עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
שיחזור של שלבי כיבושה של לכיש, כדגם לכיבוש עיר בתקופת המקרא. על פי הממצאים שנתגלו בחפירות בלכיש, תבליט סנחריב שהתגלה בארמונו בנינוה והכתובים המקראיים.



איך לכבוש עיר?
מחבר: פרופ' ישראל אפעל


לפי הממצאים שנתגלו בלכיש, התבליט בנינוה והכתובים – אנו עוקבים שלב אחרי שלב אחרי על דרך כיבוש עיר בתקופה הקדומה

מסע סנחריב מלך אשור לארץ-ישראל בשנת 701 לפני הספירה, בבואו לדכא מרץ שפרץ נגדו בהנגת חזקיהו מלך יהודה וצדקא מלך אשקלון, הוא המאורע המתועד ביותר בתולדות ישראל וארצו בתקופת המלוכה. מן המקורות האשוריים והמקראיים עולה שפעילותו של צבא סנחריב נגד יהודה אופיינה בכיבוש ערים רבות ללא התמודדות בקרב שדה כלשהו. בכך משתלבת הלחימה במציאות הצבאית ששררה בארץ-ישראל מזה כמה דורות: העדיפות המוחלטת של צבא אשור על חילותיהן של הממלכות – הקטנות יחסית – במערב "הסהר הפורה" לא הותירה להן סיכוי של הצלחה בקרב-שדה. לפיכך העדיפו שליטיהן להסתגר בערים מבוצרות, וכפו על הצבא האדיר להתמודד עמם בדרך הקשר של לחימה על ערים.

העיר לכיש, שהיתה סמוכה לגבול פלשת, שימשה יעד מרכזי לחיל סנחריב במלחמתו ביהודה. היא היתה גדולה – כ-75 דונם; עוצמת ביצוריה והמתחם הגדול של ארמון "המצודה" שבמרכזה (שטחו עלה על 11 דונם), מלמדים על היותה מרכז מינהל ושליטה, אולי השני בחשיבותו אחרי ירושלים.

בסיפור המקראי מוזכרת מלחמתו של סנחריב על לכיש (מלכים ב יח יד יז, ישעיהו לו ב ט, דברי הימים ב לו ט, מיכה א-טו), אך לא נמסר מה עלה בגורל העיר.

לעומת זאת ידוע כיבושה של לכיש בידי סנחריב מן המחקר באשור וזאת מן התבליט שנתגלה בשנת 1850 על אולם אחד הקירות המרכזיים בארמון סנחריב שנחשף שחפירות נינוה והמצוי היום במוזיאון הבריטי. בתבליט משוכלל זה – מן היפים ביצירות האמנות האשורית – מתואר הקרב על העיר לשלביו ובכלל זה ההסתערות על העיר, כיבושה והוצאת גולים ושלל מתוכה והובלתם לפני סנחריב. בתבליט שולבה הכתובת: "סנחריב, מלך התבל, מלך אשור, ישב על כסא-ידות ושלל לכיש עבר לפניו". ראוי לציין, כי באנאלים של סנחריב, שבהם בא תיאור ארוך של המסע לארץ-ישראל ובכלל זה מלחמתו ביהודה, לא הוזכרה כלל לכיש.

בשנים 1932-1838 נערכו בלכיש חפירות בראשותו של הארכיאולוג סטארקי, אולם אלו נפסקו לפני שאפשר היה להגיע לתוצאות סופיות, לאחר שסטארקי נרצח במאורעות אותן שנים. במהלך חפירות התל מטעם אוניברסיטת תל-אביב והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של ד. אוסישקין, הנערכות מאז 1973, התברר כי היישוב אשר נכבש בידי צבא אשור בשנת 701 לפני הספירה ונחרב חורבן גמור, הוא היישוב המהווה את השכבה השלישית. בהתאם לכך, ניתן לקשור שרידים של כלי נשק, שנתגלו בשכבה זו לקרב הנודע על העיר.

את צורת הלחימה על ביצורים בימי המלוכה בישראל וביהודה הכרנו עד כה לפי הכתובים ומתיאורים בתבליטים ובציורי-קיר. בחפירות שנערכו ב-1983 בפינה הדרומית-מערבית של תל לכיש נתגלו חלקים של סוללה חיצונית, של חומת העיר ושל סוללה "נגדית", מפנים החומה, הקשורים לקרב שבו הוכרעה העיר בידי צבא סנחריב. בממצאים הללו נוסף מימד חדש, מוחשי, למחקר ש טכניקת הלחימה הקדומה.

מקום הפריצה

מן המוסכמות בתיאוריה הצבאית, כי ההגנה היא צורת לחימה חזקה מן ההתקפה. היינו, בתנאים של שיוויון כוחות, טובים סיכויי ההצלחה של המתגונן – הנשען על מכשולים טבעיים ומלאכותיים – מסיכויי התוקף. כיוון שההתגברות על מכשולים מצריכה שיעור מסויים של מאמץ, חייב התוקף להפעיל כוח גדול מזה של המתגונן בבואו להכניע את האחרון. במיוחד אמורים הדברים כאשר ההתקפה נערכת בחזית רחבה וכאשר למתכונן גם יתרן קרקעי. אחת הדרכים שבהם יכול התוקף לצמצם את היתרון המוקנה למתגונן מעצם צורת הלחימה היא ה"התקפה במימד הצר": בעת לחימה בשיטה זו חלק מכוחו של המתגונן אינו יכול להגיע לכל מגע עם החילות התוקפים בשל מיקומו, ועל-כן תיערך ההתמודדות בקו-המגע בכוחות שווים, ולעתים אף ייהנה התוקף מעדיפות, אם המתגונן ערוך בעיקר כלפי החזית בעוד שהתוקף פועל במימד הצר במלוא כוח המחוץ שלו.

העקרון המונח ביסוד ה"התקפה במימד הצר" ישים במיוחד בתחום ביצורי הערים והלחימה עליהם. במלחמה זו פוחתת חשיבותם של כושר התמרון, של רוח הגייסות ואפילו של יכולתם בקרב פנים-אל-פנים. יחסי הכוחות הממשיים, היינו מספרי הלוחמים, כלי מלחמתם וסוגיהם, הם גורם מכריע בקביעת תוצאות הקרב. הסוללה האשורית שנחשפה בלכיש היא דוגמה מובהקת ליישום העקרון של "ההתקפה במימד הצר" בלחימה על עיר המוקפת חומה חזקה: תקיפת לכיש בפינתה היא תוצאה של התקפה מסוג זה. מיקומה וכיוונה איפשרו לתוקפים להתקרב אל החומה ולפרצה מול התנגדות של מחצית מספר הלוחמים שהיה צפוי לו הותקפה החומה בקטעים אחרים.

סוגי האש

בתבליט הקרב על לכיש שנמצא בארמון סנחריב בנינוה, נראים הקשתים והקלעים של צבא אשור כשהם נמצאים על הסוללה (המשטח המשופע שבציור) ומאחוריה (על המשטח האופקי) ויורים אל החומה. ככל שהתקרבה הסוללה אל החומה התרחב שטחו של בסיס-האש של חיל אשור וגדל מספר היורים שניתן להציב עליו. אם נזכור שהמגינים היו מסוגלים לירות ביעילות על אויביהם שמתחת לחומה כשהם עומדים בשורה אחת בלבד, שכן מן האחרים נבצר לירות משום שהחומה הסתירה מעיניהם את החיילים האשורים המתקרבים, נמצא ששיתוק אשם של המגינים נעשה בתנאים של עדיפות מספרית אשורית מוחלטת.

על דרך הירי של הלוחמים ראוי לשים לב לעובדות הבאות:

בכל קטעי התבליט מתוארים קשתי הצבא האשורי כשהם ניצבים לפני הקלעים, היינו קרוב יותר לחומה. שיטת הצבה זו מתבארת בכך, שבעוד שיריה בקשת בזווית תלולה מאוד אינה כרוכה במאמץ מיוחד, הרי קשה לשחרר אבן מכף קלע בזוית תלולה, ומעל זווית מסויימת הדבר בלתי-אפשרי, בשל קרבת-יתר אל החומה.

גובה סוללת האשורים בלכיש היה כעשרים מטר, והחומה התנשאה מעל הסוללה בכמה מטרים נוספים, שאיננו יודעים את שיעורם המדוייק. במגדל שבחזית החומה המותקפת, מול הסוללה האשורית, נראים בתבליט קלע, קשת ושני זורקי אבנים (ברור שבעמדה זו היו במציאות יותר מארבעה לוחמים, מספרם המועט בתבליט נובע מאילוצים אמנותים, אולם נראה שהרכבם אכן משקף את היחס המספרי בין סוגי היורים במציאות). מיעוט הקלעים בעמדה זו מסתבר בכך שלמרות יתרון הטווח שנודע להם, לא היה כדאי להפעילם במספרים גדולים משום שהקלע זקוק למרחב סביבו כדי שיוכל להניף את הקלע ולסובבו מבלי לפגוע בעומדים לידו. ריבוי הקלעים בגיזרה המותקפת היה מצמצם את מספר המגינים עליה, שהיה קטן מלכתחילה לעומת מספר היורים שבצבא אשור שניצבו מולה. לעומת זאת, הפרש הגובה הקנה כוח מחץ לאבנים שנזרקו בידיים מעל החומה. הללו היו יעילים יותר כלפי התוקפים הקרובים אל החומה.

הבקעת החומה

בהבקעה לתוך עיר דרך החומה ניתן להבחין בשלושה שלבים: 1) שפיכת סוללה עד החומה; 2) קירוב מכונות-המצור (הכרים) אל החומה, קירקורה ופריצתה; 3) חדירת לוחמים דרך הפירצה והתפרסותם בתוך העיר.

שפיכת הסוללה: צבירתן של כמויות החומרים הגדולות שנדרשו בשביל הסוללה בתוך זמן קצר חייבה כוח אדם רב ואירגון מעולה. כיוון שהסבלים היו רבים ובלתי מוגנים – שהרי אי-אפשר להחזיק מגן בשעת נשיאת סלים ואבנים ובעבודה כזו קשה להתנועע כשהגוף מוגן בשריון – סביר שבשפיכת הסוללה בלילה, בחסות החשיכה, ניתן להקטין באופן משמעותי את סיכויי היפגעותם. עם זאת, ברור שבדוחק זמן לא ניתן לוותר על עבודה גם בשעות היום, עם חיפוי. ככל שקרבה הסוללה אל החומה גבר הצורך בחיפוי.

מחפירת הסוללה האשורית בלכיש התברר שעיקרה היה של אבנים. רבבות האבנים שהוטלו ללא סדר זו על גבי זו שימשו תשתית קשה ובעלת כושר נשיאה גבוה שניתן להקימה במהירות. על האבנים נשפכה שכבה שעוביה מטר בקירוב של אדמה שנכבשה, ובכך היתה הסוללה למשטח שניתן להילחם מעליו ולקדם עליו מכונות וחיילים. כדי למנוע החלקת הכרים ושקיעתם וכדי לעגנם – מחמת הזעזועים שספגו בשל טילטולי האיל ומכותיו בחומה – שוקעו קורות וענפים בציפוי הסוללה לשם הגדלת היציבות. רמז לאותה תופעה ניתן למצוא בתיאור שלב הפתיחה של הקרב על ירושלים בירמיהו ו ו: "כרתו עצה ושפכו על ירושלים סוללה".

לבנייתה של סוללת-מצור יוחדו באכדית שני מונחים המציינים פעולות הנבדלות זו מזו מבחינה טכנית: א) צבירת אדמה (ואבנים), ב) כבישתם על-ידי דריכה. הביטוי המקראי "שפך סוללה) הוא בעצם ביטוי מורכב הממזג בתוכו את שני המושגים האכדיים.

עם התקרבות הסוללה אל חומת העיר נשלם שלב ההכנה לקידום מכונות הפריצה-הכרים.

קירקור החומה ופריצתה: דומה שכושר עמידתן של חומות בפני הכרים לא נבע מקשיות החומרים שמהם היו בנויות, כי אם מעוביין. להב המתכת של איל המצור המוטח בכוח גדול בלבנים מיובשות, עיקר בניינן של החומות הקדומות, ובכלל זה חומת לכיש – היה מפוררן בנקל. פרופ' יגאל ידין סבר שהאיל – היינו המוט שבקצהו ראש המתכת החד והוא החלק הפעיל של הכר – היה תלוי בחבל המחובר לקצהו הקדמי העליון של גג הכר והיה נהדף כמטוטלת, תוך צבירת תנופה, כלפי קיר החומה שבחזיתו. הפעלת איל שכזה היתה קשה.

להפעלת האיל נדרשו אנשים מעטים. אולם החיפוי עליו – למן העלאת הכר על הסוללה ועד השלמת הפירצה בחומה – חייב העסקה רצופה של עשרות קשתים בכל משמרת, שכן המגינים ירו מכל הבא ביד, מאבנים וחצים ועד לפידים בוערים, (בתבליט הקרב על לכיש) אף נראים סולמות שבורים וחלקים בוערים של מרכבות או עגלות המושלכים מן החומה). הזמן המתאים ביותר להפעלת הכרים היו שעות האור. אין ספק שהמגינים לא הרפו ממאמציהם לפגוע בכרים גם בשעות החשיכה, שבהן יעילות החיפוי מן הסוללה פחותה. לפיכך מתבקשת השאלה אם הורדו הכרים מן הסוללה מדי ערב וחזרו והועלו בבוקר.

החדירה דרך הפירצה

השפך שנתגלה בפנים החומה מול סוללת האשורים בלכיש ממחיש תופעה נוספת בלחימה על ביצורי עיר: משעמדו הנצורים על כיוונה של הסוללה ומשהעריכו כי קיים חשש שתגיע עד החומה, התחילו בשפיכת סוללה נגדית, פנימית. יש לפקפק באפשרות שהסוללה הפנימית נועדה למנוע, כמשקל נגד, את התמוטטות החומה מתחת כובד משקלה של הסוללה החיצונית שנשפכה ע"י האשורים, אשר נשענה עליה. מן החתך שחפרו הארכיאולוגים בפינה הדרומית-מערבית של חומת לכיש מתברר, שגובה הסוללה החיצונית ששפך האוייב לא עלה בהרבה על גובה החלקלקה שמתחתיה, היינו שבקטע הסוללה העליון – הסמוך לחומה – היתה תוספת המשקל קטנה יחסית. סביר איפוא שחומת לכיש, שעוביה היה 5.70 מטר בקירוב, היתה מסוגלת לעמוד בתוספת הלחץ שנגרמה עם שפיכת הסוללה החיצונית. ייעודי הסוללה הפנימית כפי שנראים לנו הם: א) תוספת עובי לחומה בקטע המקורקר, אם-כי תוספת זו היתה קטנה למדי, שכן היא הלכה והצטמצמה ככל שגבהה והתקרבה אל ראש החומה; ב) הכנת בסיס לעליה ולעמידה בפרץ.

רוחב הסוללה החיצונית של האשורים במקום שהיא נוגעת בחומת לכיש הוא כ-22 מטר, ולפיכך יש להניח שרוחבה של חזית החומה אשר נגדה הופעלו הכרים היה 15 מטר בקירוב. לאחר שמאמצי הצרים להבקיע חומה זו לכל עוביה הוכתרו בהצלחה, אירעה אחת התוצאות הבאות: א) החומה קרסה; ב) החומה נוקבה ונפרץ בה חור שרוחבו כמה מטרים, אולם היא הוסיפה לעמוד. במקרה זה נדרש מן האשורים הצרים להמשיך במאמציהם ולפרוץ דרך הסוללה הפנימית שהקימו המגינים ושנשענה על החומה מעברה האחר. כיוון שאנו חסרים נתונים שונים לא נוכל להכריע בין שתי האפשרויות.

בין כך ובין כך, בסיומו של שלב זה נפתחה בפני הפורצים הפרצה הדרושה לחדירה אל תוך העיר. עתה לא נותר למגינים אלא לנסות ולבלום את האוייב מעל גבי הסוללה הפנימית שהוכנה מבעוד מועד בגזרת החומה שנפרצה. הזמן שנדרש לשפיכת סוללה זו היה, בדרך כלל, ממושך מזה שנדרש לקירקור החומה, ומסתבר שהוחל בשפיכת הסוללה הפנימית קודם שהועלו הכרים, היינו לקראת השקת הסוללה החיצונית בחומה. קשיי הגישה ולחץ הזמן לא איפשרו לעתים לנצורים לברור את החומרים לבניית הסוללה הפנימית. הם נאלצו להטיל לתוכה מכל הבא ביד תוך שאיפה לקצר את מרחק הנשיאה ולהשלים במהירות את בנייתה. נסיבות שפיכתה של סוללה פנימית ויעודה משתקפים בדברי ירמיהו (לג ד-ה): "כי כה אמר ה' אלהי ישראל על בתי העיר הזאת, ועל בתי מלכי יהודה, הנתוצים אל הסוללות ואל החרב, באים להילחם אל הכשדים, ולמלאם את פגרי האדם".

בקיע בחומה נקרא "פרץ": "לכן יהיה לכם העוון הזה כפרץ נופל, נבעה בחומה נשגבה, פתאום יבוא שברה" (ישעיהו ל יג). התייצבותם של המגינים מול התוקפים המתאמצים לחדור בעד הפירצה שהובקעה בחומת העיר היא "עמידה" ו"עליה בפרץ", כנאמר בקובלנת יחזקאל על נביאי ישראל (יג ד-ה): "כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו. לא עליתם בפרצות, ותגדרו גדר על בית ישראל, לעמוד במלחמה ביום ה'". מהותה של העמידה בפרץ מקבלת תוספת הבהרה מן הביטוי "גודר גדר" (יחזקאל כב ל) המורה על חסימת הפרץ על-ידי הקמת מתרס, הוא ה"גדר".

משנפרץ הפרץ נחפזו שני הצדדים: האוייב לחדור דרכו והמגינים – לחסמו. הלחימה בשלב זה היתה פנים-אל-פנים, כאשר אף צד אינו מסוגל להפעיל חיפוי של ממש. ההכרעה היתה תלויה במידה רבה באומץ ליבם של הלוחמים ובמיומנותם. בשעה קשה זו נדרש ממנהיגי המתגוננים על ידי דוגמה אישית, לעלות ולסחוף אחרים עמם אל הפרץ שבחומה במאמץ אחרון מול האוייב.

לכאורה, יש לתמוה על כדאיות השקעתו של מאמץ כה רב בשפיכת הסוללה ה"נגדית" על-ידי המגינים. אולם נראה שאחת הסיבות לכך היתה, כי משנתבררה לתוקפים נחישות החלטתם של המתגוננים להמשיך במאבק, נפתח סיכוי למשא-ומתן שבו יכלו המתגוננים לקוות לתנאים נוחים מאלה שנשקפו להם במקרה של נפילת עירם בידי האוייב בקרב.

עכשיו תמו שלבי המערכה – גורלה של העיר הוכרע.

ביבליוגרפיה:
כותר: איך לכבוש עיר?
מחבר: אפעל, ישראל (פרופ')
תאריך: אוגוסט 1985 , גליון 62
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית