מניעים פרשניים

מניעים אידיאיים ומניעים עניניים ניצבים מאחורי רוב ביטויי הפרשנות הפנים-מקראית שהודגמו בפרקיו השונים של חיבור זה. נרענן את זכרוננו במספר רמיזות מקריות. באשר למניע האידיאי: זה מתבטא כבר בראשית התהליך הפרשני (הרצון לצייר דמות חיובית יותר של יעקב בסיפור הלידה; סילוק היסוד המיתי ממעשה חנוך); מניע זה ניכר בתחיבות – כגון זו בבראשית לה, שנועדה להבאיש את ריחה של שכם; סמיכות פרשיות מלמדת לקח מוסרי – אברהם שהתפלל על אבימלך נענה תחילה; מלאכת העריכה בספר שמואל באה חשבון עם המסורות החיוביות אודות שאול – יופיו וגובהו – על ידי הצבת מעשה בחירת דוד (ודחיית אחיו הבכור אליאב) כנגדן; פרקי שירה – מזמורי תהילים – מקנים ממד דתי לסיפורי ספר שמואל, עם הוספת הכותרות הכורכות אותן במעשים אלה (כגון מזמור נא ויחסו למעשה דוד ובת-שבע), ואפילו פתגמים בספר משלי זוכים לעיבוד פרשני-דתי (כגון יז, ג לעומת כז, כא). נביאים עושים שימוש בפרקי סיפורת ודורשים אותם לצורכיהם, כגון דברי מלאכי בגנות נישואין לנשים נוכריות, הדורשים כתובים מסיפור יהודה ותמר; נאומי משה בספר דברים מתאימים את סיפורי העבר, המשוקעים בספרים שמות ובמדבר, למניעיו האידיאים של בעל ספר דברים, ומגדיל לעשות ספר דברי-הימים, הכובש את מסורות העבר תחת מגמותיו האידיאיות, כגון תורת הגמול.

ואשר למניעים ענייניים – הערות רבות נכתבו, למשל, כדי ליישב סתירות (שמ"א יז, טו; מל"א יב, טו), ואף בספר דברי-הימים ראינו כיצד הוא בא ליישב בין שתי המסורות בספר שמואל על הריגת גלית; הערות לקסיקוגרפיות, כגון אלה שבספרות החוק (שמ' כב, כד; דב' כג, כה), או החלפת מלים קשות בטקסטים הקדומים על-ידי בעל דברי-הימים, אף הן נובעות מקשיים ענייניים. זה אף הטעם לסילוק ערפילי האלמוניות, למשל מדמותו של השופט בדן, זיהויו של מיכיהו בן ימלה בנביא מיכה, או הסיפור הקצרצר אודות השופט שמגר, המזהה את שמגר שבשירת דבורה. ביאורים ענייניים לרוב מצויים בגופי החוקים, כגון ההרחבה בחוק השמיטה: "כן תעשה..." (שמ' כג, יא).

שני מניעים פרשניים נוספים, שלא זכו לייצוג מספיק עד כה, יודגמו בפרק זה, וראשון להם – השאיפה לקונקרטיזציה. כמה ביטויים למניע זה ראינו במזמורי תהילים בעלי הכותרות ההיסטוריות – הכותרת מקנה למזמור מחבר ידוע ונסיבות מוגדרות שגרמו לחיבור התפילה. המשלים הכלליים ששולבו בנבואה (יר' יג, כג; עמ' ה, יט) זוכים אף הם לעיגון ולביאור קונקרטי.

יש וקוראים מוסיפים נמשל, במקום שהם חוששים כי המשל לא יובן:
א. קורא בספר ישעיה פיענח את דברי הנביא: "ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים" (יש' ח, ז) כמכוונים למלך אשור: "את מלך אשור ואת כל כבודו". ניכר כי מלים אלה הן תוספת פרשנית,⁽¹⁾שר הן קוטעות את רצף תמונת המים הנמשכת במלים: "ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו. וחלף ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע..." (פס' ז-ח). ראה תוספות דומות, הנובעות מאותו הטעם, בפרק ז, יז: "את מלך אשור", ושם בפס' כ: "במלך אשור"⁽²⁾, ודומה כי יד אחת אחראית לכל התוספות הללו.

ב. הנביא עמוס מציב סידרה של שבע שאלות ריטוריות (ג, א-ו), שהתשובה המתבקשת על כל אחת ואחת מהן היא "לא". שיאה של הסידרה ומגמתה בשאלה השביעית: אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה" (פס' ו). בעל פס' ז הוסיף פיענוח משלו, לקח זר לרוח היחידה הספרותית: "כי לא יעשה אדני ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים", רעיון המקובל בספרות הדויטרונומיסטית ובעיקר בספר מלכים. גם הביטוי "עבדיו הנביאים" מרמז למקור דויטרונומיסטי (ראה מל"ב יז, יג, כג; כא, י; כד, ב ועוד).⁽³⁾

ג. נמשל מוטעה הוסף למשל: "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה" (מש' ל, יח-יט). ניכר כי פס' כ: "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און", הוא תוספת פרשנית⁽⁴⁾, ולא רק מפני שפיענוח דומה חסר במשלים בעלי המבנה הדומה (פס' טו-טז; כא-כג; כד-כח; כט-לא): מי שלא הבין את טעם המשל, המדבר בפלא ובסכנה שבתופעות המנויות במשל, מצא להן מכנה משותף אחר – הנשר, האניה אינם מותירים עקבות – וביקש למצוא משמעות זו גם באיבר הרביעי – דרך גבר בעלמה – ומשום כך הוסיף את הכתוב האחרון. ראיה לכך שלא באי השארת עקבות מדברים הכתובים, עולה מן המלים: "דרך נחש עלי צור"; כל יצור, ולאו דווקא הנחש, אינו מותיר עקבות על גבי הסלע.

ד. בדוגמה זו ניווכח בביאור קונקרטי למושג מופשט בבשורת העתיד: "את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם..." (שמ' כג, כז). האימה מתבארת בכתוב הבא על הצרעה: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך". למסורת האימה, ראה עוד, שמ' טו, טז; יהו' ב, ט. הצרעה שבה ונזכרת בטקסט השואב משמ' כג ומבאר אותו – דב' ז, כ, וכן ביהו' כד, יב.⁽⁵⁾

מניע פרשני שני, שיודגם להלן, הוא המניע העדכני, אקטואלי. למעשה ניתן לומר, שבכל מעשה פרשנות יש מידה של אקטואליזציה, התאמה להווה: קירוב בין הטקסט שנכתב בעבר לבין קוראו בהווה. דוגמות בולטות לפרשנות אקטואלית, להתאמת כתובי העבר להווה ראינו בתחום החוק. חוק המזבח (שמ' כ, כד) ודין הרוצח (שם כא, יב) הורחבו בתוספות המתאימות אותן לעידן הדויטרונומיסטי (כ, כה-כו; כא, יג-יד), וחוקי השמיטה והעבד שבספר הברית עודכנו והותאמו למציאות החדשה בספר דברים (טו, א-יא; יב-יח). להלן נביא שלוש דוגמות מתחום הנבואה-בשורת העתיד. כאשר דבר הנבואה לא הלם את מציאות ההווה, ניתן לדברים ביאור חדש, אם בגוף הנבואה ואם מחוצה לה.

ה. בקטע שהובא לעיל (דוגמה ד) על גירוש הכנענים, אם באמצעות האימה, ואם באמצעות הצרעה (שמ' כג, כז-כח), הרושם הנוצר הוא של גירוש מהיר, מיידי. כיוון שלהבטחה אידיאלית זו לא היה כיסוי במציאות, נוסף רובד פרשני על הכתובים כדי ליישבם עם ההווה: "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (פס' כט-ל). פירוש זה נתן אותותיו גם בדב' ז, כב (גם כאן מייד לאחר הזכרת הצרעה): "ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (וראה עוד, שו' ב, כג).⁽⁶⁾

ו. ערב מותו של אלישע הריהו מורה ליואש מלך ישראל: "קח קשת וחצים ויקח אליו קשת וחצים. ויאמר למלך ישראל הרכב ידך על הקשת וירכב ידו וישם אלישע ידיו על ידי המלך. ויאמר פתח החלון קדמה ויפתח ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם והכית את ארם באפק עד כלה" (מל"ב יג, טו-יז). והנה, המשך הסיפור (פס' יח-יט) אינו מתיישב עם הכתוב לעיל; אם לעיל השביע המלך את רצונו של הנביא ולפיכך זכה בהבטחת הישועה המוחלטת, הרי שבהמשך הוא מעורר עליו את קצפו של אלישע ולפיכך הבטחת הנביא מתגמדת: "ויאמר קח החצים ויקח ויאמר למלך ישראל הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמד. ויקצף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם" (פס' יח-יט). בהמרת הכאת הארמים "עד כלה" בשלוש מכות, שאין בהן משום מכה ניצחת, יש משום התאמה למציאות, כפי שהיא מתבטאת בהמשך הפרק: "וישב יהואש בן יהואחז ויקח את הערים מיד בן הדד בן חזאל אשר לקח מיד יהואחז אביו במלחמה שלש פעמים הכהו יואש וישב את ערי ישראל" (פס' כה).

ז. דוגמה מפורסמת לניסיון להתאים נבואה למציאות היא הביאור הניתן בספר דניאל לנבואת שבעים השנה של ירמיהו:⁽⁷⁾ "והיתה כל הארץ הזאת לחרבה לשמה ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה. והיה כמלאת שבעים שנה אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאם ה' את עונם ועל ארץ כשדים ושמתי אתו לשממות עולם..." (כה, יא-יב); "...כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה" (כט, י). משך השעבוד, שבעים שנה, הוא בבחינת טופוס (ראה יש' כג, טו-יז). סיומו של ספר דברי הימים מזכיר את נבואת ירמיהו והגשמתה, המתבטאת גם בקץ מלכות בבל וגם בשיבה ארצה: "ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלך מלכות פרס. למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה. ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש מלך פרס..." (דה"ב לו, כ-כב). בעצבו את הגשמת הנבואה עושה בעל דברי הימים שימוש ברור בדברי האיום-הקללה שבתורה: "ואתכם אזרה בגויים... אז תרצה בארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (וי' כו, לג-לה). לא רק נבואת ירמיהו מתגשמת איפוא, לדידו של בעל דברי הימים, אלא גם דברי התורה.

בעל דניאל פרק ט, המבקש לדחות את הגשמת הנבואה עד ימיו – ימות החשמונאים, שבהם נכתב חלקו השני-החזוני של הספר, שם בפי דניאל את הדברים הבאים, המעידים בגלוי על הקושי שביישוב הפער בין דבר הנבואה לבין המציאות העגומה: "...אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה. ואתנה את פני אל אדני האלהים לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר" (פס' ב-ג). בעקבות תחנוני דניאל ווידויו על טאי ישראל, נגלה לו גבריאל, המפרש לו את הנבואה: "שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלא הפשע ולחתם חטאת ולכפר עון ולהביא צדק עלמים ולחתם חזון ונביא ולמשח קדש קדשים. ותדע ותשכל..." (פס' כד-כה). דומה כי המפרש את שבעים השנה בירמיה כ"שבעים שבעים" מעז לעשות כן, משום שהוא מתבסס לא רק על דברי ירמיהו, אלא גם על ציטוט נבואתו בדברי-הימים וגם, ובמיוחד, על ויקרא כו, הנרמז ומצוטט בדברי-הימים. בעל דניאל ט מבין, כי שבעים השנים הם שבעים השבתות, שבעים שנות השמיטה (ראה וי' כה, ג ואילך) שצריכה היתה הארץ לשבות, וכיוון ששנת שמיטה מתרחשת אחת לשבוע, אחת לשבע שנים, מכאן שימות העונש מסתכמים ב"שבעים שבעים", ארבע מאות ותשעים שנה. אין להוציא מכלל אפשרות, שבעל דניאל ט מסתמך גם על פסוק נוסף בויקרא כו: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (פס' יח), היינו הכפלת השבעים בשבע.⁽⁸⁾

אותם המניעים הפרשניים שהוזכרו או שנדונו לעיל, האידיאי, הענייני, הקונקרטי והאקטואלי, מניעים גם את גלגלי הפרשנות החוץ-מקראית (או הבתר-מקראית), אך על כך ידובר בפרק הבא.

1. ראה, לדוגמה, גריי, ישעיה, עמ' 147.
2. גריי, שם, עמ' 137, 139; פישביין, פרשנות, עמ' 49.
3. ראה שמיט, עמוס, עמ' 183-188.
4. ראה, למשל, טוי, משלי, עמ' 531.
5. ראה בהרחבה, רופא, מלאכים, עמ' 280-288.
6. ראה רופא, שם, עמ' 292.
7. ראה בהרחבה, אור, שבעים שנה, עמ' 304-306; פישביין, פרשנות, עמ' 479-485.
8. להתייחסויות נוספות לנבואת שבעים השנה של ירמיהו, ראה זכ' א, יב; ז, ה. בספר דניאל דוגמות נוספות של פרשנות אקטואלית לדברי נבואה, ראה גינזברג, דניאל, עמ' 949-952.