שחרור הנשים וחינוכן מחדש

אחד ההיבטים העיקרים של ה"רגנראציה" היה השינוי העמוק שחל אצל האשה היהודיה המזרחית. תרומתה של כי"ח בעניין זה היתה מהפכנית. מוריה, בלהט פעילותם הבלתי-נלאית, הם ששינו את מעמד האשה היהודיה בקהילות הספרדיות. על האשה להיות שווה לגבר ולהיות לו לבת-לוויה שוות זכויות בחיים. מצב הכניעות שהוחזקו בו מרבית הנשים הללו היה לצנינים בעיני המורים, ובפרט בעיני הנשים שבהם, לפי שהן עצמן נמלטו מתנאי חיים מחניקים מעין אלה.¹⁰⁹ לכן נחשבו בתי הספר לבנות כגורם מכריע בשיפור מעמדה של האשה היהודיה במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

לפיכך נחשב חינוך הילדות חיוני ביותר, בשל השפעתו הפוטנציאלית על הדורות הבאים. האשה כאם, היא שהעבירה לילדים את הערכים החשובים ביותר. כיוון שהשאיפה בכי"ח היתה להשפיע על דור העתיד, היה עליהם לדאוג לחינוך ולהעלאת רמת התרבות של המגזר הנשי באוכלוסייה היהודית. המטרה נוסחה במפורש ב'הנחיות' משנת 1903: ¹¹⁰

לתכונות, שאנו מייחלים לפתח אצל כלל ילדינו - ישרות, אהבה לאמת ולחסד, טוב-לב, מסירות לזולת - צריכים להוסיף כמה תכונות מיוחדות ולטפחן אצל הילדות: רכות, צניעות, פשטות הליכות, רצון להצטיין ולהבריק בדרך אחרת מאשר התצוגה הנלעגת של עדיים ותכשיטים זולים, אמונה בשוויון בין עשיר לעני וכיוצא בזה. המגרעות באופיין ובחינוכן של הנשים במזרח ובאפריקה, יסודן במצב חברתי כה קדום, שלא יהיה אפשר לשנותו מהיום למחר; ואולם האשה נתברכה בכשרון הסתגלות כה מופלא וניחנה בכושר אבחנה מצוין, עד כי לא תצטרך לזמן רב יחסית כדי להשיג תוצאות טובות. ואשר לנו, אנו מדגישים בפניכם שוב ושוב את חשיבות הפן המוסרי הזה בעבודתכם. יודעים אנו, שבדרך כלל מקדישים לחינוך זמן רב יותר בבתי הספר לבנות מאשר בבתי הספר לבנים, ולפיכך לא באו הדברים האלה כי אם לעודד אתכם להתמיד בדרך זו.
גם כאן, אם כן, מוצג המזרח כמקור כל הנגעים, שיש לבערם קודם שתושלם המשימה של הפצת התרבות.

למרות שמטרת המורים, כמו גם זו של הוועד המרכזי, היתה להרים את קרנה של האשה היהודיה ולהביאה לעמדה של שוויון עם הגבר, רק לעתים רחוקות פעלו המורים מעבר למוסכמות המקובלות בקרב הבורגנות האירופית באותם ימים. לנערות עניות ניתן ללמוד מלאכות אחדות, כמלאכת התפירה, אם היה צורך בכך, אך אלה נחשבו שוליות ביחס למטרה המרכזית, זו של חינוך הבנות להיות בסופו של דבר לאמהות טובות. שכן "האם המחנכת" המתורבתת, היא שהיתה אמורה לשבור את מעגל הקסמים של ייצור חוזר ומתחדש של כל המידות המושחתות של המזרח, אשר הביאו ליצירת חברות "מנוונות".¹¹¹

מבט פמיניסטי על נשות פאס, 1900

פאס, ה-25 בנובמבר 1900

[...]
מלים אחדות על האשה מפאס - ידוע לך ודאי המצב המשפיל של שיעבוד מוחלט, שסובלות ממנו כאן בנות המין השני. כאן הגבר הוא האדון, ועריצותו כלפי האשה לובשת צורות קשות ביותר. האשה היא העבד, והיא חייבת בציות פאסיבי לאדון הבית השליט; וכאשר אתה נכנס לכל אחד מבתי פאס, בקושי תבחין בין המשרתת לבין בעלת הבית. השתיים עוסקות באותן מלאכות, שתיהן אוכלות במטבח; לשולחן האדון מסבים אך ורק הבנים; הבנות נדרשות כמובן מאליו לשאת בגורלה של האם. מיום לידתה נושאת בת פאס בגורל נחיתותה. בה בשעה שהכול פורצים בתשואות גיל ועורכים שמחות לאין ספור עם לידתו של בן זכר, יקבילו קריאות אבל את פני הבת הנולדת, שכל חטאה הוא שבאה לעולם.

עלי להודות שכאשה וכפמיניסטית, אינני יכולה שלא להתקומם לנוכח דרכי ההתנהגות האלה, והייתי שמחה לו יכולתי לשנות את פני החברה הזו, המשובשת מבחינות כה רבות. הבנות אהובות כל כך על אבותיהן, שברגע שהן מסוגלות לדבר וללכת, כבר מחפשים להן בעל, דרך נוחה להיפטר מהן; ובכך יש להסביר את הנוהג המצער הזה של נישואים מוקדמים.
זמן רב חיפשתי מה מקורו של המנהג הזה, ועתה אוכל לקבוע בביטחה: משיאים את הבנות כבר בגיל צעיר כדי להיפטר מהן מוקדם ככל האפשר. הבת היא אם כן קללה למשפחתה, והאב מאמין שהוא מגדיל לעשות מעבר לחובתו, כאשר הוא הופך אותה עבד לרודן אחר, שייקרא מעתה בשם בעל.
זו אם כן האוכלוסייה המפגרת, שמתוכה הייתי צריכה לקרוא אלי את הצמאים ללמוד ולהשכיל!
אב, שדאגתו האחרונה בחיים היא בתו, האם ייאות להתעניין בבית ספרי, להפקיד בידי את ילדיו כדי להקנות להם חינוך? האם יעשה מאמץ כדי לשלם את שכר הלימוד של בתו? שאלה זו טרדה מדי יום את מנוחתי, עד כי חשתי בראשי, ונוסף יאוש על יאושי.

היום יכולה אני לראות את עצמי מאושרת. החששות שפקדו אותי נעלמו כלא היו, והיה לי העונג להיווכח, שאותם הורים, שהתקשיתי כל כך לתת בהם אמון, הינם בעלי נפש חפצה לקבל כל מה שהוא טוב ומועיל.

אחדים, הפתוחים יותר מבני ארצם, התגלו כצמאים לקידמה, ולפיכך הריהם מידידי בית הספר. הם ראשונים שהביאו אלי את בנותיהם הקטנות. הדוגמה הטובה הביאה עד מהרה אחרים בעקבותיה, וכך זכינו לראות כיצד עולה בהדרגה מספרן של תלמידותינו. בחודשים הראשונים לפתיחת בית הספר היו לנו כעשרים תלמידות, ועתה מתקרב מספר הלומדות בו למאה, ודי בכך כדי להסביר את ההצלחה שקצר בית ספרנו. הרב הראשי, מר רפאל אבנצור [M. Raphael Abensour], היה מופתע כולו לראות, שבית הספר התמלא בתלמידות בזמן כה קצר; הוא תיאר לעצמו, שיהיו לי לכל היותר כתריסר תלמידות.

ועם זאת, שאיפותי לא באו על סיפוקן המלא, שכן במרוצת השנה הזו מספר רב מתלמידותי הקטנות עזבו את בית הספר כדי להינשא. יכולה אני להבטיחך, שהן עזבו בחוסר רצון בולט, והשתוקקו לדחות לזמן בלתי מוגדר נישואים אלה, ששללו מהן את ההנאה שבחיי בית הספר.
כמה וכמה מנשים צעירות אלה התחננו בפני שאסכים לקבלן לבית ספרי, אך כפי שדומני כבר אמרתי לך, לא רציתי להכניס לכאן ילדות נשואות.

הורים אחדים כבר באו לבשר לי בגאווה, שסירבו לכמה וכמה הצעות נישואין לבנותיהם כדי לאפשר להן להישאר זמן רב יותר בבית הספר. מה עז היה רצוני לבער את נישואי הבוסר, אך תוכנית כזו, גם אם אין היא בלתי אפשרית, לעת עתה איננה ניתנת להגשמה. רק דור חדש יהא מסוגל להבין את אי-המוסריות במנהגים אלה; כיום איננו יכולים אלא להכין את הלבבות לקראת הרפורמה הנחוצה כל כך!

הבחינה המוסרית - במהלך השנה הזו עשה בית הספר עבודה חשובה בנוגע לחינוך האשה. מפראיות קטנות, שלא ידעו אפילו כיצד להלך, להתיישב ולשוחח, עשינו ילדות מחונכות למדי ומנומסות, המתבלטות בקרב חברותיהן, שאינן מבקרות בבית הספר.
האם עלי לספר לכם כמה עמל השקעתי כדי להחדיר לראשים הקטנים כל אותן זוטות, שבהן נמדדות הליכות תרבות ונימוס של תלמידת בית ספר?! בלא ידיעת השפה הערבית, תפקידי קשה שבעתיים. אני נאלצת ללמוד, כדי שאוכל ללמד, והעבודה הכפולה הזו מייגעת ביותר.
[...]

גברת נ' בן-שימול [Mme. N. Benchimol]

ארכיון כי"ח, צרפת 25 XIV, F

דיווח אוהד על מצבן של נשות מראכש, 1902

מראכש, ה-13 באוגוסט 1902

[...]
פעמים רבות דובר על אודות מצבה של האשה בערי המזרח ובערי אפריקה. בכל מקום שוררת אותה אטימות של הבעל ביחסו לאשה, בכל מקום היא נדחקת לקרן זווית, ועליה עוד להיות מרוצה אם איננה מוכה, ואם אין היא נאלצת לסבול פגיעות גופניות. במראכש בולטת הסיטואציה האומללה הזו יותר מאשר בכל מקום אחר! הבה ונבחן מקרה אחד של משפחה אמידה, אשר בה אין האשה נאלצת לעבוד כדי להרוויח את לחמה. למרות זאת חייה אינם חסרים דאגה. נאסר עליה, והיא אגב גם איננה מעיזה, להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה חשובה כקליפת השום, ותהא טובה או רעה, והאב, כרודן לכל דבר, יעשה ככל העולה על רוחו בכל הנוגע לאשתו, או לילדיו! אפילו לא יעלה על דעתה לגונן על ילדיה מפני שבט זעמו של האב! כטוב על לבו להכות את ילדו, יהא על האם להישאר ללא זיע בפינתה, גם אם כל רגשותיה האמהיים מתקוממים בקרבה למראה העוול הנגרם לבנה, או במרבית המקרים לבתה.

כדבר מובן מאליו הוא, שאשה, ולו גם במשפחות אמידות למדי, לעולם לא תורשה לשבת לשולחן אחד עם בעלה וילדיה (הבנים שבהם). שולחן גבוה, וסביבו כיסאות, ערוך כהלכה, ערוך בשבת ובימי חג ומועד בחדר הגדול, ואליו מסובים הבעל, הילדים ממין זכר והקרואים המוזמנים.
בחדר אחר, על גבי ספסל קטן ונמוך פרושה מפה פשוטה בלבד, עליו עורכים שולחן לנשים, לבנות ולמשרתות; המשרתות נחשבות כאן כבנות המשפחה, והן מסובות לאכול עם גבירותיהן בצוותא, ליד אותו שולחן. ברור שכל המנות והנתחים המשובחים יוגשו קודם כל לשולחן הגברים, והשאר, אם נשאר, יצטרך להספיק למזונן של הנשים.

פעמים רבות הזדמן לי להיות נוכחת בחגים משפחתיים: חגיגות נישואין, בר-מצווה, אירוסין. בכל המקרים הללו נמשכים החגים ימים אחדים, ולעולם לא תהא אשה כלשהי מסובה לשולחן הכבוד; אמת, אני הייתי היוצאת מן הכלל, והגבירות המסכנות פערו עיניים גדולות, כאשר לאות הוקרה הגישו לי תקרובת לפני כל האחרים. הרי זה גילוי של כבוד, שמעולם לא חזו בו עיניהן, ולכן גדל תמהונן שבעתיים.

גם במשפחות הטובות ביותר מותר ריבוי הנשים, ואין זה בגדר הפתעה למצוא כאן שתי נשים, המתגוררות בבית אחד, כשלכל אחת מהן קומה משלה, ולא עוד אלא שהן חיות בהסכמה הדדית מלאה. בימים אלה לומדות בבית ספרי שתי אחיות, שלהן אב אחד, אך לכל אחת מהן האם שלה; ביקשתי מן הבכורה להתנהג ביתר חביבות עם אחותה הקטנה ולעזור לה כפעם בפעם בלימודים. ומה ענתה לי? אבל אין היא אחותי, אמה אינה אמי. צריך לומר, שהבנות כאן רואות את אביהן רק לעתים נדירות ביותר, ומבין ההורים אין הן מכירות כי אם את אמותיהן! מכאן יובן מדוע התייחסו שתי הילדות זו לזו כאל זרות גמורות.
ואם כן, אשה שבעלה אמיד, גם אם אין היא מחויבת לעבוד ולטרוח, עדיין היא משמשת מטרה לפגיעות גופניות מצד בעלה, לאטימות לבו ואף ליחס של בוז.
[...]
...המשימה שלנו הסתמנה בפנינו בבירור רב, לאור התנאים הללו: עלינו לפעול לכך שהילדות תהיינה בעתיד לנשים שונות מאמותיהן. אנו משתדלים שהשיעורים שהן מקבלות בבית הספר יהיו להן לעזר בכך. אם כושר השיפוט והאינטליגנציה שלהן יהיו מפותחים יותר, הן לא תהיינה תלויות עוד בחסדי הקאפריסות של הבעל. מן הדין, שתינתן חשיבות כלשהי לרצונן ולהחלטתן בחיים המשותפים; שגם הן תוכלנה להביע את דעתן בנוגע לילדיהן. בהיות להן השכלה כלשהי, תהא מחשבתן בהירה יותר, והבעל ייווכח עד מהרה שמצא באשתו בת-לוויה לחיים, שעצותיה ודעותיה ראויות להישמע. וכך, במקום להיות מטרה לאטימות הלב ולבוז, תהיה האשה לבת-לוויה נבונה, ותוכל להיות לבעל עזר כנגדו.

מאליו יובן, שלא נוכל להגיע לתוצאות אלה אלא בעבור זמן; אך מה שביכולתנו להבטיח הוא, שהילדות שילמדו אצלנו שנתיים או שלוש שנים, תהיינה פחות אומללות מן האחרות, שלא פקדו את בית ספרנו. תקוותי היא, שהעצות והלקחים שהן לומדות יום יום יהיו להן לעזר רב ערך למען אושרן בעתיד. זוהי מטרתנו, וכל מאמצינו המשותפים יהיו קודש להשגת המשימה הזו.
[...]

גברת מ' קוריאט [Mme. M. Coriat]

ארכיון כי"ח, צרפת 25 XIV, F

"נישואי רגינה" - על נשים וראשית התפשטותה של התרבות המערבית בגדאד, 1903

בגדאד, ה-4 בפברואר 1903

[...]
בכל העיר לא דיברו כי אם בנישואיה של רגינה. ראשית עלינו לספר לכם, שרגינה היא תלמידה לשעבר בבית ספרנו. כן כן, אמרו הבריות, רגינה מתחתנת 'א-לה-פראנקה' [à la franca] (ביטוי שפירושו "כדרך האירופים"): היא דואגת בעצמה לבגדי הכלולות שלה בעזרת תופרת מן המערב; היא מביאה את בגדיה מאירופה, ואיננה מסכימה לענוד את התכשיטים המקומיים; היא מסלסלת את שערה ככבש.
ביום הכלולות נאסף ההמון מכל קצות העיר לראות את הכלה 'א-לה-פראנקה'. כיוון שהיא נמנית עם תלמידותינו, היה חשוב לי ללכת לראותה ביום ההוא. ההמון היה דחוס; בקושי רב הכניסו אותי לחדר שבקומה השנייה. הכלה אך זה סיימה להתלבש. היא נראתה נפלא, אך היתה מדוכדכת. מדוע את נראית עייפה כל כך? שאלתי אותה.
עבדתי קשה, עשיתי ימים כלילות, ורק אשה אחת עזרה לידי. דמעות בצבצו כעיניה.

אני מבחינה לצדה בגברת אחת מידידותי, והיא מסבירה לי: ראי כמה רזה הנערה המסכנה. ובכן, כל זאת בא לה, משום שהיה עליה להילחם, להילחם על כל פריט מפריטי לבושה. הוריה אמנם אינם מסרבים לתת לה כל דבר שבעולם, אך מה שמביאים בפניה איננו לטעמה. הוריה רצו, למשל, שתקנה אריג צעקני מדי, והיא לא הסכימה. או שהביאו לה אצעדות לענוד על רגליה. והיא סירבה. או שהם רצו למרוח על כפות ידיה צבע אדום, צבע החינה, ולצבוע את ציפורניה בשחור; והיא מחתה על כך. עוד היום, המשיכה לספר הגברת, קראה לי לעזרתה. היא רוצה לסדר את שערה כפי שהיתה רגילה בבית הספר, ואין מניחים לה. רוצים להכריח אותה לקשור בקצות הצמות נטיפות זהב כבדות. הנערה המסכנה איננה רגילה בהן, והיא
מתחלחלת רק למחשבה על כך.

מאז ילדותה בילתה את ימיה בבית הספר, ולכן לא ענדה אותן. קרבן אומלל, אמרתי לעצמי. סוף כל סוף מגיע החתן. הרב מברך. איזה ניגוד בין שני הצעירים! היא, בשמלת סאטן לבנה בעלת שובל ארוך, פרחי הדרים, צעיף של טול מכסה על פניה, כל כולה כלה אירופית, לבד מעדיים אחדים מיותרים, שלא יכלה לסרב לעונדם.
הוא, ב'זיבון' [Ziboun] (תלבושת מקומית) מרוקם בזהב וכפתן רחב על כתפיו. נראה שלא למד בבית הספר, ולא היה אפוא סיפק בידו להיעשות תרבותי במעט. אך מה חשיבות יש לכך? הנה אשתו יצאה ידי חובת שניהם. היא מלבישה אותו בחליפה אירופית, היא סועדת עמו ליד השולחן, ולא במטבח, כדרך כל נשות בגדאד, ועל אף רצון כולם היא מתלבשת על פי צו האופנה בכתבי העת שהיא מקבלת לביתה.

אין היא מחביאה עצמה מפני המבקרים, גם אם באו לבקר את בעלה. היא לא שכחה את בית הספר. היא באה כפעם בפעם לראות את חברותיה משכבר, בהסכמת בעלה. פנים הבית הולם את אישיותה. כאשר באתי לבקרה זמן מה לאחר נישואיה, מצאתי את הבית נקי ומסודר. עוד כיום היא נתקלת לעתים קרובות בקשיים במאמציה להגיע לכל אלה.

לעתים מסרב בעלה להכניס חידוש כלשהו לביתו, ולעתים קרובות לועגים לה הורי בעלה. חמותה וגיסותיה צופות מרחוק במעשיה בעוינות גלויה. הן אומרות לעצמן: "עכשיו נראה, אם היא תוכל לעשות את הדבר הזה, אם באמת היא יודעת לתפור". הזהירו אותן מפני תלמידות בית הספר, כי הן יודעות לקרוא בספרים; ולפי מה שמקובל כאן, מלומדת (כך הם מכנים תלמידה, שסיימה את בית הספר) לא תוכל לעולם להיות עקרת בית טובה. אך תלמידותינו לשעבר מוכיחות בעליל, שהם טועים. כמה מן השינויים שהכניסו בביתן קצרו הצלחה, ועתה למדו להעריך את תבונתן ואת מומחיותן.

לרגינה נולד תינוק, והיא מטפלת בו היטב למדי. בפעם הראשונה שרחצה את תינוקה באמבט, נמלטה חמותה מן הבית, ואמרה שרגינה תהרוג את ילדה. אבל עכשיו אין היא נמלטת עוד, כי נוכחה במו עיניה שהילד נראה בריא, ואפילו יש לה נחת לראותו נקי ולבוש כהלכה.
הנה זו תלמידה שהצליחה. אך בכמה ייסורים עלה לה הדבר! אחרות נכשלות במקום שהיא הצליחה, למרות שהיה להן רצון ומרץ. אומר הפתגם: "מקום שהעז קשורה בו, שם יהא עליה ללחוך את העשב". אין ספק שהיא מנסה להרחיק לכת עוד יותר ולהתקדם, אך כאשר אין ביכולתה לעשות זאת, היא משלימה עם כך.

אחרי ככלות הכול, ילדות ראשונות אלה הן קרבנות, שכן יגעים הם החיים בבית, שבו הכול מתבוננים בהן בחשד. המאבק המתמיד כנגד אנשים כה רבים, העושים יד אחת נגדן, נגד דעותיהן, נגד מעשיהן, קשה מנשוא. ויחד עם זאת, טרחתן אינה לשווא; מה שלא יכלו הן להשיג, ישיגו ילדיהן, ואזי יבוא לעולם דור חדש זקוף קומה, ערני יותר, מסוגל יותר להבין את כללי המוסר, הנקנים בבתי הספר. האשה כאן, כמו בכל הארצות הבלתי מתורבתות, נבערת מדעת. אין היא מקבלת חידושים; היא כביכול המשרתת בביתה, אך מצליחה תמיד להניע את בעלה לעשות את רצונה. יש לה באמת השפעה יוצאת מן הכלל. ומשום שאלה הם פני הדברים, כאשר ההשפעה הזו תהיה בידי נשים צעירות מבין בוגרות בית ספרנו, הן תוכלנה לפעול לשיפור תנאי החיים במשפחה.
[...]

גברת ג' דואק [Mme. Dj. Douec]

ארכיון כי"ח, עיראק 2 ,I ,C

109. עד כה התפרסם רק מחקר אחד שהוקדש למורות כי"ח. ראה: בנבנישתי, מורות.
110. כי"ח, הנחיות, עמ' 99.
111. מחקר מפורט על בית ספר של כי"ח לבנות, ראה: בנבסה, בית ספר לבנות.