עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
יצחק רבין-איש הצבא והמדינאי.
דרכו ופעילותו מן הפלמ"ח ועד ראשות הממשלה: מבצעים בפלמ"ח (ביניהן שחרור המעפילים ממחנה המעצר הבריטי בעתלית),מבצעי מלחמת השחרור, תפקידי הפיקוד השונים, ההכנות למלחמת ששת הימים וההוראה לצאת למבצע "אנטבה".



עתלית ואנטבה : המחתרת והצבא - מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין
מחבר: ד"ר מאיר פעיל


המחתרת והצבא – מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין.

בסוף חודש יוני 1976, בשעה שיצחק רבין, אז ראש הממשלה, קיבל את ההחלטה לשחרר את 268 נוסעי מטוס "איר-פראנס" שנחטף בדרך מישראל לפאריז על-ידי מחבלים פלסטינים, ראה בוודאי נגד עיניו פעולה צבאית שהוא השתתף בה - שנערכה 31 שנה לפני כן - שיחרור המעפילים ממחנה עתלית ב- 9 באוקטובר 1945.

שתי הפעולות היו שונות מאוד במידת הסכנה שבהן ובמידת ההעזה שבהן וכמובן בכלי הנשק המסובכים והרבים שהשתמשו בהם. בשיחרור מעפילי עתלית השתתפו כמאה פלמ"חאים, שצריכים היו להשתלט על המחנה ושומריו ולהעביר את 200 המעפילים למרחק של כמה עשרות קילומטרים, למקומות מסתור, מבלי שהפיקוד האנגלי יידע על הפעולה בשלב מוקדם וכשיוודע לו עליה, לא יוכל לתפוס את הבורחים. באנטבה השתתפו עשרות לוחמים מעולים, שטסו בשישה מטוסים למרחק של 4000 קילומטר כדי לבוא במפתיע על החוטפים, לחסלם ולהעביר בשלום את החטופים חזרה לארץ. היה זה מבצע מסוכן פי מאה. רבין החליט לאשר את המבצע. ואם-כי עברו כבר שלוש עשרות שנים מאז אותם ימים שהיה סגן מפקד הכוח בשיחרור המעפילים, הרי כמו אז שקל את שיקוליו בצלילות, והכריע, הביא בחשבון את כשרונם ויכולתם של המפקדים והלוחמים שיצאו למבצע. התכונות שהוא ראה בהן עיקר: כושר לחימה גבוה, העזה, זהירות, מודיעין טוב, יכולת אילתור, בלי הפגנה של גבורה שלא במקומה, צמידות למטרה, חכמה, "שליטת השכל על ההדק", כפי שאמר, נאמנות והכרת שליחות. תכונות אלו הוא טיפח וחינך להן בשנים הרבות שבהן היה ממעצבי דמותו של צה"ל.

רבין יליד ירושלים וחניך תל-אביב, בנו של פועל מתכת נושא דגל בתהלוכות 1 במאי, ושל רוזה כהן, ממנהיגות תנועת העבודה וה"הגנה" שנפטרה בצעירותה, למד בבית-חינוך, בבית-הספר "כדורי" בעמק ובלט מנעוריו בכשרונותיו ובמנהיגותו. הוא גוייס לפלמ"ח על-ידי יגאל אלון מיד עם הקמתו באביב 1941, כשהוא בן 19, וכבר באותה שנה יצא עם אחת מחוליות הפלמ"ח שהסתננו לדרום לבנון בחודש יוני של אותה שנה, כדי לנתק את עורקי השליטה והקשר של צבא צרפת הווישאית, כסיוע לכוחות הצבא הבריטי שפלשו אל סוריה ולבנון, כדי לכובשן ולשחררן מהשלטון הצרפתי הפרו-נאצי.


 

ממעצבי הפלמ"ח


אני התגייסתי לפלמ"ח שנתיים לאחר מכן. שרתתי כטוראי-סייר בפלוגה ד' בעין-חרוד, ויצחק רבין היה מפקד מחלקת הנכב"ד (נשק "כבד") של פלוגה ו' בתל-יוסף. מחלקתו של יצחק שכנה בעליית הגג של הרפת, והוא נראה כעלם חמודות קלאסי.

יצחק רבין היה אחד מהקבוצה המצומצמת שעיצבה את תורת הלחימה של הפלמ"ח: יצחק דובנו, יוסף טבנקין, יחיעם וייץ ויצחק רבין. ארבעה אלה, תחת ההנחייה של יצחק שדה (מפקד הפלמ"ח) ויגאל אלון (סגנו), תרמו תרומה חיונית לטיפוח ייחודו של הפלמ"ח ככוח לוחם היודע להתאים את שיטות פעולותיו בשדות הקרב אל התנאים המציאותיים של יחסי הכוחות, אל מול האויבים המשתנים בארץ ישראל - פלסטינים, בריטים, צבאות ערב הפולשים. גמישות מבצעית זו איפשרה לפלמ"ח להגשים כהלכה את ייעודו העיקרי במאבק נגד הבריטים ובמלחמת העצמאות.

באביב 1945 מונה רבין כמפקד הבסיס העיקרי להכשרת מפקדי הכיתות של הפלמ"ח, בג'וערה. עם סיום קורס המ"כים, מונה ביולי 1945, למדריך הגדודי של הגדוד הראשון, בפיקודו של נחום שריג. מתוקף המעמד הזה השתתף במבצע שיחרור המעפילים ממחנה המעצר הבריטי בעתלית, בתפקיד של סגן מפקד המבצע ומפקד הכוח הפורץ הראשון. פעולה זו, שהתחוללה ב- 9 וב- 10 באוקטובר 1945, היתה אחד המבצעים המסובכים ביותר במאבק נגד הבריטים, והיא היתה הראשונה בפעולות "תנועת המרי" - שיתוף של ההגנה, אצ"ל ולח"י, שקמה אז.

כעבור שמונה חודשים, במהלך המיבצע הבריטי הגדול ביותר שערכו הבריטים נגד היישוב היהודי, מבצע "אגטה" שהחל ב"שבת השחורה" (29.6.46), נתפס יצחק רבין בביתו בתל-אביב, בו שכב שבור רגל לאחר תאונת אופנוע קשה. כך, עם רגל שבורה ומגובסת, בילה כ- 5 חדשים במחנות המעצר של לטרון ורפיח. מששוחרר, יחד עם רוב 2800 העצורים, קיבל את הפיקוד על הגדוד השני של הפלמ"ח; ולאחר מכן, בקיץ 1947, מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח, סגנו המבצעי של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. במעמד זה, קצין המבצעים של הפלמ"ח, נכנס רבין אל מלחמת העצמאות בסוף 1947.

עד אמצע אפריל 1948 היה רבין מעורב בעיקר בנושאי הדרכה ותיכנון מבצעי. לאחר מבצע "נחשון", החליט הפיקוד העליון להפעיל אל כיוון ירושלים את מבצע "הראל" שנועד להשתלט כליל על הכביש משער הגיא לירושלים. שני גדודי פלמ"ח, "הרביעי" ו"החמישי", הועברו אל החבל ההררי הזה ויצחק רבין מונה למפקדם, וכך קמה חטיבת "הראל". רבין פיקד על "הראל" במשך חודשיים, עד ראשית ההפוגה הראשונה. כמו כל יתר המח"טים במלחמת העצמאות, לא היה לו כל נסיון בפיקוד על עוצבה סדירה במלחמה סדירה. לכן, לא נותר לו אלא להשתמש בשכלו ובידע הצבאי שרכש בפלמ"ח עד כה. והתוצאות היו חיוביות: במשך החודשיים הללו פעלה "הראל" בקצב מבצעי מסחרר. תוך ספיגה משמעותית של אבידות, הצליחה החטיבה לכבוש מסדרון פתוח בין שער הגיא לירושלים ולהחזיק בו באורח איתן. בקרבות שהתחוללו בתוך ירושלים כבשו כוחות החטיבה את שיח-ג'ראח, קטמון, הר-ציון, וכן שיחררו את רמת-רחל כהתקפת נגד ראוייה לציון. החטיבה אמנם לא הצליחה לכבוש את נבי-סמואל ולא להחזיק את שער-ציון כמעבר פתוח לרובע היהודי בעיר העתיקה. אבל יש להדגיש כי פעילותה ההתקפית של "הראל" בתקופה זו, נגד כוחות הגרילה הערביים ונגד הצבא הסדיר הירדני, הצילו את ירושלים העברית ומנעו את נפילתה. למפקד החטיבה היה חלק נכבד בהגשמת ההישג הצבאי והמדיני החיוני הזה.

עם תחילת ההפוגה הראשונה (11.6.48) ועד גמר קרבות "עשרת הימים (18.7) שלף יגאל אלון את רבין מחטיבת "הראל" (במקומו הוצב יוסף טבנקין) ומינהו לקצין המבצעים הראשי של כל כוחות צה"ל בפרוזדור ירושלים, שפעלו תחת פיקוד אלון. בפועל היה רבין סגנו של אלון. במעמד זה פעל יצחק לצידו של יגאל בתיכנון ובניהול מבצע "דני" בתקופת "עשרת הימים", בו הופעלו שלוש חטיבות חי"ר וחטיבה משוריינת אחת; ובסיומו כבש צה"ל את הערים לוד ורמלה וכן את כל מרחבי בקעת אונו, חבל מודיעין וחבל שמשון, דרומית לכביש שער הגיא בואכה הרטוב, צרעה ובית-שמש. המסדרון לירושלים הורחב מאד וחיבורה אל מדינת ישראל הובטח, סופית.

באוגוסט 1948 קיבל יגאל אלון את הפיקוד על "חזית הדרום". יצחק רבין מונה על-ידי שר הביטחון, דור בן-גוריון, לקצין המבצעים הראשי של חזית זו, כמעמד של סגן מפקד החזית. בתפקיד זה היה רבין שותף בכיר בתיכנון וכביצוע של מבצעי המתקפה הגדולים של צה"ל, אשר סיימו את מלחמת העצמאות: מבצע "יואב" ששבר את החיץ המצרי אשר ניתק את הנגב וכבש את באר-שבע; מבצע "לוט" שחיבר את סדום אל מדינת ישראל; מבצע "אסף" שגירש את הצבא המצרי מהנגב המערבי; מבצע "חורב" שהביא את צה"ל, לראשונה, אל צפון סיני, וכמעט גירש את כל הצבא המצרי מתחומי ארץ-ישראל, גירוש שנמנע בגלל התערבות של איום בריטי; ולבסוף - מבצע "עובדה" שהסתיים בכיבוש הר הנגב, אילת ועין-גדי.

ראוי לציין כי רבין השתתף כנציג המומחה לענייני הדרום והנגב, בשיחות שביתת-הנשק בין ישראל ומצרים, שהתקיימו ברודוס בחסות או"ם. בגמר השיחות סירב להוסיף את חתימתו על הסכם שביתת-הנשק, כהבעת מחאה על הסכמת הדרג הפוליטי הישראלי להיעתר ללחץ הבריטי, להורות על נסיגת צה"ל מצפון סיני במהלך מבצע "חורב", ועל-ידי-כך להשאיר את הצבא המצרי ברצועת עזה.

עם גמר מלחמת העצמאות באביב 1949 פורקו רוב עוצבות צה"ל, ובכלל זאת גם רוב יחידות הפלמ"ח. בהמלצה ראש אגף ההדרכה במטה הכללי, אלוף חיים לסקוב, מונה יצחק רבין לתפקיד של מפקד קורס מפקדי הגדודים של צה"ל, בהחליפו את חיים לסקוב שייסד את הקורס ופיקד על המחזור הראשון. חיים לסקוב, בוגר הבריגדה היהודית בצבא הבריטי. ידע להעריך את כישוריו הצבאיים והאישיים של רבין הפלמ"חאי, כמו גם של פלמ"חאים אחרים.

בתפקידו זה בא רבין לראשונה במגע עם המקצוענות הצבאית הסדורה על-פי האסכולה הבריטית.




 

שינוי בגישה


לאחר הפיקוד על קורס המג"דים, מונה אל"מ רבין כראש מחלקת המבצעים במטכ"ל. בתקופה זו, בשנים הראשונות של שנות ה- 50, שינה צה"ל את הקונספציה האסטראטגית הבסיסית של מדינת ישראל. את מלחמת העצמאות ניהלנו לפי הדוקטרינה שגרסה כי נניח לאוייב הערבי לפתוח במלחמה, כשאנחנו בולמים אותו בשלב הראשון, ועוברים למתקפת-נגד בשלב השני. רבין, כראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, היה דמות מפתח בטיפוח הגישה האסטראטגית החדשה, שגרסה כי אין למדינת ישראל עומק אסטראטגי מספיק המניח לה להתחיל את הסיבוב הבא במיגננה, וכי עלינו לטפח במקום זאת אסטראטגיה הגורסת מודיעין ארוך טווח ונכונות מתמדת למיתקפה מקדימה ומונעת. משסיים תפקיד זה נשלח ללימודים באקדמיה הצבאית באנגליה ואחר-כך מונה על-ידי הרמטכ"ל משה דיין כראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף.

בשנות החמישים הראשונות נקלע צה"ל למשבר קשה שפגם בכושר הביצוע הקרבי של יחידות השדה, בעיקר בתחומי המחץ המסתער. בהסכמת משה דיין, התמקדו יצחק רבין ומחלקת ההדרכה בעבודת נמלים כדי להחדיר אל שורות צה"ל את מורשת התורה הקרבית שהוכיחה עצמה במלחמת העצמאות. טופחה הטקטיקה הבסיסית של הדרגים הנמוכים, שונו שיטות הכשרת הקצונה הצעירה והבינונית ושוקמו אימוני השדאות. חלק מהתוצאות הניב פירות ככל רחבי צה"ל עוד לפני מבצע "קדש" ב1956.

כך זכה רבין לשמש דמות מרכזית בשתי מהפכות בתפיסת הלחימה של צה"ל: ברמה האסטראטגית - המיתקפה המקדימה ; וברמה הטקטית - שיפור הכושר הקרבי על-ידי חיבור צה"ל אל מורשתו הייחודית.

בתום שירותו כראש מחלקת ההדרכה מונה רבין לאלוף פיקוד הצפון. פעלתי תחת פיקודו כמפקד גדוד 51 ב"גולני" במבצע "קדש". לאחר הקרבות חנה הגדוד שלי בחוות הניסויים החקלאית מדרום לאל-עריש. יום אחד בא יצחק רבין מן הצפון לבקרנו. תוך כדי הביקור שאל אותי אם טרחתי לבקר במחנה פליטים כל שהוא ברצועת עזה. משהשיבותי בשלילה, משום עומס התעסוקה בסיני, הביע פליאה והפציר בי להקדיש יום-יומיים כדי ללמוד את הנעשה במחנות הפליטים בעזה. אז למדתי להוקיר את תשומת ליבו של יצחק אל תופעות החורגות מהתחום הצבאי המובהק.

באביב 1957 פינה הגדוד שלי את סיני, כאחרון כוחות צה"ל ששהו בחצי-האי, והתמקמנו במחנה פילון ליד ראש-פינה. יום אחד בצהריים קיבלתי קריאת טלפון דחופה ממטה פיקוד הצפון. נאמר לי כי האלוף ופמלייתו התקרבו אל שפך הירדן בצפון הכנרת ונקלעו תחת אש של "מוצב השפך" הסורי שפגע ברכבם, הצמידם לקרקע, וכי עלי לשלוף אותם משם. שאלתי אם יש אבידות ואם מצויים במקום חפירות כל שהן לצרכי מחסה. ענו לי כי יש תעלות וכי בינתיים אין אבידות. הסקתי כי יש לי זמן לפעול באורח מסודר ושיטתי, ערכתי הכנות לקרב. הוריתי לתותחים ולמרגמות לפתוח באש פתע על המוצב הסורי. כשהכל היה מוכן הוריתי לפתוח באש על הסורים ומיד נכנסתי עם ארבעה זחל"מים והוצאתי את האלוף וחבורתו מתחת לאף של הסורים. כשהגענו לכפר נחום שאלני רבין מדוע התמהמהנו קרוב לשלוש שעות. התרעמתי קמעה ועניתי בשאלה: "כמה הרוגים ופצועים יש לנו בפעולה זו?" ענה לי: "ככל שידוע לי, אף לא אחד!" ואז השיבותי: "היא הנותנת ! "

יום אחד, בחורף 1964, נקראתי לשיחה "בארבע עיניים" עם רבין, שבאותם ימים היה כבר רמטכ"ל. הוא סיפר לי כי זה לא מכבר הוגש למטכ"ל דו"ח של שלושה פסיכולוגים חברתיים, על המתחולל בבית הספר לקצינים, כי ישנם פגמים בחינוך הטקטי והמוראלי, וכי הוא מציע שאקבל על עצמי את הפיקוד על המוסד החיוני הזה. ביקשתי לעיין בדו"ח ולאחר שבוע עניתי תשובה חיובית. אבל ביקשתי כי יינתן לי גיבוי מלא, כי אני מתכוון להכניס שינויים חריפים, להנהיג משמעת-עצמית, לחנך לעצמאות מחשבתית ועוד נושאים החיוניים לדעתי לטיפוח דמות הקצין בצה"ל. רבין חייך והבטיח גיבוי, על אף שרמז לי על שיגיונותי. לאחר חצי-שנה נשלח אותו צוות פסיכולוגים לבחון את השינויים שחוללנו בבה"ד 1, ואף הגישו דו"ח חיובי מאד. אלא שהבחנתי כי בקרב חלק מהפיקוד הבכיר השמרני של צה"ל החלה להתעורר התנגדות לאווירה המיוחדת שיצרתי. השינויים אמנם בוצעו, החינוך-האימון-המנהיגות שופרו ללא הכר. הבסיס הנפיק לצה"ל קצינים טובים יותר, אבל האווירה השמרנית קיצצה יותר מדי את כנפיהם.




 

מלחמת ששת הימים


לא ניתן לסכם את שירותו הצבאי הארוך ורב ההשפעה של רבין ללא מספר "צימוקים" הכרוכים במלחמת "ששת הימים". ראשית - ההמתנה. מן הראוי להדגיש כי כל הפיקוד העליון הצבאי, כל אלופי צה"ל, היו מאוחדים בדעה שישראל צריכה לפתוח לאלתר במתקפה נגד מצרים. זאת בגלל שתי סיבות:

א. כל יום שחולף מאפשר לצבא המצרי לשפר ולשכלל את ביצוריו ולהגביר את כוחו בחצי האי סיני.

ב. כל יום שחולף ללא לחימה, מחיש את הקמת החזית המזרחית הערבית של ירדן-סוריה-עיראק.

נסיבות קשות אלו הגבירו את הלחץ הפסיכולוגי על הפיקוד הבכיר של צה"ל, שהתבטא בדרישה מהדרג המדיני להתיר מיתקפה מיידית. זאת היתה גם דרישתו הנמרצת של יצחק רבין מן הממשלה.

אלא שהממשלה עמדה בפני הברירה - האם להמתין לגיבוי אמריקני, או לתקוף בלעדיו. היתה פלוגתא משמעותית בין השרים והיו אף "עצות" של אישים בעלי מוניטין (דוגמת בן-גוריון) לא לתקוף כלל. ראש ממשלת ישראל דאז, לוי אשכול, שלמד כראוי את לקח מבצע "קדש", החליט להמתין לתמיכה המדינית האמריקנית ושיקוליו הוכחו, לאחר מעשה, כנכונים לחלוטין.

אבל מתחת לאווירת המתח ניהל הרמטכ"ל לקראת "ששת הימים" מערכת תיכנונים מבצעיים שהניבו פירות חיוביים מאוד. כל העוקב אחר ההתקפות והמיתקפות הבלתי מתוכננות מראש של צה"ל במהלך "ששת הימים" בזירות ירושלים, השומרון ורמת הגולן, יאתר הרבה מחשבה מבצעית יצירתית שמצאה ביטוי בתכניות מגירה שהוכנו מבעוד מועד בהנחיית הרמטכ"ל רבין ועודכנו מדי פעם בעקבות השינויים שהתחוללו בעוצמת הכוחות שלנו ושל האוייב, בהערכותם ובשינויים שהתחוללו בשטח.

משתמה מלחמת ששת הימים בניצחון הגדול, השתחרר רבין מצה"ל, שימש כשגריר בארצות-הברית ואחר כך כראש ממשלה ושר בטחון בממשלת יצחק שמיר. אותם ימים נפתחה ה"אינתיפאדה" הפלשתינית ובתחילה ביקש רבין לחסלה בכוח, אבל נתחוור לו שבדרך זו לא יגיע לכלל פתרון.

ואיש הצבא רוב חייו הבוגרים, לוחם המלחמות, פנה אל דרך אחרת וחיפש את הפסקת האיבה והפיוס. הוא הצליח להגיע לידי הסכם עם הפלשתינים, לכרות שלום עם ירדן, אבל בנובמבר 1995 ניתק רוצח יהודי את פתיל חייו של האדם שהיה מן הלוחמים הנועזים והגדולים של מדינת ישראל ושפתח פתח לשלום.

ביבליוגרפיה:
כותר: עתלית ואנטבה : המחתרת והצבא - מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין
מחבר: פעיל, מאיר (ד"ר)
תאריך: מאי 1998 , גליון כ''ג 4 (138)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית