עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקרא
מוסד הרב קוק


תקציר
דיון מפורט בנושאים המרכזיים בנבואת ישעיהו תוך הפנייה לפסוקים בנבואות ומעט השוואה לדברי נביאים אחרים.



עיקרי הלקחים העולים מנבואות ישעיהו
מחבר: עמוס חכם


אמנם כל דברי הנביאים ניתנו מרועה אחד, אולם אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכל נביא יש לו שליחות מיוחדת ודרך מיוחדת ועניינים מיוחדים שהוא מטעים אותם במיוחד. על כן יש לעיין בדברי כל נביא לעצמו ולברר את הלקחים העולים מהם. נעיין אפוא בלקחים העולים מנבואות ישעיהו.

א. רוממות האל וקדושתו לעומת שפלותו של האדם

ישעיהו ראה בחזונו את ה' יושב על כיסא רם ונישא, והשרפים קוראים לפניו: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל-הארץ כבודו(יש' פרק ו). בנבואה אחרת ה' אומר על עצמו : כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון (נו טו). התואר 'קדוש ישראל' מצוי בנבואות ישעיהו קרוב לעשרים וחמש פעמים (בספרים אחרים שבמקרא תואר זה לה' מצוי מעט מאוד). ולעומת קדושתו של האל- האדם שפל ונקלה : חדלו לכם מן-האדם אשר נשמה באפו כי-במה נחשב הוא (ב כב).

ואפילו הנביא - כאשר הוא רואה בחזונו את קדושת ה', הוא נופל ברוחו וזועק : אוי-לי כי נדמיתי, כי איש טמא-שפתים אנכי, ובתוך עם-טמא שפתים אנכי יושב, כי את-המלך ה' צבאות ראו עיני (ו ה). ואמנם הדבר מוטל בספק, אם כוונת הנביא, שהאדם מעצם מהותו טמא הוא לעומת קדושת ה', או שמא כוונתו לומר דברי וידוי על כך, שבשעה שראה את החזון היה טמא בעוונותיו ובעוונות דורו ; ואף על פי כן ההטעמה המפורשת של הניגוד בין קדושת האל ובין טומאת האדם אינה זזה ממקומה, וחטא גדול חוטא האדם, שאינו מכיר בשפלותו והוא מתגאה.

גאוותו של האדם היא הסיבה לעבודה הזרה, שמתוך גאוותו והערצת עצמו הוא בא להשתחוות למעשי ידיו. ודווקא מתוך כך הוא יורד לשפלות עמוקה מאוד (השווה הנבואה שכפרק כ, ועי' ב'דעת מקרא' שם). חטא הגאוה הוא גם המקור לרשעתם של המלכים העריצים כובשי העולם, המייחסים לעצמם כוחות אלוהיים (השווה ז טו ; יד יג-יד ; לז כג-כה, מז ז-י). ואף בני ישראל כאשר הם חוטאים לה' חטאם כבד מאוד, כי 'נאצו את קדוש ישראל' (א ד). וגדול מאוד יהיה עונשם של החוטאים בעלי הגאוה : הם יושפלו עד למדרגה התחתונה (ב יז-כא : כו ה), ובזאת תתגלה קדושת ה' ורוממותו (ב יז; ה טז : לג י). יש בעניין זה כעין דבר והיפוכו. כשם שהמתגאה כלפי ה' גורם לעצמו שיושפל עד למדרגה התחתונה ויתרחק מאוד מן ה', כך כל מי שמכיר במיעוט ערכו לעומת רוממות ה' זוכה לקרבת ה' : וכשם שגדולתו וקדושתו של ה' מתגלות בכיליון שהוא מכלה את הרשעים. כך הן מתגלות בקרבתו אל הצדיקים ובשכינתו עליהם. והצדיקים אף יזכו לכינוי 'קדוש' (השווה ד ג-ו; לג ה: גז סו; סו א-כ).

ב. הכיסא, השרפים ומלאכי מעלה

הנביא ראה בחזונו את ה' כמלך יושב על כיסאו,ושרפים עומדים ממעל לו (ו ב, ועי' שם ב'דעת מקרא' על צורת השרפים) וקוראים לפניו 'קדוש'. השרף הוא גם המטהר את הנביא מטומאתו ומכשירו לנבואה במעשה הדומה במקצת למעשה הכהן העובד במקדש (ועי' ב'דעת מקרא' שם). החזון שה' יושב על כסאו כמלך,ומלאכים משרתים לפניו, יש לו יסודות ומקבילות רבות במקרא (ועי' לקמן במבוא זה). ואולם השרפים אינם נזכרים במקרא בשום מקום אחר(1). וכן אין המלאכים ופעולותיהם נזכרים עודבמפורש בספר ישעיהו מלבד בסיפור על מפלת סנחריב : ויצא מלאך ה', ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (לז לו), ומלבד בתפילה הפותחת 'חסדי ה' אזכיר' (סג ז והמשך העניין), שנאמר בה : 'ומלאך פניו הושיעם' (והלשון הזאת עשויה להתפרש בדרכים שונות, עי' שם ב'דעת מקרא'). ויש עוד מקראות אחדים בספרנו, שאפשר למצוא בהם רמז למלאכי מעלה, בין בדרך הפשט ובין בדרך הדרש (יג ד: לא ג, ד, ה; לג ז; סב יז).

ג. שכינת ה', המקדש ועיר הקודש

הנביא ראה בחזונו האמור את היישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל'. אין הכרע, אם 'ההיכל' כאן הוא המקדש של מטה או המקדש של מעלה; ואפשר שבחזון הכול עניין אחד הוא, ובית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה (ועי' שם ב'דעת מקרא'). על כל פנים משמעותו של החזון היא, שאף על פי שהנביאים חוזים ומדברים, כאילו השכינה מצומצמת במקום מסוים, באמת מלאה היא את כל העולם כולו : ה' יושב על כיסא, אבל שוליו מלאים את ההיכל, ומלוא כל הארץ כבודו. שכינתו של ה' בציון נזכרת בנבואת ישעיהו פעמים הרבה והנבואה מבטיחה, שציון תינצל, ולא תימסר ביד אויביה, משום שה' שוכן בה (ד ג; ח יח; י יב; י כד; יב ו; לג כ;לז לב). הבטחות אלה מוסבות בעיקרן על הצלת ירושלים מידי סנחריב, וחורבן ירושלים בידי נבוכדנאצר אין בו כדי לסתור אותן (ועי' על כך לקמן במבוא זה). אין בנבואות ישעיהו נבואת פורענות מפורשת על חורבן ירושלים בעתיד (כדוגמת הנבואה במיכה ג יב), אם כי יש נבואה הצופה את גלות בבל (לט ו-ז), ויש קינה ותפילה, שנועדה להיאמר אחר החורבן(2), ונחמות ישעיהו מבטיחות,שעתידה ציון להיבנות, ושכינת ה' תשוב לתוכה.

