האדם פוגע בבעלי החיים בסביבתו בצורות רבות ומגוונות, באופן ישיר ובאופן עקיף. נוסף על גורמי הפגיעה שכבר הוזכרו [ציד, הרעלה ופגיעה במקום החיות], פוגע האדם בעולם החי גם באמצעות הפיתוח האינטנסיבי שהוא מביא עמו.
מבנים גבוהים, במיוחד כאלה שחזיתם עשויה זכוכית ומשקפת את הנוף מסביב, גורמים לעופות הנודדים להיתקל בהם, וכתוצאה מכך הם נפגעים וגם מתים. מאות פרטים של עלווית אפורה (Phylloscopus trochilus ) מתו כך, מהתנגשות בחזית מגדל התאומים ברמת גן, בסתיו 1998. המרכז הישראלי לצפרות של החברה להגנת הטבע מצא פתרון מקורי: בלונים, שהופרחו בחזית המבנה, הקטינו מאוד את מספר הנפגעים.
קווי חשמל, ובעיקר קווי מתח גבוה, גורמים להתחשמלות עופות גדולים, המסוגלים לגעת בו-זמנית בשני קווים. כך התחשמלו 51 נשרים בגולן בשנים 1984-1980. גם דורסים נודדים מתחשמלים לעתים קרובות.
כבישים רחבים, במיוחד רבי הנתיבים שביניהם, מהווים שטח הריגה בלתי עביר, בעיקר לטורפים גדולים. רבים מהם נדרסים כשהם באים להיזון מפגרי בעלי חיים, שנדרסו קודם לכן. כבישים קוטעים מקומות חיות והופכים אוכלוסייה רציפה למקוטעת. כך גדלים הסיכויים להשמדת תת-אוכלוסיות ולדלדול המאגר הגנטי בתוכן. בישראל היום יש כבר למעלה מ-20,000 קמ"ר של כבישים.
צה"ל מתאמן בשטחים טבעיים, לעתים בתוך שמורות טבע. עופות דורסים רבים, צבאים וחיות בר אחרות נפגעו מירי, כששימשו "מטרה" לא-חוקית לחיילים.
טיסה נמוכה של מטוסי קרב ומסוקי קרב לאורך מצוק, שבו מקננים עופות דורסים, גרמה לא אחת להפרעה בקינון ולנטישת ביצים וגוזלים (למשל בנשרים).
התיירות בארץ הולכת ומתפתחת. טיול ונופש בשטחים טבעיים עלול לגרום נזקים לבעלי חיים, אם הוא נעשה בניגוד לכללי ההתנהגות, שנקבעו על ידי הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים:
גלישת מצוקים ("סנפלינג") מותרת רק במצוקים מסוימים. גלישה במצוקים, שבהם מקננים עופות דורסים, יכולה לגרום לנטישת הקן ולמות הביצים או הגוזלים.
טיול רגלי בשמורת טבע, שלא במסלול מסומן, עלול גם הוא להפריע לקינון דורסים. כך נפגע, כנראה, קינון הזוג האחרון של הפרס (Gypaetus barbatus) במדבר יהודה.
רכב שטח (ג'יפים, טרקטורונים) עלול לגרום נזק רב. נסיעה בשטחים טבעיים חייבת להיעשות בדרכי עפר מוכרות ומסומנות. פריצת נתיבים חדשים חורצת את השטח (יוצרת "קוליס") ומשנה את פני השטח לעשרות שנים, ואולי למאות. משתנים אפיקי הזרימה ופיזור הצומח הטבעי ונרמסים בעלי חיים שוכני מחילות (חרקים, זוחלים, ויונקים). גורם פגיעה זה חמור במיוחד במישור החוף ובשטחי חולות, שם מצויים ריכוזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל.
השלכת אשפה מכערת את הסביבה ופוגעת גם בבעלי חיים. ריכוזי מזבלות פתוחות גורמים לגידול בלתי מבוקר של אוכלוסיית התנים, גידול זה גובה מחיר מהטבע היות והוא גורם להגדלת לחצי הטריפה על מכרסמים ודוגרי קרקע. מזון שמושלך (אפילו חרצנים הם מזון עתיר אנרגיה) נאכל על ידי בעלי חיים, גורם להפרת המאזן הטבעי, כשעודף המזון מאפשר רבייה מוגברת לחלק מהמינים. כך משתנים הרגלי התזונה, התנועה בשטח והרכב המינים. מכלי מזון הם, לעתים, מלכודות מוות לחיות: אלה עלולות להיפגע משולי קופסאות שימורים פתוחות ואף להילכד בתוך קופסאות, כלים ובקבוקים, המוטלים בשטח. פלסטיק, העוטף שרידי מזון, עלול להיאכל על ידי בעלי חיים, לחסום את מערכת העיכול של יונקים גדולים ושל עופות - ולגרום למותם. האשפה מגיעה אף לים, וחסימת מעיים על ידי שקיות פלסטיק היא, כנראה, אחת הסיבות למותה של הדולפינה המיניקה מהמין גרמוס (Grampus griseus), שנמצאה גוססת בחוף געש בחודש יוני 1999.
דחיקת מינים מדבריים מתרחשת בשל הגדלת שטחי חקלאות וגינון ובשל הזרמת קולחין בשטחים טבעיים. כל אלה משנים את הסביבה וגורמים לחדירת מינים ים-תיכוניים לשטחי מדבר, תוך דחיקת המינים המדבריים או הכלאה בהם. הערצב הים-תיכוני, ערצב טלי (Gryllotalpa tali), דוחק את המין השוכן לחוף ים המלח, ערצב ים המוות (Gryllotalpa marismortui), שהוא כנראה המין שממנו התפתחו כל ערצבי אירופה. הדבר קורה בשפך הקדרון, המזוהם בביוב, לים המלח. החרגול (Phaneroptera nana) חודר למדבר (שדה בוקר, אילת) ומתערבב עם מין שחי במעיינות הבקע הסורי-אפריקני, השונה ממנו ב"שירת" הזכר. סנונית המערות (Hirundo daurica) קיננה עד שנות החמישים במערות ובכוכי מצוקים. משנות השישים והשבעים עברה בהדרגה לקנן במבנים מעשי ידי אדם: בבניינים, במרפסות, בחדרי מדרגות, במרתפים ובגשרים. כ-30% מהקנים ביישובים נהרסים בידי האדם. קרבת האדם ויישוביו מביאה לגידול במינים מסויימים כמו עורבים אפורים ועורבנים, הדוחקים מינים אחרים.
 |
המקרים רבים הסיבות להכחדתם של בעלי חיים הן מגוונות ומשולבות |
הנשר (Gyps fulvus) היה דורס נפוץ מאוד בסוף המאה ה-19. טריסטרם תיאר מושבות דגירה רבות, שכל אחת מהן מנתה כ-100 זוגות - בוואדי קלט, בנחל יבוק, בארנון, בליטני, בכרמל, בנחל עמוד ובארבל (בגינוסר ראה 500 נשרים יחד). עד אמצע המאה ה-20 קיננו בארץ כ-1,000 זוגות. בשנות החמישים והשישים התמוטטה האוכלוסייה מסיבות רבות, כולן מעשה ידי אדם: ירידה בזמינות המזון - הנשר היה אחד ה"סניטרים" החשובים עד תקופת המנדט, בעלי חיים שמתו נזרקו בקרבת היישוב ושימשו מזון לדורסים ולאוכלי נבלות. עם השיפור בשירותים הווטרינריים, נקברו רוב הפגרים או סולקו, כך שהנשרים לא יכלו להיזון מהם. עם מעבר הבדואים מנוודות לישיבת קבע ועם השינוי בכלכלה המסורתית בכפרים, חלה ירידה בכמות העזים, הכבשים, הגמלים והחמורים בכל הארץ, ובעיקר בנגב. כך פחתה כמות המזון הזמין לנשרים. התחשמלות -51 נשרים התחשמלו בגולן בשנים 1984-1980 מנגיעה בקווי מתח גבוה. הרעלות - בגולן לבדו ידוע על מקרי מוות רבים כתוצאה מהרעלה: בשנת 1972 הורעלו 13 נשרים; ב-1980 הורעלו 19 נשרים, ובהרעלה הגדולה של 1998 מתו 28 נשרים. גורמים נוספים הפוגעים בנשרים: ציד, הפרעות לקינון, שנגרמות על ידי אימוני מסוקים ומטוסים ועל ידי מטיילים וטריפת גוזלים וביצים על ידי רחמים. בשנות השבעים והשמונים נותרו רק כ-80 זוגות בישראל (5% מהאוכלוסייה עד שנות החמישים), בשנים 1989-1986 נמנו 150-110 זוגות, בעת שהאוכלוסייה כולה מנתה 900-700 פרטים, בשנת 1990 חלה ירידה חריפה בגודל האוכלוסייה, וזו חזרה לגודלה בשנות השבעים, אולי בגלל חוסר מזון או בשל טיב המזון. במסגרת פרוייקט "פורסים כנף לנשרים" של הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, החברה להגנת הטבע וחברת החשמל, נפרשה רשת של שבע תחנות האכלה במטרה לדאוג לאספקה סדירה של מזון לנשרים ולדורסים אחרים, בעיקר בעונת האכלת הגוזלים.
הפרס (Gypaetus barbatus) הוא המרשים והאווירובטי בנשרים. אף על פי שמשקלו רק כמחצית ממשקלה של עזניית הנגב (עד 7 קילוגרמים), מוטת כנפיו זהה לשלה ומגיעה עד 2.8 מטרים. לעתים הוא תוקף בצלילה יעלים הניצבים על מצוקים, אך עיקר מזונו - עצמות. הוא מטיל אותן מגובה עשרות מטרים על משטחי סלע ונוחת לאכול את שברי העצם ואת מוח העצם שבהן. עד אמצע המאה ה-20 דגרו 10-5 זוגות בגליל, במזרח השומרון, במדבר יהודה, בנגב ובסיני. האוכלוסייה דעכה בשנות החמישים והשישים; אז נצפו שני זוגות במדבר יהודה, שני זוגות בנגב וזוג אחד בהרי אילת - מהם דגרו 3 זוגות, בשנות השבעים נותרו 3 זוגות, מהם דגרו שניים בלבד; בשנות השמונים נותרו 4-3 בוגרים במדבר יהודה, מהם דגר, כנראה, רק זוג אחד. ב-1981 נראתה דגירה אחרונה במדבר יהודה וב-1987 נצפה זוג בוגר בנחל עמוד, בלי שהראה סימני דגירה. החברה להגנת הטבע פועלת כיום להקמת גרעין רבייה של פרסים, בתקווה להשיבם לטבע בעתיד.
