חומרים במצב מוצק, נוזל או גז ניתנים להרחה כשהם נדיפים, כלומר, חלקיקי חומר נפלטים מהם אל האוויר.
חלקיקים אלה נישאים באוויר, יחד עם האוויר שאנו נושמים, נכנסים לאף ומגרים את קולטני הריח הנמצאים בתקרת האף.
בקולטני הריח הופך הגירוי לדחף עצבי העובר אל המוח דרך סיבי עצבים העוברים ברשת של תעלות בגולגולת (כעין מסננת) המהווה את תקרת האף. במוח המשמעות מפוענחת: "זהו ריח לימון!", "זהו ריח של חלב מקולקל !"
מספר סוגי הקולטנים המשתתפים בהרחה גדול בהרבה ממספר סוגי הקולטנים המשתתפים בחוש הטעם. הטעם שאנו מרגישים נובע משילוב בין חמוץ ומתוק או בין מר ומתוק וכדומה אך הריח שאנו מרגישים נובע מגירוי של סוגים רבים של קולטנים בהרכבים שונים.
חוש הריח מזהיר אותנו מפני סכנות – מזון שריחו רע אינו מומלץ לאכילה, אוויר מזוהם, מים מזוהמים, ריחות של פגר, גורמים לנו להתרחק מהמקום ועל ידי כך מגינים עלינו.
הבואש מתיז נוזל בעל ריח דוחה מבלוטות סמוכות לפי הטבעת שלו וגורם בצורה כזו להרחקתם של אויביו וגם שלנו.
חוש הריח שלנו, בני האדם, אינו מפותח כמו של קרובינו היונקים. הכלב למשל הוא בעל שטח גדול יותר של קולטנים בתקרת האף וחלק גדול ממוחו מתמחה בפענוח מידע המגיע מחוש הריח. חוש הריח שלו יותר מפותח משלנו במידה רבה מאוד.
חוש הריח נפגע במידה רבה עם ההזדקנות ואנשים מבוגרים מאוד מתקשים בזיהוי ריחות. חוש הריח עלול להיפגע גם כתוצאה מתאונה עם חבלה בראש. כשאדם נטול חוש ריח הוא נקרא תתרן.