ד. הנהגת הבורא את עולמו ובחירתו החופשית של האדם

ה' בורא העולם, הוא גם המנהיג את ענייני בני האדם, ועליית המלכויות וירידתן בהשגחתו היא נעשית. ה' העלה את מלכות אשור כדי להביאה על עמים רשעים. ואולם מלך אשור אינו מבין זאת, והוא מייחס את גדולתו לכוח עצמו ומתגאה ומחרף ומגדף כלפי מעלה. על כן לאחר שתמלא אשור את ייעודה להחריב את העמים הרשעים - יחריב ה' גם אותה. וכמעשה אשור - כן מעשה בבל. אף לכורש נתן ה' שלטון, כדי שיחריב את בבל הרשעה וישיב את ישראל אל ארצם. ואף כורש אינו יודע, שמאת ה' באו גדולתו ונצחונו, כל הדברים התרחשו על פי התכנית שערך ה' בחכמתו מראש מימי קדם.

דברים אלה מעוררים את הבעיה של הסתירה שבין הגזרה הקדומה וכין הבחירה החפשית. ויש בדברי הנבואה מעין תשובה לבעיה זאת : מלך אשור ייענש על שאינו מכיר שהוא עושה את שליחות ה' ומיחס את הצלחתו לכוחו שלו: 'והוא לא כן ידמה' וגו' (י ז). ובבל תיענש על שנהגה בישראל באכזריות יתרה : 'קצפתי על עמי חללתי נחלתי' וגו' (מן ו). ואולם יש לומר, שאין זו תשובה שלמה לבעיה זו, ובאמת אין תשובה שלמה(3). והכלל העולה מנבואת ישעיהו בעניין זה הוא, שאדם ירא ה' חייב לאחוז בשני הצדדים הסותרים : עליו להשתדל ללכת בדרך הטובה ולקיים את מצוות ה', כאילו הכול ברשותו, ועל ידי מעשיו הוא קובע את גורלו. ועם זאת הוא חייב לבטוח בה' ולהאמין, שכל מה שבא עליו - מאת ה' בא ומחכמתו הגדולה, שצפתה את כל העתידות מראש. וגם הגאולה השלמה בוא תבוא כאשר גזר ה' מראש.

ה. ערך המקדש ועבודת הקרבנות, הצום והשבת

כמו שהבאנו למעלה, נבואות ישעיהו מטעימות הרבה את קדושתם של ציון ושל בית המקדש. ועם זאת באה בפתיחה הספר תוכחה, שאין עבודת הקרבנות והביאה אל בית המקדש והתפילה בו רצויים לה' (א יא-סו) ; ומעין זה נאמר בנבואה המסיימת את הספר (סו א-ג). והדבר ברור, שאין דברים אלם באים לזלזל בערכו של בית המקדש ושל עבודת הקרבנות והתפילה. אלא כוונתם, שאין קדושת בית המקדש ועבודת הקרבנות והתפילה תריס בפני הפורענות, הצפויה לרשעים, הנוהגים בדרך רעה בעניינים שבין אדם לחברו. כסבורים שחביבים הם לפני ה', משום שהם מרבים בקרבנות ובתפילות ובעליה אל המקדש. באה הנבואה ומלמדת, שכדי שיהיו כל העבודות האלה לרצון לפני ה' חייב העובד להיות זך ונקי בעניינים שבין אדם לחברו. ואין בכך משום זלזול בערכו של המקדש ושל העבודה בו; אלא להפך, הדבר מטעים את קדושתם העצומה של המקדש ושל הקרבנות והתפילות הנערכים בו, שכל האנשים העוסקים בדברים האלה חייבים להיות 'טהורים' מבחינה 'מוסרית'. ומי שבידו עברות שבין אדם לחברו, ואינו שב מהן, ועם זאת הוא בא אל המקדש להקריב ולהתפלל בו, הריהו מטמא את המקדש, ועבודתו תועבה, כמי שהיה טמא בטומאת הגוף. אבל עבודת הקרבנות כשלעצמה היא אות לקשר שבין ה' ליראיו. והנבואה חוזה, שכאשר יקבלו עליהם המצרים את יראת ה' : יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים... והיה

לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים... ונודע ה' למצרים, וידעו מצרים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה (יש' יט יט-כא). ואף במקדש שבירושלים הבנויה לעתיד יקריבו קרבנות גם בני ישראל וגם הגרים, ויובאו שמה מנחות בכלים טהורים, ויהיו שם כהנים ולויים: ובני הנכר

הנלוים אל ה' לשרתו... והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (נו ו) ; כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ס ז) ; והביאו את כל אחיכם... מנחה לה'... כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה' וגו' (סו כא). ויש לציין, שבנבואה על בני הנכר מוטעם, שהבית הוא 'בית תפילה', וכך עולה גם מלשון הקינה והתפילה על החורבן : בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו (סד י). ומכל מקום אין כאן שלילה של עצם עבודת הקרבנות. ועוד, לעניין העימות שבין המצוות שבין אדם למקום ובין המצוות שבין אדם לחברו אין כלל הבדל בין הקרבן ובין התפילה. גם הקרבן וגם התפילה הן מצוות שבין אדם למקום, וכשם שהנבואה אומרת 'למה לי רב זבחיכם' (א יא), כן היא אומרת : 'גם כי תרבו תפלה אינני שומע' (א טו). וכדינם של הקרבנות והתפילה כן דינו של הצום : אין הוא רצוי לפני ה' כל עוד הצמים מחזיקים בדרך הרעה בין אדם לחבירו (נח א-יב). אך אין כאן שלילה של עצם הצום(4).

והנבואה מצרפת אל התוכחה על יום הצום גם תוכחה על השבת - ללמדנו שכמו יום הצום כך גם יום השבת הוא יום רצון לה', והמבקש קרבת אלהים יכול להשיגה על ידי שיקרא לשבת 'ענג', ולאו דווקא על ידי שיענה בצום נפשו. השבת נזכרת כאות מיוחד, המבדיל את ישראל מן העמים, ושמירתה מסמלת את כניסת הגר לקהל ישראל (נו ב-ו).

ו. 'מצות אנשים מלומדה'

הנבואה מוכיחה את 'העם הזה', על ש'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה' (כס יג), ולפי פירושנו (עי' ב'דעת מקרא') היא תוכחה, על שהעם ירא את ה' משום מצוות המלכות ופקידיה, ונמצא, שאינם יראים את ה' באמת, אלא הם יראים את האנשים המצווים עליהם ומלמדים אותם לירוא את ה' : או, בלשון אחרת, אין ערך ליראת ה', שלא באה מתוך הכרתו של האדם, אלא מתוך כניעה לגזרות השלטונות. וחכמי המוסר מצאו בלשון זאת תוכחה כנגד המקיימים מצוות מתוך שגרה, ולא מתוך כוונת הלב, ובייחוד תוכחה כנגד המתפללים תפילה בלא 'כוונה'.

ז. צדק ואמת ומידות טובות

יש בנבואות ישעיהו תוכחות רבות על קלקולים ושחיתות בסדרי החברה ועל עברות חמורות בעניינים שבין אדם לחברו : שפיכות דמים, עינוי הדין, עיוות הדין, הטיית הדין, חקיקת חוקי רשע, עושק וגזל של יתומים ואלמנות ושל עניים ודלים, גזלה וגנבה, קבלת שוחד ושלמונים, הונאה ומרמה במיקח וממכר, התמכרות לשכרות והוללות. המנהיגים ושרי העם שרויים בשכרות וזונחים את חובותיהם לעמם. גם הכהנים והנביאים משתכרים, ועל כן הוראותיהם וחזיונותיהם מקולקלים ומוטעים. בחיי החברה ההפקרות מתפשטת, ואין הקטנים מכבדים את הגדולים ואינם שומעים כקולם. גדולי העם להוטים להרבות עושר וחיי מותרות, והנשים מרבות תכשיטים יקרים(5). יש גם תוכחות מעטות על זנות וניאוף, והן קשורות בתוכחות על העבודה הזרה (ב ו ; גז ג-יא ; סו יז). והנבואה תובעת מן העם לחדול מן הרעות האלה ולנהוג בדרכי צדק ומשפט. והיא מבטיחה, שה' יתקן את סדרי החברה והממשלה בישראל, עד שיהיו מיוסדים על המשפט והצדק (א כו-כז; ט ו; יאג-ט; טז ה; לג ה : נד יד; ס יז-יח)(6)

ח. העבודה הזרה וביטולה

בתוכחה שבראש הספר נאמר: עזבו את-ה' נאצו את-קדוש ישראל נזרו אחור (א ד). והדברים מכוונים לכל מיני מעשים רעים, אבל אפשר שיש בהם רמז לעבודת אלילים . וכן הדברים שבסוף הפרשה ההיא : כי יבשו מאילים אשר חמדתם וגו' (שם כט וכו') מכוונים בעיקר לתפנוקים וחיי מותרות, וגם רומזים, שמתוך ההתמכרות לתפנוקים האדם בא לחטא של עבודה זרה. והדבר מתברר יותר בתוכחה שבפרק ב, שמתוך רדיפה אחרי עושר ותפנוקים האדם בא לידי גאווה, והגאווה מביאה אותו לידי עבודה זרה. וכבר הזכרנו זאת לעיל

בסימן א: וכאן נוסיף, שהנבואה תולה את החטאים האלה בחיקוי דרכי הגויים: 'ועוננים כפלשתים' וגו' (ב ו). והנבואה מסיימת שם בחזון יום הדין, שבו תושפל גאוות האדם, ועימה יחלפו ויעברו האלילים מן העולם. בחזון הזה נאמר: ושח גבהות האדם... ישליך האדם (ב יז-כ). ואף על פי שיש מקום לטעון, שהכוונה לבני ישראל, שנזכרו בראש הפרשה 'כי נטשתה עמך בית יעקב' (ב ו) - עם זה מסתבר, ש'האדם' כאן מכוון לבני אדם כולם, ויש כאן הבטחה, שבאחרית הימים יזנחו כל בני אדם את עבודת אליליהם ויעבדו כלם את ה' 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ב יז). ועוד נאמר שם : 'והאלילים כליל יחלף' (יח) ; ואין הכרע גמור, אם אלילים אלה הם הפסילים בלבד (כדעת רוב המפרשים), או שמא הם כוללים גם את ה'רוחות' ואת ה'שרים של מעלה' שעובדי עבודה זרה עושים אותם אלהים(7). תוכחה כנגד עבודה זרה בלשון הדומה במקצת לזו שבפרק ב נמצאת גם ב'משא דמשק' : ביום ההוא ישעה האדם על עושהו וגו' (יז ח).

ואמנם שם הדעת נוטה לומר, שעיקר הכוונה לבני ישראל. ושם נזכרו אביזרים שונים של עבודה זרה : מזבחות, אשרים. חמנים, נטעי נעמנים (יז ח-י)(8).

אפשר שדברי התוכחה כנגד 'המעמיקים מה' לסתר עצה, והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו מי רואנו ומי ידענו' (כט טו) מכוונים כנגד כת של עובדי עבודה זרה שעסקו בפולחנות מסתוריים.

בנבואות שלאחר מכן באה שתי פעמים ההבטחה לביטול העבודה הזרה : וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ל כב) : כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו אשר עשו לכם ידיכם חטא (לא ז). פולמוס כנגד עבודת האלילים נמצא בדברי הנבואה כנגד סנחריב: הוא מתפאר, שניצח את ממלכות הגויים ואת אלהיהם. שהרי לפי מחשבתם של עובדי האלילים גורל הממלכה תלוי בגורל אלוהיה, 'ומפלת הממלכה היא מפלת אלוהיה. וסנחריב ראה באלוהי ישראל אל כאחד מאלוהי ממלכות הגויים, והוא מתפאר, שבכוחו לנצח את ה', כשם שניצח את אלוהי הגוים : ועל כן הנבואה מיעדת לסנחריב מפלה גדולה (י ה-יט ; לו ז-כ : לז ד, ו, י-יג). רמז לדעותיהם של הגויים עובדי האלילים יש במשל הלעג על מפלת מלך בבל : שאול מתחת רגזה לך וגו', איך נפלת משמים הילל בן שחר...ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' אדמה לעליון, אך אל שאול תורד (יד ט-טו). לעג לאלילי בבל, הנזכרים בשמותיהם: בל ונבו, יש בנבואה שבפרק מו: כרע בל קרס נבו וגו' (מו א). ואפשר שיש בדברים הבאים בהמשך העניין שם לעג לטקסי הפולחן של הבבלים בימי חגיהם הגדולים לכבוד אליליהם (ועי' ב'דעת מקרא' שם). מלבד פרשה זו יש בנחמות ישעיהו עוד נבואות של פולמוס כנגד עבודת האלילים ולעג לה. הלעג הוא לפסילים, שהם מעשי ידי אדם ועושיהם רואים מהם אלוהים (מד ט-כא ; מה סו ; מה כ). בתוך שאר דברי הפולמוס יש לציין שתי טענות, המתמזגות בסופו של דבר לטענה אחת, המוכיחה את אפסותם של האלילים : ה' בורא העולם, שהוא המנהיג את מהלך המאורעות ואת התמורות ואת התהפוכות שבקורות הממלכות המושלות בארץ, הוא שהעלה את כורש למלוכה ונתן לו את הכוח והגבורה למשול בארץ ולנצח את מלכות בבל כדי עשר את גולי ישראל לארצם ולבנות את בית המקדש. ומפלתה של מלכות בבל היא גם מפלתם של אלהי בבל ואות לאפסותם. ועוד, ה' הודיע מראש על ידי נביאיו את ניצחונו של כורש, ואילו הקוסמים באלילים לא חזו זאת מראש, ומכאן - שאין ממש באליליהם. והנבואה חוזה, שבעקבות תשועת ישראל יבואו כל בני האדם לקבל עליהם את אלהותו של ה' אלהי ישראל (יש' מה יד-טו ; שם כב-כג). והבטחה מעין זו נאמרה גם במשא מצרים שבפרק יט: מפלת מצרים תוכיח, שאלילי מצרים אין בהם ממש: ונעו אלילי מצרים מפניו (יט א). ואחרית הדבר תהיה, שגם מצרים וגם אשור יעבדו את ה' אלהי ישראל (שם יח-כה).

בחטיבה השנייה של נחמות ישעיהו יש תוכחות לכיתות שונות של עובדי עבודה זרה (גז ד- יג: מה ג-ה, יא; סו יז). ולא נתברר הדבר כל צורכו, מי היו הכיתות האלה (ועי' ב'דעת מקרא' שם). בפרק סה פסוק יא נזכרו בשמותיהם שני אלילים 'גד' ו'מני'. - והעירו החוקרים שרוב דברי הלעג לאלילים והפולמוס כנגד האלילים אמורים מנקודת ראותה של הנבואה ושל אמונת ישראל, והם עשויים להשפיע בעיקר על בני ישראל שידבקו בה' ולא יתפתו ללכת אחרי אלהי הגויים. אבל אין בדברים האלה טענות כנגד עצם אמונת עבודה זרה לפי הבנתם ותפיסתם של כהניה ומלמדיה שבין הגויים. ועדיין עניין זה טעון עיון נוסף. ואין כאן מקומו.

יש בנבואות ישעיהו גם דברים כנגד העוננים (ב ו), האובות והידעונים (ח יט ; והשוה גם יט ג), האסטרולוגים (מז יג), הקוסמים והמכשפים (מז ט ; מד כה). ואין הכרע, אם כוונת הדברים,שכל אלה הבל הם ואין בהם ממש, או שמא יש בהם ממשות כל שהיא, אלא שכוח ה' אלהי ישראל גדול מכוח כל הקסמים האלה, וברצונו הוא מבטל את מעשיהם ומפר את גזרותיהם ומשבש את יכולתם להניד עתידות. ולענין האוב השווה גם כט ד.

ט. נבואותיו ה'מדיניות' של ישעיהו

רבות מנבואות ישעיהו עוסקות במדיניות של מלכות יהודה וביחסיה עם המדינות האחרות, ובייחוד עם המעצמות הגדולות שבימים ההם : אשור ומצרים. בימי אחז נלחמו רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו ביהודה. ועל פי העולה מן הכתובים היו בקרב אנשי יהודה באותם הימים שתי סיעות : אחת ביקשה להשלים עם רצין ופקח ולכרות ברית עמהם ולהשתתף בהרפתקאותיהם המדיניות הגדולות. אלה הם אנשים, שהנבואה אומרת עליהם : מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את-רצין ובן-רמליהו (ח ה). סיעה שנייה, ובראשה המלך אחז, ביקשה את עזרתו של מלך אשור כדי לעמוד כנגד רצין ופקח (עי' מ"ב טז ז-י). נבואת ישעיהו שוללת את עמדותיהן של שתי הסיעות האלה גם יחד : היא מזהירה את אחז, שלא יבקש את עזרת אשור; שאם יעשה כן, בסוף תבוא אשור ותעלה בעצמה על יהודה לשעבדה. אבל אין הנבואה יועצת לאחז להשלים עם פקח ועם רצין, ועצתה היא, שתעמוד יהודה בפני שני אלה בכוחות עצמה, וה' יהיה בעזרתה. אין הנבואה מטיפה כאן לאחז המלך, שיכניס את עצמו ואת עמו בסכנה ויסמוך על הנס, אלא היא מסבירה לו, שמלכויות פקח ורצין מלכויות חלשות הן, העתידות לחלוף מן העולם אחר שנים מועטות, ועל כן אין לו התיירא מפניהם.

שיטה דומה לזו נקטה נבואת ישעיהו גם בימי חזקיהו, כאשר עלה עליו סנחריב. חזקיהו ביקש את עזרתה של מצרים כנגד סנחריב, ונבואת ישעיהו שללה זאת בתוקף והסבירה, שאין לסמוך על מצרים, ועזרתה הבל וריק היא. יש לו למלך לבטוח בה', שהוא יציל את ירושלים מיד סנחריב. ונבואות רכות בישעיהו חוזות את מפלתו של סנחריב בדרך פלא, כמו שהבאנו לעיל בפרק ד של המבוא הזה. ואכן אירע הפלא בסופו של דבר, וירושלים ניצלה (עי' שם עוד על טיבו של פלא זה). ואולם יש להטעים, שבשום מקום לא יעצה הנבואה לחזקיהו למרוד בסנחריב ולסמוך על הנס. ואף אחר שמרד חזקיהו, לא שיבחה הנבואה את מרידתו, ורק לאחר שכבר בא סנחריב וביקש להגלות את יושבי ירושלים, עודדה את חזקיהו, שלא ייכנע, אלא יבטח בעזרת ה' ; ולא אמרה לו שישב בחיבוק ידים וימתין לנס, וגם לא אמרה לו שיסרב לקבל את עזרת מצרים אם תבוא : אלא אמרה לו, שעתיד סנחריב לעזוב את יהודה ולשוב אל ארצו מחמת שמועה שתבהילנו.

בשיטה זו, הפוסלת בריתות עם ממלכות זרות, נאמרה גם הנבואה על שלוחי מרודך כלאדן בן בלאדן מלך בבל (בפרק לט). וכבר ביארנו לעיל בפרק ד במבוא זה, שמרודך בלאדן זה היה אויבו של סנחריב, וביקש חזקיהו לסייע לו ולהסתייע בו כנגד האויב המשותף. באה נבואת ישעיהו ושללה דבר זה מכול וכול, והודיעה, שאחרית הדבר תהיה, שתחת מלכות אשור תקום מלכות בבל, והיא שתגלה את ירושלים.

העולה מן הדברים האלה, שאין לה למלכות יהודה לכרות ברית עם ממלכות הגוים ולא להתערב בסכסוכים שביניהן, ואף לא לבקש סיוע ממעצמה עולמית אחת כנגד מעצמה אחרת.

ואם אף על פי כן יבקשו הגויים להחריב את מלכות יהודה, יש בכוחה לעמוד כנגדם, וה' יסייע לה ויושיענה. מדיניות זו לא נתקבלה על דעת מנהיגי יהודה בימים ההם, וכפי שאמרנו לעיל בפרק ד, אפילו חזקיהו מלך יהודה, שהיה מלך צדיק, לא קיבל בשלמות את העמדה המדינית של נבואת ישעיהו, וזה היה כישלונו. החולקים על נבואת ישעיהו טענו, כי דרכה מיוסדת על חזיונות המנותקים מעולם המעשה ומן המציאות הממשית, והתפארו, שהם עצמם חכמים גדולים שמדיניותם מבוססת על ראיית המציאות כמות שהיא, ושעל ידי תחבולותיהם הערמומיות יצליחו לבסס את מלכות יהודה ולהצילה. אף חיברו שירי משלים ומליצות בשבח חכמתם המדינית (עי' כח יד-סו). והנבואה אומרת, כי בסופו של דבר יתברר, כי חכמתם של החולקים על דברי הנוראה אין בה ממש (כט יג-יד), וכי חכמת ה' גדולה מחכמתם (לא ב ועוד).

הנבואות שבס' ישעיהו עוסקות גם בענייני מדיניות הפנים. התוכחות על השחיתות ועל הקלקולים שביחסים שבין אדם לחברו (עי' בסעיף ז בפרק זה) מדברות הרבה על השרים והשופטים ועל ראשי העם העוסקים במשתאות של שכרות והוללות, ואינם ממלאים את חובתם כלפי עמם. ויש גם נבואה מיוחדת כלפי איש אחד שאינו ראוי למשרתו הרמה - הנבואה על שבנא 'אשר על הבית' (כב טו-כה, ועי' ב'דעת מקרא' שם).

גם בנחמות יש עצות וציוויים בענייני מדיניות : הנבואה מצווה על הגולים לצאת מבבל (מח כ) ושלא לשים לבם לדברי הלועגים להם ומחרפים אותם (נא ז). והרבה נבואות נחמה על קיבוץ הגלויות ועל בניין ירושלים והארץ יש בהן גם משמעות של ציוויים וזירוזים לגולים לעלות אל הארץ ולבנותה. ויש גם פולמוס כנגד החולקים על דברי הנבואה (כגון מה ט-יג). וגם מנבואות אלה עולה העיקרון הכללי, שעצות הנבואה טובות הן ונכונות גם על פי ההתבוננות המעמיקה במסיבות שבמציאות הטבעית(9).

י. הגאולה ואחרית הימים


הלשון 'באחרית הימים' נמצאת בס' ישעיהו פעם אחת בלבד,בפתיחת הנבואה שבפרק ב, ונאמר בה, שעתידים כל הגויים לעלות אל הר ה'. נבואה זו כתובה גם במיכה (ועי' על כך לקמן במבוא זה), ומשמעות 'באחרית הימים' היא : בימים העתידים -שבלשון העברית נאמר על מה שעבר, שהוא לפנים, ועל מה שעתיד להיות, שהוא לאחור : וזה היפוכה של הדרך שרבים בימינו רגילים לתאר כה את הזמנים, ואומרים שהעבר הוא מאחוריהם, והעתיד לפניהם. ואין ללשון 'אחרית הימים' משמעות של 'קץ העולם הזה'. והדבר מוכח מן הדברים האמורים בגופה של נבואה זו : 'ושפט בין הגוים' וגו' - הרי שגם בימים ההם תהיינה מריבות בין בני אדם, ויגשו אל השופט שיכריע בדינם. ועוד נאמר שם : 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות' - הרי שגם בימים ההם יעבדו בני האדם את האדמה בכלי עבודה העשויים מתכת. וכן הוא ככל ההבטחות לעתיד. ואף שיש בהבטחות ההן לשונות, שמשמעותן המילולית היא, שעתיד טבע העולם הזה להשתנות, וייברא עולם חדש – הרי מהמשך הדברים מתברר, שלשונות אלו הן מליצות פיוטיות(10). בפרשה האחרונה של ספר ישעיהו כתוב : 'הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה' (סה יז) : אבל בהמשך העניין כתוב : 'ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים' (סה כא) - הרי שגם בימים ההם יעסקו בני האדם ביישובו של עולם כרגיל, יבנו בתים ויטעו כרמים. ולא עוד אלא שכתוב שם : 'כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקולל' (סה כ) - הרי שגם כימים ההם יהיו חוטאים וקללות.

וכיוצא בזה יש לומר גם בנבואות האחרות. העולה מכל ההבטחות שבנבואות ישעיהו - שתהיה טובה מרובה בעתיד, אבל עדיין יהיה העולם כמנהגו נוהג. יש תיאורים מרובים על הטובה המובטחת, ויש לפעמים גם שינויים וחילופים בפרטי הדברים. ואין לראות בשינויים אלה סתירה של ממש, משום שהדברים אמורים בדרך מליצת הפיוט ; ועוד, שלא כל ההבטחות מיועדות מלכתחילה לזמן אחד. עיקרי ההבטחות לעתיד הן - שיהיה קיבוץ גלויות שלם, וגולי ישראל שבכל קצות הארץ ישובו אל ארץ ישראל וינחלו אותה, ויעבדו את ה' במקדשו אשר בירושלים, ובני ישראל ישבו בארצם בשלוה. ואדמתה תתן להם את יבולה : שלום יהיה בין כל בני העם, וכולם יהיו צדיקים, ואויבים מן הגוים לא יבואו עליהם. גם הגויים יכירו בגדולת ה' ויבואו לעבדו בירושלים, ויכבדו את ישראל עמו.

בנבואות שבחלק הראשון של ספר ישעיהו יש הבטחות לבית דוד (ט ו : יא א-י : טז ה). ואילו בחלק האחרון - נחמות ישעיה (מן מי"ם ועד הסוף) - אין דוד נזכר אלא פעם אחת בלבד: 'חסדי דוד הנאמנים' (גה ג). עיקר הדבר הוא, שנחמות ישעיהו מבטיחות את מלכות ה' : אמר לציון מלך אלהיך (נב ז) ; כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו (מד ו). ובמקום שמזכירים את מלכות ה' לא ראוי להזכיר מלכות בשר ודם.

הנבואות לעתיד מתארות את התשועה לעתיד בלשונות התיאורים של הגאולה ממצרים. הן מטעימות, שהתשועה לעתיד תהיה גדולה מן התשועה במצרים (יא סו-טז ; יכ א-ו ; נב יכ ועוד).

גם יש שהנבואה משוה את התשועה שלעתיד לתשועות שבימי השופטים (ט ג : י כו), כבוד ה' ישכון על הר ציון, כדרך ששכן כימי המדבר על המשכן (ד ה).

שתי נבואות יש בישעיהו, שיש מפרשים הנוטים לראות בהן חזון של קץ העולם ממש, האחת : 'הנה ה' בוקק הארץ' וכל המרשה ההיא (פרק כד) : ומשם עולה התיאור, שהארץ תחרב ברעש האדמה, ואף השמים וצבאם יחרבו, ואז תגלה מלכות ה' (פסוק כג). אולם אפשר שהדברים על החורבן ברעש האדמה אינם אלא מליצת פיוט. הרומזת לביטול העבודה הזרה. והסיום : 'כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד' (פסוק כג) רומז, כי כסופו של דבר תישאר הארץ על עומדה ויהיה הר-ציון על מקומו. הנבואה השניה, שיש דואים בה חזון של קץ העולם, היא הנבואה שבסוף הספר: 'כי באש ה' נשפט' וגו' (סו טז) - אפשר שזה חזון על יום הדין הגדול לעתיד לבוא. 'לקבץ את כל הגויים והלשונות' (פסוק יח) - אפשר שהוא מעין חזון על 'גוג ומגוג'. 'ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי' וגו' (פסוק כד) - אפשר שזה חזון על עונש הרשעים בגיהנם. ואמנם בדורות מאוחרים בנו על יסודות הפסוקים האלה את תיאורי המאורעות האמורים להיות בקץ העולם ו 'יום הדין הגדול'. 'מלחמת גוג ומגוג' ו'גיהנם לרשעים'. אולם אין ראיה, שהכתובים לפי פשוטם מכוונים לכך מעיקרם. וגם בדברי החכמים שבדורות המאוחרים יש שיטות שונות, כיצד לצרף את שלושת הדברים האלה ('יום הדין', 'גוג ומגוג', 'גיהנם') לתיאור שלם ורצוף. ועיין בידעת מקרא' שם, ובמה שהבאנו שם מדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, ועיין גם בספר העיקרים מאמר רביעי, פרק מב.

יא. ישראל ואומות העולם

ה' הוא אלהי ישראל וקדוש ישראל ושוכן בהר ציון. ועם זה הוא בורא העולם כולו ומושל בכל העולם ומנהיג את כל ענייני ממלכות הגויים, ולעתיד לבוא יקבלו כל הגויים עליהם את אלהותו של ה', ויבואו לעבדו במקדשו אשר בירושלים, וגם גרים הרבה ילוו על בני ישראל. וכבר דנו הקדמונים בשאלה, מה כוונת הנבואות על הגויים שבספר ישעיהו, ורוב המפרשים מחזיקים בדעה, שהנבואות על הגויים לא נאמרו, ובוודאי שלא נכתבו לדורות, לצורך הגויים ההם, אלא לצורך בני ישראל. לדוגמה נאמר במשא בבל (יג-יד) : כי ירחם ה' עמו וגו' (יד א) : במשא מואב (טו טז) נאמר : והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד וגו' (טז ה). ועל דרך זו יש לבאר את כל משאות הגויים והנבואות עליהם. בנבואה על אשור כתוב : 'הוי אשור שבט אפי... בגוי חנף אשלחנו'. פשטותם של הדברים היא, שהשגחת ה' לשלם שכר ועונש לרשעים פועלת בכל הממלכות, והשגחת ה' הועידה את אשור להיות מטה זעם לכל העמים הרשעים, ולא לישראל בלבד. ומכל מקום מהמשך הדברים עולה, שעיקר ייעודו של אשור הוא לענוש את ישראל וליפול לאחר מכן על אדמת ישראל ולפרסם בזאת את גדולת ה' בכל העמים. כיוצא בזה מפלת מלך בבל (יג-יד) היא טובה ושמחה לכל הארץ, ומכל מקום עיקר הדבר נעשה כשביל ישראל.

הנבואות על היחס שבין ישראל לעמים לעתיד לבוא אמורות בלשונות שונים : בפרק ב נאמר, שעמים רבים יבואו אל הר בית ה' ללמוד את דרכי ה' ולהישפט שם. בפרק יא נאמר, שהגויים ידרשו אל 'שרש ישי', ובהמשך הדברים נאמר, שישראל יילחמו וישעבדו את השכנים הרעים :

פלשתים, בני קדם, אדום, מואב ובני עמון. בפרק יד יש הבטחה, שהגרים יילוו על בני ישראל השבים אל ארצם ויהיו להם לעבדים (ועי' ב'דעת מקרא' שם ביישוב הדברים). בנבואה שבפרק טז נאמר. שפליטי מואב יבקשו מחסה אצל ישראל ואצל "מלך מבית דוד (עי' ב'דעת מקרא' שם). בפרק יח יש הבטחה, שכל בני האדם כולם ('כל-ישבי תבל ושכני ארץ') יראו את גילוי השכינה ('כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו' - יח ג). ובסוף הפרשה נאמרה ההבטחה, שממקומות רחוקים יביאו הגויים שי לה' ('בעת ההיא יובל שי' וגו', יח ז). במשא מצרים (פרק יט) הנבואה מבטיחה תחילה, שהמצרים יעבדו את ה', ואחר כך שתהיה 'שלישיה' (ברית של שלוש אומות) של עובדי ה', ומצרים ואשור יכונו בכינויים, שלפנים היו מיוחדים לבני ישראל: 'ברוך עמי מצרים, ומעשי ידי אשור, ונחלתי ישראל' (יט כה, ועי' ב'דעת מקרא' שם). במשא דומה (כא יא-יב) אפשר שיש רמז, שהגויים אנשי דומה שולחים לדרוש בנביא אשר בישראל (ועי' ב'דעת מקרא' שם). בנבואה על חורבן הארץ שבסוף פרק כד נאמר: 'יפקד ה' על-צבא המרום במרום ועל-מלכי האדמה על-האדמה, ואוספו אספה אסיר על-בור וסגרו על מסגר... כי-מלך ה' צבאות בהר ציון' (כד כא-כג). הלשון מיוסדת על מעשי מלך בשר ודם, הכובש מדינות ואוסר את מלכיהן בבית האסורים ומולך בעצמו על כל המדינות שכבש. כך ה', כביכול, יאסור את כל מלכי הגויים וימלוך תחתיהם. והנבואה הסמוכה מתארת את 'משתה ההכתרה' שיעשה ה' לכל העמים (כה ו). והפסוקים הבאים לאחר מכן סתומים וניתנים להתפרש בדרכים שונות, ומכל מקום יש להסיק מהם, שמלכות ה' תביא טובה לכל העמים, ובייחוד לבני ישראל: 'וחרפת עמו יסיר' (כה ח). ובסמוך לדברים האלה באה נבואת פורענות על מואב.

והעניין דומה במקצת לנבואה שבפרק יא, שלאחר ההבטחה 'אליו גוים ידרושו' נאמר שם :

'ועפו בכתף פלשתים ימה, יחדו יבזו את בני קדם' וגו'. בפרק לד באה נבואה על פורענות וחורבן מוחלט לכל הגויים ובייחוד לאדום. והכל כדי לנקום את נקמת ציון : 'כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון' (לד ה).

בנחמות ישעיהו יש נבואות רבות, הקוראות אל כל הגויים להתבונן במעשי ד' ולהבין, שאין ממש כאלילים. ונאמרה שם הבטחה כשבועה מפי ה', שעתידים כל בני האדם כולם לקבל עליהם את אלהותו של ה' ולעבדו: בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל- ברך תשבע כל-לשון (מה כג). והנבואה מביאה את לשון הגויים, המכריזים, כי הם מקבלים עליהם לאלהים את האל השוכן בציון : אך בך אל ואין עוד, אפס אלהים, אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע (יש' מה סו). ועם כל זה נשמר המעמד המיוחד של עם ישראל כעם נבחר וחביב לה' : ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד (מה יז), בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל (שם כה). ואף נאמר שם, שיהיו הגויים כופר ישראל : נחתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך... ואתן אדם תחתך ולאמים תחת נפשך (מג ג-ד). ובנבואות אחרות נאמר, שכל הגויים יהיו משועבדים לישראל : ובנו בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך... להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים. כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו (ס י-יב) : ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם (סא ה). ובהמשך העניין הנבואה מבארת, שבני ישראל יהיו ביחס לגויים ככהנים : ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם (סא ו). נבואה אחרת פונה אל כל בני האדם כולם וקוראת להם להתגייר, והיא מבטיחה להם, שאין הפליה בין בני ישראל לבין הגרים (נו א-ז). ומן הדברים הבאים בנבואה המסיימת את הספר אפשר לשמוע הבטחה, כי הגויים שיבואו לעבוד את ה' בירושלים יהיו חביבים לפניו ככהנים וכלויים : וגם מהם אקח לכהנים ללויים אמר ה' (יש' סו כא, ועי' ב'דעת מקרא' שם).

בסיכום הדברים על היחס בין הגויים לבני ישראל לעתיר לבוא לפי הנבואות בישעיהו יש לומר : אכן, יש ייעודים ודיבורים שונים בעניין זה, ולא את כולם אפשר לצרף לתמונה שלמה אחת לפי פשוטם של הכתובים, והוא משום שהנבואה מדברת בלשון של מליצה וכפי צורך השעה וכדי לנחם את השומעים ולדבר על לבם. ועוד, שהדברים מיועדים להתקיים בדורות שונים .

אף על פי כן אנו יכולים וחייבים לקבוע, שהמטרה הסופית, שנבואת ישעיהו שואפת אליה, היא אחדותם של כל בני האדם כולם בעבודת ה' אלהי ישראל ללא הבדל בין אדם לאדם. אך עם כל זה יישמר המעמד המיוחד של עם ישראל כעם נבחר לה', וכל בני האדם רשאים להילוות על ישראל ולשמור את התורה כמותם, וה' לא יבדיל בין ישראל לבין הגרים. ויש להטעים, שכל הייעודים האלה אמורים להתקיים רק לאחר שישובו בני ישראל אל ארצם וינחלוה ויחדשו שם את ימיהם כקדם. מי שמבקש בנבואות ישעיהו אסמכתא לשיטה, שישראל חייב להישאר בגלות בתוך העמים כדי ללמדם יראת ה' ולהתבולל בתוכם, אינו אלא מסלף את דברי הנבואה.

יב. שלום בין האומות באחרית הימים

בנבואה לאחרית הימים שבפרק ב (והיא הנבואה הכתובה גם במיכה) כתוב : וכתתו חרבותם לאחים וחניתותיהם למזמרות לא-ישא גוי אל-גוי חרב ולא-ילמדו עוד מלחמה. חזון זה ידוע כחזון השלום הנצחי, ורבים מן המשתדלים לשפר את היחסים שבין העמים על פני האדמה תולים את השתדלותם בדברי הנבואה. ועל דרך שהעירונו למעלה (בסעיף ז) בעניין הצדק נאמר גם כאן, שמצד אחד יש לראות כעניין זה של הפעולה למען השלום בין העמים את קיומם של דברי הנבואה 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם' וגו'. אבל מצד שני יש לזכור, שהנבואה כורכת את השלום שבין העמים בנכונותם של העמים לקבל עליהם את מרותו של ה' אלהי ישראל, בהסכמתם ללכת בדרכיו ובהכרתם, שתורת האמת יוצאת מאת ה' אלהי ישראל, השוכן במקדשו אשר בהר ציון. כל זמן שאין הגויים מודים בכל אלה השלום שהם עושים אינו שלום של קיימא. ובעניין זה יש להטעים עוד, שהנבואה האומרת, שכל הגויים ינהרו אל הר ה' אשר בירושלים, כורכת את הדבר בהכרתם, כי ההר הזה הוא מקומו של "בית אלהי יעקב', אבל אם הגויים הנוהרים אל ירושלים טוענים, ששם בית אלהיהם - ולא 'בית אלהי יעקב' - הרי הם מסלפים את נבואת ישעיהו ומעוותים אותה, ולא מקיימים אותה.

יג. חוויות הנבואה ותופעותיה אצל ישעיהו

כיצד הנבואה מגיעה אל הנביא – מתואר בשני לשונות: בלשון חזון וראייה ובלשון שמיעה ודיבור. הכתובת שכראש הספר מכנה את הספר 'חזון... אשר חזה' (א א), ובראש שתי נבואות מיוחדות נמצא הלשון 'אשר חזה' (ב א, יג א). לשון 'חזון' דומה בעניינו ללשון 'מראה', ובנבואת משיחתו לנביא ישעיהו מספר 'ואראה את ה' וגו' (יש' ו א). ובנבואה אחרת הוא אומר: 'חזות קשה הגד לי' (כא א)(11). הלשון 'חזות קשה הגד לי' מלמדת, שבלשון הנבואה ניטשטשה המשמעות המקורית של 'חזות' – שזה מראה העיניים - והיא נאמרת גם בנבואה המגיעה אל הנביא בצורת 'הגדה', כלומר דיבור הנשמע לאזניים. ואכן יש בנבואה שבפרשה ההיא גם ראייה וגם שמיעה : 'אשר יראה יגיד וראה... והקשיב' (כא ו-ז). וגם בנבואת משיחתו של ישעיה לנביא יש גם ראייה ('ואראה את אדני' - ו א) וגם שמיעה ('ואשמע את קול אדני' – ו א) וגם תחושה של מגע ('ויגע על פי' -ו ז). 'למודו' של ישעיהו מתאר את תחושת קבלת הנבואה כ'פתיחת אזן' ('אדני ה' פתח לי אזן' - נ ח). פעמים אחדות נאמר בנבואה לשון 'דיבור' מאת ה' או 'אמירה' מאתו(12). הנבואות נקראות לפעמים 'משא' וידבר' וגם 'תורה'. הנביא מתאר את הזעזועים והרעידות, שאחזו בו בשעה שראה את החזון: מלאו מתני חלחלה וגו' (כא ג). ואפשר שהנביא מתאר את תחושתו בעניין שליחותו הנבואית בדברים שבפרק מט : ה' מבטן קראני וגו' (מט א וגו'). הנביא פוגש בדרכו מתנגדים רבים, החולקים על דברי נבואתו. אחז מסרב לשמוע בקולו ואומר לו: לא אשאל ולא אנסה את ה' (ז יב). ויש מן העם, הגוערים בנביאים ואומרים להם : לא תראו ולא תחזו (ל י). וגם יש שהחולקים על הנביא, מכים אותו ויורקים בפניו ומורטים את שערותיו ומכלימים אותו : גוי נחתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלמות ורק (יש' נ ו). ואכן נאמר לישעיהו בנבואת משיחתו לנביא, כי עליו להינבא אל העם שלא על מנת שישמעו לו: שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו וגו' (ו ט). ויש שהנביא קרוב לבוא לידי ייאוש בראותו, שאין העם נשמע לו, אולם בסוף הוא מתחזק בתקוותו ובביטחונו בה': ואני אמרתי לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את-ה' ופעלתי את-אלהי (מט ד) : וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו (ח יז). וביטחונו של הנביא מתחזק על ידי 'למודיו', שהוא נותן להם את דבריו למשמרת (ועי' לעיל במבוא זה על ה'למודים'). ואף אם לא יקבל רוב העם את דברי הנביא, הרי מעטים יקבלו אותם : 'שאר ישוב' (ו כו ועוד) : והוא שכרו ופעולתו של הנביא.

הערות:

1. ואפשר שיש קשר בין השרפים האלה ובין השרף שעשה משה במדבר (במ' כא ח, והשווה מ"ב יח ד). וראה ב'דעת מקרא' ליש' ו.
2. 'ציון מדבר היתה, ירושלם שממה בית קדשנו ותפארתנו... היה לשרפת אש' (סד ט-י).
3. יש מפרשים והוגי דעות (כגון הרמב"ם). שרואים במה שנאמר בפרק ו 'השמן לב העם הזה' וגו', שיש שעונשו של החוטא הוא במה שניטלת ממנו הבחירה החפשית, ואינו יכול לעשות תשובה, ויש שוללים דגר וה מעיקרו (כגון רי'י אכרכנאל), ומפרשים את דברי הנבואה בדרך אחרת.
4. אם כי אפשר שיש בדברי הנבואה שלילה של הגזמה בסיגופים יתרים וטפלים, שאינם מעיקרי חובת יום הצום : 'הלכף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע' (נח ה ועי' ב'דעת מקרא' שם).
5. כל הדברים האלה מצויים בעיקר בתוכחות שב - א יג-לא: נ ד-כד, ה ח-בג: כב יג: כח א-ח וכפרקים נח-נט.
6. על יסוד הנבואות הרבות. המוכיחות על קלקול המשטר בהכרה והמבטיחות מלכות של צדק ומשפט בימי הגאולה. קמו בישראל ובאומות העולם אנשים ותנועות. שהטיפו ומטיפים לתקנוני המשטר ולייסוד מדינות וחברות על עקרונות הצדק . מצד אחד יש לומר. כי יש בעניינים האלה אישור ואימות לדברי הנבואה : כן 'היה דברי אשר יצא מפי לא-ישוב אלי ריקם. כי אם-עשה את-אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו ,(נה יא). אולם מצד שני אין להעלים עין מן ההפרש הגדול שבין דברי הנבואה לבין תביעותיהן של תנועות הניזכרות , הן רואות את העיקר בשינוי המשטר והחוקים, והן סבורות, שבמשטר של חוקי צדק גם בני האדם יהיו אנשי צדק.ויחיו חיים של אושר. אולם הנבואה רואה את העיקר בתיקון מידותיו של היחיד והיא תובעת, שכל אדם ואדם יקיים את חוקי הצדק. ואז תהיה כל החברה כולה חברה של צדק. אין בדברי הנבואה תכניות מפורטות למלכות של צדק. אלא רק הבטחה כללית. שהמלך יהיה 'שופט ודורש משפט ומהיר צדק' (טז ה) ; 'ושפט בצדק דלים' (יא ד).
7. השווה לשון הזמר לסעודה השלישית של שבת מיסודו הא האר"י ז"ל 'בני היכלא', ועי' כ'דעת מקרא' ליש' ב יח-יט.
8. שלושת הראשונים נזכרים גם בפרק כז. בפירוט התביעה לביטול העבודה הזרה : 'לכן כזאת יכפר עול יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח כאבני גר מנפצות לא יקומו אשרים וחמנים' (כז ט).
9. יש לעיין בהבדלים שבין נבואות ישעיהו כלפי סנחריב לבין נבואות ירמיהו כלפי נבוכדנאצר. נבואות ישעיהו מעודדות את חזקיהו מלך יהודה בעמידתו כנגד סנחריב ומבטיחות לו. שלא תפול ירושלים כשום פנים. ואילו נבואות ירמיהו מטיפות לצדקיהו להיכנע לנבוכדנאצר ומודיעות, כי עתידה ירושלים להיחרב. אך אין כאן סתירה. לפי שדיברו הנביאים בעניינים האלה לא על עקרונות מופשטים. אלא 'כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה' (לשון רש"י בפירושו לחולין קלו ע"א. ד-ה 'אנן דברי בריבי שומעין'). ולא הרי דורו של חזקיהו כהרי דורו של צדקיהו, בדרך כלל ההבדל שבין הדורות מתבאר בכך. שחזקיהו היה מלך צדיק. ושדורו של צדקיהו היה רשע. ועוד : הגזרה שיחרב המקדש כבר נגזרה כימי מנשה. ועל פי מה שביארנו לעיל. שרברי הנביאים נכונים ואמיתיים גם לפי המציאות הטבעית. יש לומר, שהמסיבות המדיניות כדורו של ירמיהו שונות היו הרבה מן המסיבות המדיניות בדורו של חזקיהו, ואין כאן המקום להאריך כביאור דבר זה . ואין דברים אלה סותרים את הכלל. שכל הנבואות שנכתבו נצרכו לדורות (וגם בביאור דבר זה אין כאן המקום להאריך). ומי שבא ללמוד מדברי הנביאים לקח לדורות ולמצוא על פיהם עצה והדרכות לבעיות המתעוררת בימיו - חייב לזכור תמיד, שכשם שאמת הדבר. שהנבואות שנכתבו הוצרכו לדורות. כן אמת הדבר, שדיברו הנביאים כפי צורך השעה. ועל כן צריך לשקול את הדבר היטב. ולעולם אין להיחפז בהבאת ראיות מדברי הנביאים.
10. וכבר העיר על עניין זה הרמב"ם במורה נבוכים ספר שני פרק כט. ועוד נביא את הדברים לקמן בנספחות.
11. ובלשון העם הנביאים נקראים 'רואים וחוזים' (ל י). ואף הנביאים ה'עממיים' 'רואים' את נבואתם ועל הנביאים האלה עי' ב'דעת מקרא' (ג ב: כח ז: כט י).
12.ויאמר ה' אלי (ח א): ויוסף ה-דבר אלי עוד לאמר (שם ו).

עוד בנושא:
ספר ישעיהו, שמו ומקומו בכתבי הקודש
ישעיהו הנביא, שמו ושמות בני משפחתו
קורות חייו של ישעיהו הנביא
קורות הזמנים, שנבואות ישעיהו מוסבות עליהם
חלוקת ספר ישעיהו, תכנו וסידורו
עיקרי הלקחים העולים מנבואות ישעיהו

ביבליוגרפיה:
כותר: עיקרי הלקחים העולים מנבואות ישעיהו
שם  הספר: ספר ישעיהו : מפורש בידי עמוס חכם
מחבר: חכם, עמוס
עורכי הספר: מדן, מאיר; מירסקי, ארהן; קיל, יהודה
תאריך: 1984
הוצאה לאור: מוסד הרב קוק
הערות: 1. הדפסה שניה, תשמ"ו.
2. הספר כולל הן את טקסט המקור והן את הפירושים שנכתבו על ידי עמוס חכם.
3. תורה נביאים כתובים עם פירוש 'דעת מקרא' יוצאים לאור על-ידי האגודה להוצאת תנ"ך עם פירוש מסורתי מיסודם של משרד הדתות ומוסד הרב קוק.
4. כרך זה מופיע בסיוע קרן זכרון למען תרבות יהודית.
5. כרך זה יצא לאור בסיועו של הנדיב דוד עזריאלי ומשפחתו לעילו נשמות הוריו היקרים רפאל צבי בן מרדכי ושרה בת עזריאל עזרילביץ שנספרו בימי השואה. זכרונם לברכה.
הערות לפריט זה:

1. פרק ז בספרו של עמוס חכם "ספר ישעיהו".
2. ההקדשה שבספר: "לרעיתי דבורה מנשים באהל תברך, שלי ושלכם שלה הוא".


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית