנאצר בדבר גורל העיר.

מפקדת נבוכדנאצר שכנה באותה שעה ברבלה בארץ חמת שבסוריה התיכונה, דרומית לקדש על נהר אורונטס, במרחק 350-400 קילומטרים מירושלים או מהלך עשרה עד שנים-עשר ימים בימי הקיץ הארוכים. לרבלה הובלו צדקיהו ופמלייתו, שחמקו מן הבירה בעת הבקעת החומה אך נתפסו בסביבת יריחו. ברבלה נערך משפט הבגידה של מנהיגי יהודה, ובאותה שעה גזר, כנראה, מלך בבל את דין ירושלים לחורבן. נבוזראדן, רב טבחים, היינו המצביא העליון של צבא בבל, נשלח לבירת יהודה כדי לבצע את פקודת אדוניו. לפי המקורות המקראיים כדיוקם, התאריך של ז' או י' באב מוסב על בואו של נבוזראדן לירושלים (מלכים ב כה, ח). שלשלת האירועים הנזכרת הולמת יפה את פרק-הזמן שחלף בין הבקעת חומת ירושלים ובין הופעתו של נבוזראדן בבירה, שסתמה את הגולל על גורל העיר.

עם כיבוש ירושלים וביטול המלוכה של בית-דוד הקיץ הקץ על יהודה בתור מדינה. המציאות המרה שבה היתה נתונה שארית הפליטה בארץ משתקפת בחזות האיומה שנושא יחזקאל משנתבשר על-ידי הפליט מירושלים על נפילת העיר: "אשר בֶּחָרָבות בחרב יפולו ואשר על-פני השדה לחיה נתתיו לאכלו ואשר במצדות ובמערות בדבר ימותו" (יחזקאל לג, כז והשווה ז, טו-טז). גורלם הקשה של פליטי-החרב מרומז בדברי המקונן: "קלים היו רודפינו מנשרי שמים, על ההרים דלקונו, במדבר ארבו לנו" (איכה ד, יט). פליטים שמצאו מסתור במערות מפני חיל-האויב אולי הותירו אחריהם את שתי הכתובות העבריות החרותות במערת-קברים ליד ח'רבת בית-לי, מזרחה ללכיש, המזכירות את יהודה וירושלים בליווי דברי תפילה.

ביבליוגרפיה:
כותר: נביאים ומדינאים
מחבר: מלמט, אברהם
תאריך: אוקטובר 1992 , גליון 105
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית