עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > חקלאותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917] > עליה ראשונה עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונה
יד יצחק בן-צבימוזיאון ארץ ישראל, תל - אביב


תקציר
על יצחק טופורובסקי, שהיה בין עשרת המתיישבים הראשונים בראשון-לציון, ופיתח מחרשה חדשה שהיתה מותאמת לתנאי הארץ.



מחרשת יצחק ליב טופורובסקי : "מתקופת העץ לתקופת הברזל"
מחבר: שמואל אביצור


עובדי אדמה מגדלים תבואות בארץ מזה כ-8,000 שנה. משימוש במקלות נבירה להוצאת שורשים ופקעות עברו החקלאים למקלות חפירה להטמנת זרעים ולאחר מכן למעדרים ולמכושי צור המחוברים לידיות עץ. מאוחר יותר פותחה מפלחה – כלי ידני-רגלי לפתיחת תלמים במקום עידור. עם ביותם של בעלי-חיים, השתמשו בכוחם כדי להקל על עבודת החקלאי ולהגדיל את התפוקה.

בשלב זה הפכה המפלחה - שהאדם לחץ עליה בידיו כדי להעמיקה באדמה וברגלו דחף קדימה כדי לפתוח תלם - למחרשה הנגררת בכוחם של בעלי-חיים. בדרך כלל היו אלה שוורים, כאשר כוחם של צמד שוורים עולה עשרת מונים על כוחו של האדם. הפעלת המחרשה, לפני כ-5,000 שנה, חתמה את תקופת האבן הפרהיסטורית. את תחילת ההיסטוריה יש לראות לא רק בראשית השימוש במתכות, הקמת מדינות והמצאת הכתב - אלא גם בפיתוחה של המחרשה ואפיית הלחם. בתחילה היו חודי-יתדות המחרשה עשויים צור, ולאחר מכן - נחושת וברונזה. בתקופת התנחלות שבטי ישראל בארץ (לפני כ-3,200 שנה) החלו להשתמש בברזל ולהתקין ממנו כלים. גם היתדות של המחרשות נעשו - וכך עד היום - מברזל.

ראשיתן של המחרשות בימי הכנענים והתפתחותן כמחרשות חודי-ברזל – בימי שבת אבותינו על אדמתם. הן עוצבו בארץ לפי תנאי הקרקע אותה נועדו לחרוש, וכך נוצרו בארץ שלושה סוגי מחרשות: הקלה ביותר נועדה לאדמות קלות של לס וחול בנגב, שדרשו חריש רדוד - מחרשת סולייה; השנייה - מחרשת הרים בינונית, מתאימה לשטחים מסולעים; השלישית - מחרשה כבדה, בעלת יתד ארוכה וכבדה, החודרת עמוק יותר לאדמה ומתאימה לאדמות הסחף של העמקים. במשך הזמן הוכנסו בהן שכלולים שונים, פשוטים אך מתוחכמים, שהקלו על העיבוד, והגנו על הבהמות ועל עובד האדמה מחבטות, כאשר נתקלה המחרשה באבן או בשורשים.

במשך הזמן הוצמדו למחרשות אביזרים להרחבת התלם ולסילוק רגבי העפר, התקני זריעה ואף מיתקן להסרת הבוץ מיתד המחרשה. נוסף להתאמתן לצורכי העיבוד ולתנאי הקרקע והאקלים, הותאמו המחרשות המקומיות גם לכוחן ויכולתן של בהמות העבודה. תפקידה היחיד של המחרשה היה לפלח את האדמה, לפתוח תלמים בחריש פתיח לפני הזריעה ולכסות את התלמים (שידוד) בחרישת ערב אחרי הזריעה.

כ-3,000 שנה לאחר שהותקנו לראשונה יתדות ברזל במחרשות הארץ-ישראליות לבני-ישראל, הופיעו כאן שוב מתנחלים מבני ישראל. היו אלה מייסדי פתח-תקווה, שרכשו אדמה קרוב לירקון, ובחנוכה תרל"ט (1878) יצאו לראשונה לחרוש אותה. לפניהם עמדה השאלה, באיזו מחרשה יפלחו את אדמתם. תגובתם הראשונה למראה מחרשתו של הפלאח הערבי - ועוד בטרם ידעו את פעולתה וחסרונותיה - היתה בוז.
היא נראתה בעיניהם כלי קמאי, מפגר, 'מסמר' ותו לא. במושבת הטמפלרים הסמוכה, שרונה, היו מתיישבים גרמנים, שהפעילו במשקיהם את המחרשות האירופיות שהיו עשויות בעיקרן (בשלדיהן) עץ.

אחד מתשעת ראשוני המתיישבים בפתח-תקווה היה מי שכינה את עצמו אגרונום - דוד רנגר, אשר ניהל בעבר חווה של בעלי אחוזות בהונגריה. הוא פסק, כי יש להביא את המחרשה הגדולה ו"המתקדמת", בה השתמשו באחוזות אלו. היחיד שידע לחרוש - יהודה ראב הצעיר - יצא לחרוש בה את נחלתם. עד מהרה התברר, כי אין בכוחם של צמד שוורים או שניים משרונה, או צמד שוורים חזקים מהגולן - לגרור את המחרשה ההונגרית. יתירה מזו, האדמה "לא נענתה" לה. יבול תבואות החורף והקיץ היה דל יחסית, בעוד שהיבולים של הפלאחים בסביבה היו טובים יותר. תוצאה גרועה ביותר של החריש בכלי האירופי היתה הפיכתה של האדמה לקשה וחלקה, ובלשונם של המתיישבים הראשונים - ל"לבני זכוכית".

כעבור שלוש או ארבע שנים בא גל התיישבות נוסף, שהביא להקמת ראשון-לציון, זכרון-יעקב וראש-פינה. בקרב עשרת המתיישבים הראשונים בראשון-לציון היה נער בן 16 בשם יצחק ליב טופורובסקי, שעזב את בית הוריו ביקאטרינוסלב (עתה - דניפרופטרובסק) ושם פעמיו לארץ. בדרכו עבד בקושטא כשוליה של דווד – נפח דודי נחושת. כשצבר קצת כסף עלה על אנייה שהפליגה לארץ. בזכות ניסיונו הקושטאי (ואולי בעקבות מה שראה בסדנת אביו שהיה מסגר-מכונאי) ובעיקר הודות לתבונתו וכישוריו, הצטרף לקבוצת מייסדי המושבה בתפקיד של נפח. אף שאין שמו נזכר ברשימת המתנחלים הראשונה של ראשון-לציון, תרם נער זה תרומה מכרעת ויסודית להתפתחותה של החקלאות בארץ - יותר מכל אחד מקרב המתיישבים, בעלי הנחלאות או האגרונומים המלומדים. בראשית ההתיישבות בהיותו, כאמור, הנפח של המושבה הקטנה, נהיה לחרש ברזל ואומן לכל כליהם ומכשיריהם של המתיישבים.

כמו בפתח-תקווה, ארבע שנים קודם לכן, גם המתנחלים ופקידי הברון בראשון-לציון הביאו איתם את המחרשות האירופיות, שנפגעו על נקלה. טופורובסקי הנער התחיל לתהות על הסיבה לכך. היתה לו ההזדמנות לעמוד על טיב מחרשותיהם ודרכי עבודתם של הפלאחים, שבאו אליו (וברבות הימים אף יותר מאשר בני המושבה) להתקין יתדות למחרשותיהם או להשחיזן. במשך עונה חקלאית אחת בלבד (חורף ואביב תרמ"ג 1882/3), למד את אופיין וטיבן של המחרשות האירופיות והמקומיות, והשכיל להבין יפה את תכונותיהן לעומת צורכי העבודה החקלאית והחריש - עד כי יכול היה לקבוע מה דרוש באמת לעובד האדמה בארץ, כיצד ניתן לשכלל את כלי עבודתו ובראשם את המחרשה.

העלם יצחק טופורובסקי הבין מה שראשוני פתח-תקווה, איכרי ראשון-לציון והאגרונומים המלומדים לא השכילו להבין; הוא נוכח לדעת, כי המחרשות האירופיות, שפותחו בתנאים אקלימיים כה שונים מאשר בארץ, נועדו לא לפתיחת תלם – כפי שנהוג בארץ - אלא גם, ובעיקר, להפיכת האדמה.

הפיכה זו של האדמה דרושה בארצות הגשומות והמושלגות, כשניתן לחרוש רק בסתיו ובאביב. שם יורדים גשמים בעונות החריש, וכדי להבטיח כי הזרע לא יירקב יש לדאוג לאידוי האדמה על-ידי הפיכתה, דבר הדורש כוח רב פי-שלושה מן הדרוש לפתיחת תלם בלבד. אך המחרשה האירופית המהפכת גוזלת את הרטיבות החיונית מן הקרקע. אמנם אם חורשים בה בחורף, מוחזר לאדמה חלק מהרטיבות בעקבות גשמים נוספים, אולם בתבואות הקיץ, הנזרעות בתום הגשמים באביב, הסכנה חמורה. עובד האדמה גם אינו מפזר את הזרעים באביב במפולת יד לכל צד, אלא מוריד אותם אחד-אחד דרך משפך וצינורית של קנה - היישר לקרקעית התלם הרטובה עדיין. כשמתכסה התלם בעפר נשמרת הרטיבות, ויש מצע טוב לזרע על-מנת שינבוט, אך אם הופכים את האדמה - ובאין גשם נוסף - אין לזרע תנאים לנביטה ולגידול.

המחרשה האירופית נפגעת בקלות מהאבנים שבשדות, וקשה מאוד להשתמש בה במדרונות. זאת ועוד. לאחר החריש, משאירה אחריה המחרשה המהפכת גושי אדמה גדולים העלולים להפריע להתפתחות נביטת הזרעים,ויש צורך לרכך אותם; לשם כך הובא כלי חדש מאירופה (שלא היה ידוע עד אז בארץ) "לסרוק" את הרגבים1.

לעומת זאת, ראה ובחן הנער טופורובסקי את מחרשת העץ של הפלאת הערבי - הגלגול האחרון של המחרשה הארץ-ישראלית-הכנענית הקדומה, בעלת יתד הברונזה. הוא הבחין ביתד ארוכה ומחודדת, העמידה יותר בפני אבנים וטרשים שבשדה, והמסוגלת לחדור לאדמה, גם כשהיא עדיין רטובה למדי, דבר המאפשר להשתמש במחרשה זמן קצר אחרי הגשם, מה שאין כן במחרשה האירופית. כן ניתן לחרוש בה במדרונות. אך עם כל פשטותה היה בה חיסרון: שלדה העשוי עץ אינו חזק והוא ניתן לפגיעה.

מסקנתו, אפוא, היתה שבארץ דרושה מחרשה מהטיפוס המסורתי, אך חזקה יותר, כדי שלא יצטרכו לפרקה ולחזקה כל שנתיים-שלוש (לרוב על-ידי מיזוג שתי מחרשות משומשות ופגומות לאחת חזקה ומועילה). לפיכך, התקין מחרשה הדומה בכל לזו המקובלת בקרב הפלאחים בסביבות ראשון-לציון, ומותאמת לטיב הקרקעות שלהם, אך עשויה כולה ברזל. המחרשה החדשה של י"ל טופורובסקי היתה חזקה עד מאוד, ועתידה היתה לשמש במשך עשרות שנים, אגב החלפת היתד בכל עשר שנים לערך.

עם התקנת מחרשה זו שוב לא נזקק עובד אדמה לנגר, שהתקין את שלד המחרשה ותיקן אותה מדי פעם, אלא לחרש הברזל, שהתקין את כולה. כך גם לא נזקקו עוד לחורש הטבעי, שיספק ענפים וגזעים לחלקי המחרשה השונים (הבורך של המחרשה צריך להיות כפוף, ולא תמיד קל למצוא בדי עץ כפופים לפי הנדרש; היצול צריך להיות ארוך, כ-3 מ', וגם זה אינו נמצא בנקל בתנאי החורש של הארץ). קשה יותר היה להשיג עץ בשטחים שאינם מיוערים, כמו סביבות ראשון-לציון.

למרבה ההפתעה, לא היכתה ההמצאה גלים ולא זכתה להכרה המגיעה לה. אמנם התחוללה מהפכה רבתי בטכניקה החקלאית, אך הבשורה לא הגיעה בזמנה אל כל מאה משפחות עובדי האדמה היהודיים, שהיו אז בארץ; גם כשהגיעה, פסלו פקידי הברון כל כלי, שלא היה ידוע להם מארץ מוצאם.

הניצוץ הבזיק, אבל טרם היו די עצים למערכה. קדמונינו אמרו: "אין בעל הנס מכיר בנסו". דבר זה התקיים במלואו ביחס לטופורובסקי. הוא הבין את היתרונות הטכנולוגיים של מחרשה חזקה ונוחה לשימוש לפי הטיפוס של "המחרשה הערבית", שנועדה רק לפתיחת תלמים, כשהיא עשויה ברזל ללא עץ, אבל לא יכול היה להיווכח בערכה המהפכני לגבי החקלאות של אותם הימים.

אלמלא מכתב אחד שנשתמר, כלל לא היינו יודעים, מתי הומצאה מחרשה זו. המקור היחידי בכתובים לתולדות ההתיישבות במושבות בעת "התקופה התורכית" הוא ספר היובל של ראשון-לציון (שיצא במלאת חצי יובל שנים למושבה)2. שם לא נזכר תאריך מדוייק לסיפורנו והוא מיוחס לשנות התשעים. במכתבו של הביל"ויי ישראל בלקינד מראשון-לציון אל זלמן דוד לבונטין, מייסדה (ובמובן ידוע "בעליה") של המושבה בשנותיה הראשונות, כתוב בין השאר: ה' יצחק ליב טופורובסקי [במקור טאפארווסקי] חרש ברזל עושה לעצמו מחרשות קטנות עבור סוס אחד וזה המצאה גדולה. יען כי ראשית, אין לנו ללכת לאשכנזים3 ולהרים את כספנו, ושנית, טוב לנו לעבוד איש את חלקו מלעשות שותפות". תאריכו של מכתב זה4 השמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים הוא כ"ב בחשוון תרמ"ד (22 בנובמבר 1883) - על סף השנה החקלאית השנייה של ראשון-לציון.

מכאן שהמתיישבים הכירו, ואף הוקירו, את המחרשה החדשה של הממציא - שאפשרה לבעל סוס אחד לחרוש לבדו את אדמתו ולא להידרש לשותפות עם שכנו, כפי שהיה בשימוש במחרשה האירופית הכבדה שנדרשו שני סוסים למשיכתה. כן חשובים היו בעיניהם מחירה הזול של מחרשת טופורובסקי, אפשרות רכישתה אצל איש מקומי מוכר בכושרו וביושרו וכן היכולת לבצע אצלו תיקונים בעת הצורך.

השימוש בבהמת עבודה אחת עם מחרשת ברזל קטנה גרם לשינוי ניכר בכל מערך העבודה. בעיקר חשוב הדבר בכרמי הגפן, בהם לא רצוי לחרוש בצמד שוורים, כי הגפנים עלולות להיפגע. והנה, במקום שני שוורים רתמו סוס אחד למחרשה (וברבות הימים - פרד), ונוכחו לדעת, שהדבר נוח יותר, מועיל וחסכוני: שוורים אינם יכולים לעבוד יום שלם, ועובד האדמה - שביקש לנצל היטב את מלוא הזמן בין גשם לגשם - צריך היה להחזיק שני צמדים (ארבעה שוורים) ולהחליפם בצהרי היום; או לפחות, להחזיק שלושה שוורים ולהחליף אחד מהם כל שעתיים. מחירם של ארבעה – ואפילו שלושה - שוורים עלה על מחיר סוס עבודה אחד. גם החזקתם ומזונם (אם היה עליהם להיות חזקים ולעבוד היטב) עלו יותר מאשר מזונו של סוס אחד.

יתר על כן, הסוס פוסע מהר יותר משור ותפוקת יום עבודה בחריש עם סוס עולה ברבע, ולעתים בשליש, על זו של החריש בשוורים. זאת ועוד: עובד אדמה הלך מביתו לשדהו מרחק 3-4 קילומטרים כשהמחרשה על כתפו, שק הזרעים תלוי בצדו ומלמד הבקר בידו. הכנסת הסוס למעגל העבודה איפשרה לאיכר לרכב עליו לחלקתו ובחזרה.

שמעה של המחרשה נפוץ אם כי לאט. המתיישבים היהודים השתמשו בה בעיקר בכרם ובגינה, ואילו הפלאחים הערבים - בעיקר בפלחה. חרשי ברזל בלוד וברמלה התחילו לחקות את מחרשת טופורובסקי, ובבתי המלאכה של בית היתומים "שנלר" בירושלים החלו לייצרה במספר ניכר. ומעניין לציין, שהמתיישבים היהודים כינו את מחרשת הברזל של טופורובסקי בשם "מחרשה ערבית", בשל היותה בנויה על העקרון של מחרשה פלאחית-מקומית, ואילו הפלאחים הערבים קראו לה "מחרשה יהודית". אלה ואלה צדקו.

כאשר החלה פקידות הברון לנהל את ראשון-לציון, קיבל אביו של י"ל טופורובסקי שלושים דונם ובית. הבית היה בין ששת הראשונים שנבנו ברחוב שנקרא לימים 'הרצל'. כל הטובה הזאת באה לו לא בזכות המצאתו, אלא בשל היותו איש חיוני ומועיל במושבה - "חרש ברזל כל-בו" שלה, או בלשון הימים ההם - הנפח שלה. הוא התקין מחרשות, עשה עגלות (כלומר גם עבודות עץ), עסק בפרזול ובכל עבודות ברזל שהיו במושבה. רוב המזמינים, בייחוד של המחרשות, היו פלחים מהכפרים סרפנד, בית דג'ן, צפריה5 ואף ממקומות מרוחקים יותר. הוא גם היה בין חופרי הבאר הראשונה של המושבה, אותה באר, שנחפרה בכוח וניהול עצמיים ובעזרת חידוש מועיל - מקדח-יד. זו החפירה שהנציח בכתביו איש ביל"ו, חיים חיסין, אשר רכש את לבו של הברון רוטשילד - כשבעקבות בקשת עזרה להקמת מיתקן השאיבה שלה, "נשבה" הברון לענייני הארץ ונהיה "הנדיב הידוע".

זמן מה עבד טופורובסקי גם ביקב ונהיה למכונן ראשי של המסגרייה שלה. הוא נתן יד גם למפעלים אחרים במושבה, כגון עצירת חולות על-ידי נטיעת עצי אקליפטוסים, ביחוד על גבול נחלת-יהודה לעתיד; בתכנון בארות, וכן - ככל נפח ומפרזל סוסים "הגון" בימים ההם - היה גם "רופא" הבהמות היחידי במושבה וסביבתה.

היו לו גם המצאות נוספות, ביניהן - "משחזה אוטומטית", שהמציא עבור חרמשים לקציר מספוא. המתיישבים הגרמנים מגדלי המספוא נאחזו בהמצאתו זו, השתמשו בה, ויש אומרים שגם הציגוה כהמצאה שלהם. בית המלאכה שלו הפך להיות בית אולפנה לחרשי מתכת צעירים, חדשים בארץ, וביתו – מעין "בית עולים" פרטי בו מצאו מקלט ראשון - בתחילה קורת גג ומזון, ומי שרצה והיה מוכשר, גם עבודה בבית המלאכה שלו.

המחרשה הארץ-ישראלית הקדומה לבשה צורה חדישה כמעט בעת ובעונה אחת עם התקנת מחרשות ברזל לגרירת בהמות באירופה (מחרשת ברזל לסוסים עם מגרופית ומחשוף פיתח רודולף סק ב-1870). פקידי הברון, ולאחר מכן חברת ההתיישבות היהודית (יק"א), חייבו את המתיישבים להשתמש במחרשות אירופיות בעלות מגרפיות מהפכות, שדרשו כוח רב (שניים ולעתים שלושה סוסים במקום אחד) לגרירתן. טענתם הצודקת היתה שבמחרשה דו-מגרפית, או כפי שקראו לה בלועזית ביסוק, ניתן לחרוש ביום אחד שטח גדול יותר מאשר במחרשה ערבית בעלת יתד אחת.

תלמידיו וממשיכי דרכו של י"ל טופורובסקי מצאו פתרון גם לכך ופיתחו מחרשות דו ותלת-יתדניות והגיעו לבסוף גם למיכונה של המחרשה הארץ-ישראלית בת אלפי השנים.

ראשוני ההתיישבות העברית מלפני מאה שנה, לא זו בלבד שחזרו - אחרי שנות גלות ארוכות - לעבודת האדמה והחזירו את עטרת החקלאות העברית ליושנה, אלא גם החיו וחידשו את הכלי הבסיסי לעיבוד אדמת הארץ. בסיפור זה על צעיר מייסדי ראשון-לציון, שניחן בתושייה ובתבונת כפיים, טמון אולי הסמל להתחדשות – גם הטכנולוגית - של עם ישראל המתיישב מחדש בארצו הקדומה.

1. הכלי החדש הוא המשדדה, שם עברי שניתן לכלי המיועד לפורר רגבים שנוצרו מחרישה במחרשת אירופית מהפכת. הפועל שדד, בעברית ובערבית, מלמד על חרישת ערב לכיסוי התלמים אחרי הזריעה.
2. משה פריימן. קורות המושבה ראשון לציון. חלק א'. 1907: עמ' 22.
3. כאן הכוונה לגרמנים הטמפלרים של יפו ושרונה.
4. המכתב שמור בתיקו האישי של זלמן דוד לבונטין. הארכיון הציוני: תיק מס' 34/18/A.
5. אלו כפרים ערביים בסביבות ראשון לציון ונס-ציונה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מחרשת יצחק ליב טופורובסקי : "מתקופת העץ לתקופת הברזל"
שם  הספר: ממציאים ומאמצים : מחוללי המהפיכה בדרכי הייצור בארץ
מחבר: אביצור, שמואל
עורכי הספר: זאבי, רחבעם; דורון, גניה
תאריך: 1985
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; מוזיאון ארץ ישראל, תל - אביב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית