הבנקאי ידידו של ביסמרק

לפני כמאה ועשרים שנה הכניע הצבא הפרוסי את צרפת. בעקבות הנצחון וההשלכות המדיניות הוכרז מלך פרוסיה וילהלם הראשון לקיסר הרייך הגרמני החדש וראש המיניסטרים שלו, אוטו פון ביסמרק, נתמנה לקנצלר הממלכה המורחבת. תחת הנהגתו של ביסמרק אוחדו, למעשה סופחו, כעשרים מדינות גרמניות, נסיכויות ומדינות קטנות, ופרוסיה היתה לקיסרות גרמנית בעלת עוצמה צבאית וכלכלית ולגורם חשוב בגיאופוליטיקה של אירופה.

התמורות המדיניות והכלכליות שחלו בקיסרות הגרמנית החדשה בשל הנצחון המוחץ על צרפת ב-1870 העלו את ביסמרק למעמד עליון ולמרכז כוח פליטי הרחק מעבר לגבולות הממלכה. עד מהרה התגלה ביסמרק כמדינאי בעל מעוף. הוא ניחן בכוח רצון חזק ואף כונה "קנצלר הברזל". למרות קשיים רבים מבית ומחוץ עלה בידו להוליך את גרמניה למעמד של מעצמה אירופית גדולה.

גרשון גרסון בליכרדר נולד בברלין בשנת 1922 להורים יהודים שומרי מצוות אדוקים. האב שמואל פתח ב-1803 עסק צנוע של חלפנות כספים. גרשון-גרסון נכנס בבגרותו לעסקי אביו, הרחיבם ובמשך 35 שנים היה מקורב לביסמרק ויועצו הכספי.

בשנת 1839 נכנס גרסון הצעיר לעסקי הבנק של אביו. בחריצות ללא לאות, ובחוש פיננסי מובהק ידע בליכרדר הבן לנצל את העידן הכלכלי החדש. היו אלה ימים של תנופה בתעשיה, ימים של אמצעי תחבורה חדשים, כמו רשתות רכבות שלא ידעו כמותם עד אז ונתיבי ים חדשים.

הפגישה עם ביסמרק

בהנהגתו, זכה "בנק ס. בליכרדר" הברליני לתנופה גדולה ולהתפתחות רבה ושמו יצא כמוסד פיננסי חשוב שנהנה מאמון רב בגרמניה, באירופה ומעבר לים. עם לקוחותיו נמנו חברות מסחריות בין-לאומיות, ממשלות, אצילים ומפקדי צבא, שמחמת בזבוזיהם סבלו באורח כרוני מחוסר כיס. גרסון בליכרדר התגלה במקרים אלה כעוגן הצלה נדיב וכסוחר מפולפל ונהג בבחינת "שלח לחמך על פני המים". למוניטין של "בנק ס. בליכרדר" הוסיפה העובדה שבית רוטשילד, בעיקר זה שבפריס, נתן בו אמון ובין שני המוסדות נקשרו קשרי בנקאות ויחסים אישיים קרובים מאוד. לא ארך הזמן וגרסון בליכרדר נתמנה בא-כוח יחיד בגרמניה של בנק רוטשילד.

ביסמרק ובליכרדר פגשו זה את זה בימי משבר חריף בפרוסיה. בתחילת שנת 1860 נתקל ביסמרק בהתנגדות רבה בפרלמנט הפרוסי שבחלקו הגדול היה מורכב מנציגי מפלגות ליברליות וגם מצד המלך הפרוסי שהתייחס לבעל-האחוזות הנמרץ מדי ביחס של "כבדהו וחשדהו". לביסמרק היו באותו זמן גם קשיים כלכליים-כספיים פרטיים, בעטיין של רכישות קרקעות ונכסים רבים אחרים, שלא תמיד היו במסגרת אפשרויותיו הכספיות. בנסיבות פוליטיות ופרטיות אלה מצא הקנצלר הפרוסי בבנקאי היהודי הפיקח ובעל הקשרים העיסקיים הרבים איש כלבבו, כיועץ וכמציל בעת מצוקה כספית.

מעתה נפתחו לפני הבנקאי היהודי דלתות רבות, אפשרויות והזדמנויות לעקוב מקרוב אחרי המהלכים הפנימיים הסבוכים של הממשל הפרוסי. את קשריו החדשים ניצל בליכרדר כדי ליעץ לבנק רוטשילד בעניינים פיננסיים. הוא שלח ידיעות שונות לבנק של רוטשילד בפריס על צעדים צפויים של ביסמרק, ונראה שביסמרק ידע מכך ואף כיוון את הידיעות בדרך שיביאו לו תועלת.

ב-1864 נבחר בליכרדר להנהלת הקהילה היהודית של ברלין, אבל כדוגמת יהודים עשירים אחרים בגרמניה, ראה גם הוא את עצמו גרמני פטריוט בעל נטיות לאומניות קיצוניות. הוא עשה כל מה שביכולתו כדי להשיג מעמד וכיבודים, ואף פיזר כספים רבים כדי לספק את תאוותו לכיבודים. הוא תרם לכנסיות, לבתי-כנסת, לבתי-חולים קתוליים ופרוטסטנטיים, לאנשי מלוכה ומימשל, לבני אצולה הוללים ולקצינים בכירים שסבלו תמיד מחוסר כסף. קשריו ההדוקים עם הקנצלר היו לו לעזר רב, מה גם שביסמרק עצמו נעזר בו בענייניו הכספיים. בדרך זו אסף מדליות ותוארי כבוד ואצולה רבים. אות ההצטיינות הראשון הוענק לו בשנת 1858. אחר-כך זכה בתואר רשמי של "יועץ כלכלי". ב-1871 הוא ענד בגאווה את המדליה של "צלב הברזל". חלפה עוד שנה אחת ובליכרדר הגשים את חלומו הגדול: הוא, היהודי הראשון בממלכת הרייך הגרמני, הועלה לדרגת אצולה ומעתה היה ברון פון בליכרדר!

נשפי פאר

ואולם כל אלו לא עזרו לו. משנות השבעים של המאה התשע-עשרה קיבלה האנטישמיות בגרמניה תנופה חדשה. ובליכרדר היהודי, האציל הגרמני החדש, חש ביחס מסתייג אליו בגלוי ובסתר. בברלין השמיעו הבריות דברי רכילות ולעג על אורח חייו הראוותני של האציל היהודי. יום אחד פנה הגנרל הגרמני הנודע פון מולטקה אל אשת חברה מברלין שתואיל בטובה לשגר לו בדחיפות הזמנה לאירוע חברתי שעמדה לערוך בביתה, כדי שיהיה לו תרוץ לדחות הזמנה לביתו של בליכרדר… נשפי הפאר של הבנקאי היהודי בלטו לעין כל בפאר רב, ובשפע מופרז של אוכל אקזוטי. אחד הנסיכים הגרמנים כתב בשנת 1884: "החברה הברלינית מחולקת לשני מחנות. אלה שפוקדים את ארמונו ולועגים לו מאחורי גבו לבין אלה שלועגים ומדירים עצמם מלבוא". בליכרדר הפיקח חש בהסתייגות כלפיו ובהתנכרות אליו וניסה להחליש אותן בפעולות צדקה ראוותניות ובתרומות כסף גדולות. יש לציין כי תרם גם למוסדות יהודיים.

אף-על-פי-כן היתה השפעתו גדולה. ראש ממשלת בריטניה ד'ישראלי שיגר למלכתו ויקטוריה ביולי 1878 דוח מן הקונגרס בברלין וכתב: "הבנקאי הגדול בברלין הוא גרסון בליכרדר. לכבוד הקונגרס הוא הזמין לנשף מפואר את כל הצירים, הנציגים הדיפלומטיים והשרים הגרמנים הבכירים. מר בליכרדר נחשב לאיש סודו של הקנצלר ביסמרק והם מתראים בלשכת השר מדי יום ביומו. עוד נאמר עליו שהוא הינו האדם האחד המעז להשמיע את דבריו בלא פחד ומורא באוזני הוד מעלתו בכל עניין".

עזרה לנרדפים יהודים

בליכרדר לא פנה עורף לאחיו היהודים ועזר להם בעת צרה ורדיפות. בפרוץ פרעות ביהודי רומניה גייס לעזרתם את הקנצלר ביסמרק ופעל בענין זה בקשר הדוק עם בית רוטשילד. בליכרדר עשה מאמצים בלתי-נלאים לעזור לפליטים היהודים שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה וחיפש להם מקומות מקלט אפשריים. הוא הציע בין השאר לבדוק אפשרויות הגירה לארץ ישראל או לאמריקה.

בניו ובתו היחידה המירו דתם, קיבלו את הנצרות ונישאו לבני זוג נוצרים מקרב החברה הגרמנית הגבוהה. יש סימוכין לדבר שהמרת הדת של צאצאיו הכריעה אותו פיסית ונפשית. הרופא הגרמני היינריך קיש מתאר אותו בימיו האחרונים בספר זכרונותיו: "הבנקאי גרסון בליכרדר, שנמנה עם ותיקי הנופשים הקבועים בעיר המרפא מרינבד, שוב שוהה פה. ראיתיו הבוקר והוא איש זקן מעורר רחמים, נשען על זרועו של מזכיר, על פי רוב על זרועה של אשה יפה. הו! כמה אמת בכלל הישן שעושר אין בו ערובה לאושר".

עם מותו של גרסון בליכרדר בשנת 1893 הועם גם זוהרו של הבנק והוא ירד בהדרגה מגדולתו. אם כי עוד שנים רבות נמנו עם לקוחותיו אישים וחברות מן המכובדים בעולם. למרבה הפליאה פעל "בנק ס. בליכרדר" עוד חמש שנים תמימות אחרי עלות הנאצים לשלטון. יורשיו ושותפיו ניצלו פסק זמן זה והעבירו את העסקים ללונדון ואחר-כך לניו-יורק.

בתקופת השלטון הנאצי מצאו אחדים מצאצאי בליכרדר את מותם, מי במוות טבעי ומי בהתאבדות, ונצרותם לא עזרה להם. בארכיון משרד הפנים הגרמני נמצא מכתב מיום 7 בינואר 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מאת קורט בליכרדר אל שר הפנים. במכתב מזעזע זה מבקש נכדו של גרסון בליכרדר, בנעימה של הכנעה והתרפסות, לפטרו מן החובה המוטלת על היהודים לענוד טלאי צהוב ולא לשולחו אל מחנות ההשמדה. יותר מכך, הוא מבקש לקבלו בחזרה לצבא הגרמני ולסגל הקצינים.

במכתבו הוא מביא נימוקים שונים להצדקת בקשתו ואומר, כי היה בין המשתתפים בהתקוממות הלאומית אחרי מלחמת העולם הראשונה, כחבר אירגון "שטאלהלם" (אירגון לאומני גרמני קיצוני), "לחמתי עם רובה ביד בהסתערות האירגון על מספנות שטטין (1920)". הוא מציין גם כי אחד מאחיו נפל בחזית. ואביו, ג'יימס פון בליכרדר, שירת בגיל 55 במלחמת העולם הראשונה בדרגת קצין. את בקשתו הוא חותם ב"הייל היטלר".

גם אחיו אדגאר הגיש בקשה דומה והביא כעדות מסייעת את חוות דעתם של שני חברי המפלגה הנאצית המעידים כי בעל הבקשה היה תמיד מתומכי המפלגה. משרד הפנים העביר את הטיפול בבקשותיהם למשרדו של אדולף אייכמן, וזה קבע כי את בני בליכרדר "יש לדרג כיהודים. אין לנהוג כלפיהם לפנים משורת הדין, זאת בהתאם לרצונו של הפירר שלו ניתן ביטוי פומבי לעתים קרובות". ועוד נאמר בתשובתו של אייכמן: "במהלך הפתרון הסופי של הבעיה היהודית בתחום הרייך השלישי בדעתנו לכלוא אתכם בגיטו של זקנים המוקם במדינה". בידי האחים עלה בסופו של דבר להימלט לשווייץ, שם מצאו מקלט בעזרת הצלב האדום הבין-לאומי. אחותם הארייט, שנשאה את התואר הגבוה בבארונט פון קאמפה, שולחה בשנת 1942 למחנה השמדה בריגה.