עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות פנים מקראית
רכס : פרוייקטים חינוכיים


תקציר
עורכי המקרא השתמשו בסידור פרשיות זו בצד זו ככלי פרשני.  באמצעות סידור הפרשיות הם העניקו משמעות חדשה לסיפורים שונים. המאמר דן בתופעה זו תוך מתן דוגמאות מקראיות רבות.



סמיכות פרשיות בסיפורת ככלי פרשני
מחבר: יאיר זקוביץ


הספרות ההיסטוריוגרפית המקראית מציגה את הקורות בזרם כרונולוגי אחד מ"בראשית ברא" ועד "כל ימי חייו" (מל"ב כה, ל), אך הקורא, האמון על ספרות המקרא, יודע כי הצירוף הכרונולוגי בעזרת נוסחות כעין "ויהי אחרי כן" או "ויהי אחר הדברים האלה" וכיוצא באלה, אינו אלא אחיזת עיניים, ומעבר לו מסתתרות שיטות צירוף סמויות ומתוחכמות.

דרך צירוף חיצונית, אשר לא נועדה להשפיע על פירוש היחידות הספרותיות השונות, היא העיקרון האסוציאטיבי – מלים דומות או מוטיבים דומים גרמו להעמדת יחידה ספרותית אחת אצל רעותה. אופן צירוף חיצוני זה, הרווח בספרות הבתר-מקראית, רווח אף במקרא,1 אך בשום פנים ואופן אין הוא בלעדי.

בספרות חז"ל מוקדשת תשומת לב רבה לטעם הסמכתן של יחידות ספרותיות במקרא. בספרות זו רווחות שאלות, כגון "למה נסמכה… ל…" (כגון סו' ב, ע"א) או "מה עניין …אצל …" (למשל, ברכ' טו, ע"ב) – שאלות שיסודן בהנחה, כי מעצם קרבתם הטקסטואלית של עניינים שונים ניתן להעלות רובד נוסף של משמעות. יוצא איפוא כי לכל סיפור יותר ממשמעות אחת: משמעותו כאשר הוא עומד בבידודו ומשמעותו בהקשרו, בקרב שכניו.

עלינו להתייחס בכובד ראש לשיטות פרשניות שבהן נקטו קדמונינו, שהיו קרובים מאיתנו (בזמן ובהלוך מחשבה) למקרא ולדרכיו. ברי כי דרך פרשנית זו לא הומצאה על-ידי חכמינו, וכי נהגה כבר במקרא גופו.2

מודעות חז"ל לפן זה של פרשנות פנים-מקראית אין פירושה שהם אכן חושפים בתשובותיהם את כוונתה, ונהפוך הוא. טעמי סמיכות הפרשיות במקרא – אליבא דחז"ל – אינם עולים לרוב בקנה אחד עם כוונת מלאכת העריכה, והם כלי ביד החכמים לבטא את אמונותיהם ודעותיהם.3 אף על פי כן נהיר לנו, כי במקרים רבים סמיכות הפרשיות במקרא אכן מוסיפה ממד פרשני-רעיוני לטקסטים הניצבים זה לצד זה.

נפתח את עיוננו בתופעה זו בשתי דוגמות, שבהן מוכחת מודעות בעלי המקרא לתופעת הסמיכות מהתייחסות אליה במקום אחר.

א. לאחר שבלעם מברך את ישראל חזור וברך, על אפו ועל חמתו של בלק מלך מואב, שבים השנים איש למקומו (במ' כד, כה), והזרקור מופנה אל בני ישראל הזונים עם נשות עם זר ונענשים במגפה (פרק כה). חייבים אנו ליתן דעתנו על זהותו של אותו עם. במ' כה, א מספר, כי זנו עם בנות מואב – עמו של בלק – אך לקורא נמסרים פרטים מזהים על זהותה של אחת הנשים, והיא מדיינית (פס' ו, טו, יח). זאת ועוד, מדברי ה' למשה ניכר, כי לא במדיינית אחת מדבר הכתוב: "וידבר ה' אל משה לאמר, צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדיין אחתם..." (פס' טז-יח). פרק לא בספר במדבר אכן מדבר אודות נקמת ה' במדיינים.

דומה איפוא, כי השם מדיין שונה בפסוק הראשון כדי להדק את הקשר בין פרשת בלק לבין מה שבעקבותיה. קשר מסוים בין מואב ומדיין (ראה בר' לו, לה = דה"א א, מו) הקל על השינוי. בעקבות שינוי זה גם הוחלף השם "שרי מואב" ב"שרי מדין" בפרק כב, ד ואף נוספו "שרי מדין" על "שרי מואב" בפרק כב, ז (אך ראה פס' יד; כא). מהו, איפוא, משמעה של סמיכות פרשיות זו, ומניין תבוא לנו הראיה למודעות אליה?

בפרשת בלק הובהר למלך מואב, כי לא הוא ולא הנביא לא יוכלו להרע לישראל, כל עוד חפץ ה' לברכם. ברכת ה' לבני ישראל אינה שרירותית, אלא נובעת מצדקתם: "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו..." (כג, כ-כא). הברכה היא איפוא ברכה מותנית, התלויה בהתנהגותו של העם. ברגע שיחטא העם, תסור ממנו הברכה, וכך אמנם קורה מייד עם חטא העם בבנות מואב, זנות הגוררת עימה עבודה זרה (פס' ב-ג). והנה, ראיה למודעות בעלי התורה לכוונתה של סמיכות זו מוצא אתה בפרק על הנקמה במדיין (במ' לא). לפרק זה הוספו שני קטעים החורגים מן העניין וקוטעים את הרצף: האחד – "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (פס' חב; השווה יהו' יג, כב), ומשנהו "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'" (פס' טז).4

שני הכתובים הללו רואים בבלעם אחראי לחטאם של ישראל, כאילו אמר לבלק, שכל עוד נוהגים ישראל בצדקה יהא חסדו של ה' עמהם. אך אם תימצא להם הדרך להטותם מדרך הישר, אזי תיבטל הברכה מאליה.

חז"ל אכן עמדו על הזיקה בין הכתובים בבמדבר לא לבין סמיכות הפרשיות הנדונה: "'הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם', מה היה דבר בלעם? אמר להם: אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם לא אתם יכלים להם... אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו. אלוהיהם של אלה שונא זימה [הוא]. העמידו להם נשותיכם ובנותיכם בזימה והם שטופים בזימה ואלוהיהם שולט בהם, שזה כלל שכל עוד ישראל עושים רצונו הוא נלחם להם שנאמר: 'ה' ילחם לכם' (שמ' יד, יד), ובזמן שאין עושים רצונו כביכול הוא נלחם בם..." (ספרי במדבר, מהדורת פרידמן, ה, דף נט עמ' ב).

מסורת מדרשית זו מופיעה ללא זיקה מפורשת לכתוב בבמדבר לא בספר קדמוניות המקרא: "ויאמר אליו (= אל בלק) בלעם: בוא ונוועץ מה תעשה להם. בחר נשים יפות אשר בנו ואשר במדיין (= פשרה בין כה, א לשאר כתובי הפרק) ושים אותן לפניהם ערומות ומקושטות בזהב ובאבנים יקרות. והיה כאשר יראון, ישכבו עמהן ויחטאו לה' אלוהיהם ויפלו בידכם. כי בדרך אחרת לא תוכל לנצחם. וכדברו את הדברים האלה שב בלעם אל מקומו. ויהי אחרי כן פותה העם אחרי בנות מואב כי עשה בלק את כל אשר הגיד לו בלעם" (יח, יג-יד).

שתי תופעות חברו איפוא בדוגמה זו – עדות חיצונית, מרוחקת, על טעם הסמיכות ושינוי קל (מ"מדין" ל"מואב") בתפר הסמיכות גופה.

ב. דוגמה נוספת לחיבור התופעות – עדות מרוחקת ותוספת בתפר שבין הסיפורים הסמוכים – נביא עתה מצירוף הסיפורים אודות מסה ומריבה (שמ' יז, א-ז) והמלחמה בעמלק (שם יז, ח-טז).

מעשה מסה ומריבה מסתיים במדרש שם: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה'" (יז, זא), מדרש שם הנרמז כבר בסמוך לתלונת העם שבראש הסיפור: "ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'" (פס' ב).

למדרש השם נסמכות כמה מלים של הסבר, הפותחות בנוסחת "לאמר": "לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (פס' זב). מלים אלה אינן חלק אורגני של מדרש השם: בבוא מלת לאמר במדרש שם הריהי פותחת הסבר, הכולל בתוכו רמז צלילי ברור לשם, וראה בר' ה, כט (נח), ל, כד (יוסף), שו' ו, לב (ירבעל) שמ"א ד, כא (אי-כבוד) ודה"א ד, ט (יעבץ). בפסוקנו, לעומת זאת, שימשה נוסחה אחרת לפתיחת הסברו של השם: "על... ועל...". דומה איפוא, שמלות "לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" נוספו על הסיפור כדי לאחותו עם הבא אחריו, מעשה מלחמת עמלק (פס' ח-טז), ולהוסיף נופף פרשני לשני הסיפורים כאחד.

בראש ובראשונה מבארות המלים הנדונות את אופיו של הניסיון בסיפור הראשון, כאילו לא ביקשו בני ישראל על המים אלא כדי להיווכח אם ה' עימם. אך המלים שנבחרו לעיצוב מהות הניסיון רומזות לאופיו המלחמתי של הסיפור הבא, וראה, לדוגמה, דב' כג, טו: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך" (וראה עוד, שמ' לג, ג; לד, ט-י; במ' יד, מב; דב' א, מב; לא, יז; יר' יד, ט; יואל ב, כז; מי' ג, יא). כך הופך מעשה המלחמה בעמלק למעין עונש והוכחה לבני ישראל כי ה' בקרבם. כאשר משה האוחז בידו במטה האלהים (פס' ט): "ירים... ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (פס' יא). הורדת היד אינה, לפי תפיסה פרשנית זו הנובעת מן התוספת, אות לחולשתו הגופנית של משה (המחייבת את תמיכתם של אהרן וחור [פס' יב]), אלא עונש לבני ישראל ואות כי ה' בקרבם, כאשר מניף משה את מטהו – סמל נוכחותו.

כך איפוא כורכת התוספת את שני הסיפורים ונותנת בשניהם רובד חדש של משמעות, אשר לא היה בכל, אחד ואחד מהם עם קריאתם לעצמם, בבידודם.

חז"ל בארו, איפוא, נכון את הקשר בין הסיפורים: "מה כתיב 'היש ה' בקרבנו אם אין' 'ויבא עמלק'. וכי מה עניין זה אצל זה? משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו, א"ל: ראית את אבא? א"ל אביו: אתה רוכב על כתיפי ואתה שואל עלי? הריני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל: אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו'? לפיכך יבוא השונא וישלוט בכם, האי 'ויבא עמלק'" (שמו"ר כו, ג).

והנה, בתורה גופה, בחומש דברים, נשתמרה עדות על משמעות הסמיכות: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (כה, יז-יח).

את המלים האחרונות: "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" נוהגים כמעט הכל לפרש, כאילו חלקן מדברות בישראל: "ואתה עיף ויגע", וחלקן בעמלק: "ולא ירא אלהים". כך כבר בספרות חז"ל, כגון ב"ר צט, ב; תנ' כי תצא, י) וכן בפרשנות ימי הביניים, כגון רש"י: "ולא ירא – עמלק", וכן ראב"ע, ואף החדשים כן.5

דומה בעיני, כי הפרדת שני חלקי הדיבר והנחת חילופי הנושא, אין להן על מה לסמוך; הכתוב כולו מדבר בבני ישראל: אי יראתם מתייחסת לדבריהם, בשמ' יז, ז: "היש ה' בקרבנו אם אין", דברים שגררו אחריהם את עונשם במלחמת עמלק. זאת ועוד, בידוע הוא שלמלה עייף יש במקרא לא פעם משמעות של צמא (ראה, לדוגמה, תה' סג, ב),6 כך שמלים אלה מתייחסות לצמאם של ישראל במעשה מסה ומריבה.

ג. גם בדוגמה הבאה הביאה תוספת בתפר (ועימה גם תוספת בגוף אחד הסיפורים) לאיחוי רב משמעות. בבראשית פרק כא מתממשת ההבטחה שהבטיח ה' לשרה ואברהם בפרק יח: "וה' פקד את שרה כאשר אמר... ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהים" (פס' א-ב). על מימוש ההבטחה נוגה אור נוסף מן הסיפור הקודם, הסיפור על אברהם ושרה בחצר אבימלך (פרק כ), המיוחס למקור אחר (E).7 שרה העקרה הרה ללדת רק לאחר שאישה, אברהם, התפלל אל האלוהים על אודות אבימלך וביתו: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו. כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשרת אברהם" (פס' יז-יח).

ארבעה רכיבים – ה', שרה, אברהם ולידה – מוזכרים איפוא בסוף הסיפור האחד ובראש הסיפור האחר; את המשמעות החינוכית הנוספת, הגנוזה בסמיכות, חשפו חז"ל, וראה, למשל, ב"ק צב ע"א: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר נענה תחילה... 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וגו'", וכתיב 'וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'...".

דומה, כי פס' יז-יח בפרק כ אינם מגוף הסיפור, אלא תוספת בתפר בין הסיפורים כדי לאחות את שני הסיפורים, שמלכתחילה לא היה ביניהם קשר; בגוף הסיפור לא נאמר דבר על סגירת רחמים בבית אבימלך. אנו שומעים רק, כי על ראש אבימלך מרחפת סכנה גדולה בשל האשה אשר לקח: "ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת..." (פס' ג), ועוד: "ועתה השב אשת האיש... וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך..." (פס' ז). האיום מניח עונש רק אם לא יחזיר אבימלך את האשה לאלתר, ולא הענשה מיידית כלשהי. זאת ועוד, עונש בעצירת רחם אינו הולם, הרי אין הוא ניכר מייד, ולפיכך אי אפשר שיגרום למלך להשיב את שרה!

היד אשר הוסיפה את הפסוקים יז-יח אחראית אף למלים: "כי נביאהוא ויתפלל בעדך" (פס' ז).8 הרצף הטבעי של הכתוב היה איפוא: "ועתה השב אשת האיש וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות...".

ד. אם הדוגמה שלעיל לימדה לנו ערך חינוכי, הרי שבדוגמה הבאה תורמת הסמיכות להערכת הדמויות: סיפור מותו של שאול בגלבוע (שמ"א פרק ל) נתון עתה בין סיפור פשיטת העמלקים על צקלג, עירו של דוד, ונקמתו של דוד בפושט העמלקי (שמ"א פרק ל), לבין המעשה בבואו של הנער העמלקי אל דוד לצקלג, לאחר שובו מהכות את העמלקי, כדי לבשר לו כי הוא המית את שאול (שמ"ב פרק א).

עמידתו של סיפור מות שאול בין שני סיפורים העוסקים בעמלק אינה מקרית. חינו של שאול סר, כאשר לא עשה את רצון ה' בעמלק (שמ"א טו), ואז בישר לו שמואל, אשר הועלה באוב, והזכיר לשאול את עוונו – טעם נפילתו הקרובה לבוא: "כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק על כן הדבר הזה עשה לך ה'" (שמ"א כח, יח).

והנה, המסגרת הזו של מעשה מות שאול מוסיפה ממד להשוואה בין המלך המת לבין רעהו הטוב ממנו: שלא כשאול, ממהר דוד לעשות שפטים בעמלק, אף שלא נצטווה על כך (פרק ל). דוד הורג ללא היסוס אף את הנער העמלקי, המבשר לו כי המלכות נפלה בידיו כפרי בשל. סיפורו של הנער העמלקי על מות שאול מוסיף ממד אירוני למעשה: לדברי הנער העמלקי, מצא שאול את מותו מידיו של האויב שעליו חמל. זאת ועוד, הנער העמלקי גילה לשאול את זהותו: "ויאמר אליו עמלקי אנכי" (שמ"ב א, ח) – והמלך מבקש מן העמלקי כי יהרוג אותו, וכך, לפי גירסה זו, מביא שאול על עצמו את קיצו, בחינת מידה כנגד מידה.9

ה. סמיכות הפרשיות אינה מוגבלת בהכרח לז'אנרים סיפוריים. נצביע עתה על דוגמה לסמיכות בין סיפור ורשימה: הקורא בראש סיפור גורן ארוונה (שמ"ב כד) עשוי לתמוה על הפתיחה: "ויסף אף ה' לחרות בישראל" (פס' א). על מה ולמה זה יחרה אפו של ה' בעמו? הסיפור סותם ואינו מפרש.

בסיפור הגורן ניתן לגלות כמה קווי דמיון למעשהו של דוד באשת אוריה החיתי (שמ"ב יב). שרש חר"ה המציין בשמ"ב כד את כעס ה' על ישראל משמש במעשה בת-שבע לאיפיון כעסו של דוד על הפוגע בכבשת הרש, היינו כעסו על עצמו: "ויחר אף דוד באיש מאד" (שמ"ב יב, ה). כשנודע לדוד כי הוא הוא החוטא, הריהו מבקש מחילה: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'" (שם פס' יג), ובסיפור הגורן: "ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי..." (פס' י). כשם שבסיפור בת שבע ה' נענה לו ומעביר חטאתו: "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (פס' יג), כך הוא מבקש כאן: "העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד" (פס' י). בסיפור הגורן מבקש דוד מה' כי יניח לעם ויפגע בו ובביתו: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי... תהי נא ידך בי ובבית אבי" (פס' יז). כך בסיפור בת שבע מודיעו ה': "לא תסור חרב מביתך עד עולם" (יב, י).

דומה כי קווי דמיון אלה בין שני הסיפורים עוררו את עורך הנספח של ספר שמואל (שמ"ב כ, כג – כד, כה) להסמיך את הסיפור הנועל את הספר לרשימת גיבורי דוד, שאחרון להם אוריה החיתי (כג, לט): חטא המלך כלפי אוריה הוא שגורם לכך שאף ה' יוסיף לחרות בישראל. רק כאשר דוד יהא מוכן לשוב ולהודות בחטאו, רק כאשר יהא מוכן ליטול את כל האחריות על עצמו ולשחרר את העם מן הזעם האלוהי, יסלח ה' לארץ והמגפה תיעצר. דומה כי ראיה לכוונת מכוון בהסמכת הרשימה לסיפור ניכרת ממקבילת הרשימה בספר דברי-הימים. הרשימה שם (דה"א יא), שאינה נסמכת לסיפורנו, המופיע בדברי-הימים במקום אחר, אינה מסתיימת באוריה (פס' מאא), אלא נמשכת (פס' מאב-מז)! דומה כי הרשימה בדברי-הימים משמרת חלק מקורי שהושמט מנה"מ בכוונה תחילה לצורך יצירת הסמיכות!10

בטעם הסמיכות ובעובדה שנשמטו מן הרשימה השמות המופיעים בה בנוסחת דברי הימים חשו בעלי המדרש: "...'ויוסף אף ה' לחרות בישראל' (שמ"ב כד, א). והיאך חרה אף אלהים בישראל? – אלא מה כתיב, כשבא דוד למנות את גיבוריו היה מונה והולך, כיוון שהגיע אל אוריה החתי נאמר 'כל שלשים ושבעה' מיד 'ויסף אף ה' לחרות בישראל'. אתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גבורים, לך קרא בדברי הימים ואתה מוצא אותם עוד שבעה עשר, אלא כיוון שהגיע אל אוריה החתי מיד 'ויסף אף ה''" (פסיקתא רבתי יא, ג, מהודרת איש שלום, עמ' מג).11

לאור הדוגמות שהובאו למשנה-המשמעות שיוצרת הסמיכות נראה, כי הקורא אינו רשאי להתעלם מהסמיכות, ונהפוך הוא: חובתו להתבונן במעשה היצירה, המשתקף במלאכת הסידור, כמוה כחובתו לבחון את פרטיה ופרטי פרטיה של היחידה הספרותית הבודדת. עם זאת, אל לו לקורא לכפות משמעות בדויה על סמיכות הפרשיות; אל לו לקרוא דרור ליצרים מדרשיים המפעמים בו. אודה ולא אבוש, כי ההבחנה בין סמיכות משמעותית לבין סמיכות חסרת משמעות אינה קלה לעתים כלל ועיקר: בעוד שקביעתנו אודות פרט כלשהו בגופה של יחידה ספרותית ניזונה מהבנתנו את שאר הפרטים ומהצטרפותם יחדיו לידי שלמות אחת – מיוסדת החלטתנו בדבר משמעות הסמיכות על נתונים מעטים יחסית.

הערות
1. ראה קאסוטו, סדר הפרשיות, עמ' 200-204; זקוביץ, סידור אסוציאטיבי, עמ' 161-183, ושם ביבליוגרפיה נוספת.
2. ראה פישביין, פרשנות, עמ' 399-407; זקוביץ-שנאן, מדרש, עמ' 267-270; זקוביץ, סמיכות בסיפורי אברהם.
3. היינמן, דרכי האגדה, עמ' 140-142.
4. להיות פסוקים אלה תוספת, ראה נות, במדבר, עמ' 230-231. ראה גם, זקוביץ, ביקורת, עמ' 789.
5. יוצא דופן הוא פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, כפי שהעיר לי בטובו ידידי פרופ' ד' מאיר ז"ל.
6. ראה קדרי, עיף, עמ' 351-355.
7. ראה, למשל, גונקל, בראשית, עמ' 220. פרק כא הוא תערובת של J ו-E. ראה גונקל, שם, עמ' 226 ואילך.
8. ראוי איפוא לציין, שהפסוק היחיד בספר בראשית המאפיין אחד מן האבות כנביא שייך לרובד עריכתי משני. הכתוב ידוע, על כל פנים, לבעל תה' קה, ראה פס' טו.
9. החשבון ההיסטורי בין שאול לבין עמלק נסגר במגילת אסתר: מרדכי, מבית שאול: "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (ב, ה) מביא את קיצו של "המן בן המדתא האגגי" (ג, א).
10. אחרים, כגון מזר, גיבורי דוד, עמ' 311-320 מניחים, שהשמות החסרים בשמואל משקפים מהדורה משנית של הרשימה.
11. לדוגמות נוספות של סמיכות משמעותית, ראה זקוביץ, יציאת מצרים, עמ' 26-30.

ביבליוגרפיה:
כותר: סמיכות פרשיות בסיפורת ככלי פרשני
שם  הספר: מבוא לפרשנות פנים-מקראית
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: 1992
הוצאה לאור: רכס : פרוייקטים חינוכיים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית