באופן די מביך, רשימת היתרונות, שמפיקות נשים ממה שמכונה היום בשם הכולל "גלובליזציה", אינה קצרה ואולי אפילו ארוכה יותר מרשימת החסרונות. החסרונות, לפחות אלו הבולטים לעין והמדוברים יותר, נתפשים בדרך כלל כהרחבה של מצב קיים: השתנות מסויימת, ובעיקר התגברות והתפשטות, של הכלכלה הקפיטליסטית, שבמסגרתה כבולות הנשים במערכות כלכליות ופוליטיות ישנות-חדשות. השתנות זו לא רק שאינה כוללת אותן כשותפות שוות-זכויות (או שותפות בכלל), אלא אף מדירה אותן לשולי המערכת, למקום שבו מצאה האשה את עצמה מאז ומעולם: אשתו של המתעשר החדש, אשתו של הנוסע-המתמיד, או האישה הנותנת שירותים (ביתיים או מקצועיים), כל אלה נשים שהמערכת, שכולה גברית, מתעשרת על גבן מבלי לתגמל אותן.
המבוכה נמוגה אם מפסיקים לחשוב על הגלובליזציה כעל הרחבה של הקפיטליזם המאוחר, ומקבלים אותה כסמן דרך לשינוי דרמטי, ממשי, שעדיין לא ברורים גבולותיו (ובעיקר פריצת הגבולות שלו), שעדיין לא ברורים תחומי ההשתנות שלו, שעדיין לא לבש את צורתו המלאה - אבל הוא בכל זאת שינוי ממשי. לכן, המאבק ברע הנובע מהגלובליזציה צריך גם הוא לקבל אופי שונה, משום שמאבק מהסוג שנוהל נגד הקפיטליזם לא בהכרח יעזור; ובעיקר משום שמאבק נגד הגלובליזציה צריך להיות מאבק שמזהה את השינויים ההכרחיים - ואת השינויים הרצויים, הטובים - מבחין אותם מן הרע, מזהה אותם כלא נובעים בהכרח מן הרע, ומארגן את תפישת המאבק עצמו באופן שונה.(1)
השינוי המרכזי שמאפיין את הגלובליזציה הוא, כמשמעה של המלה, פריצת הגבולות. מבחינתן של נשים, כל גבול שנפרץ הוא עוד מרחב שעשוי להיפתח בעבורן: יכולת התנועה המוגברת פירושה גם יכולת תנועה במרחב לנשים, אם במעבר מעיר לעיר ואם במעבר ממדינה למדינה; פריצת גבולות הפצת היידע פירושה יכולת רכישת ידע לנשים, גם אם אינן חלק ממערכת השכלתית מאורגנת; שבירת מושג ה"בית", גם אם באופן מטאפורי ולא חומרי, פירושה שבירת הדיכוטומיה "פנים/חוץ", "פרטי/ציבורי", "בית/מרחב" – דיכוטומיה שהיתה מנגנון הדיכוי היעיל ביותר שהופעל על נשים לאורך כל הדורות.
כל אחת מן השבירות האלה מצביעה על הרבה יותר מאשר "התרחבות". הגברת יכולת התנועה אין פירושה רק התפתחות טכנולוגית, או התארגנויות על-לאומיות; ודאי גם שפירושה אינו קריסת מדינת הלאום. מבחינת הנשים, פירושה תפישה שונה של היחסים בין מרחבים לאומיים, למשל, ותפישה שונה של המעמד היציב והקבוע, כביכול, של "גבול" - גם אלה תפישות שהיו מנגנוני דיכוי מגדריים, לאומיים וגזעיים. כדוגמה לתרומה הממשית, שסוג כזה של השתנות תפישת המרחב הציבורי והיחסים בין היחידות המרכיבות אותו (אומות, קבוצות גזעיות) תורם למעמד הנשים, אפשר להביא את התנועות החוץ-פרלמנטריות, שבמהלך עשר השנים האחרונות הפכו מגופים קנטרניים מקומיים נטולי השפעה לרשתות בינלאומיות שממלאות תפקיד ראשי במשחק הבין-מדינתי, בעיקר דרך האו"ם או דרך רשתות של סיוע הומניטרי. באופן מסורתי, כמי שמוגבלות לפעילות פוליטית התנדבותית (בעיקר הומניטרית והמסייעת לחלשים), איישו נשים חלק גדול מהתנועות החוץ-פרלמנטריות, וכשהללו הפכו לרשתות של תמיכה ולחץ בינלאומיות בעלות כוח פוליטי ממשי, נשארו הנשים כחלק מרשתות אלה, גם אם סולקו, במרבית המקרים, ממוקדי הכוח ומתפקידי המפתח. אפילו בשכבת הניהול הנמוכה יותר זכו הנשים להשפעה, למרחב תנועה ולכוח פעולה רבים יותר מאשר בעבר; החריגה מגבולות מסורתיים ושבירת הכוח הנחרץ של "גבול" בכלל, גרמו לכך שתנועת הנשים התפרשה ברשת מסועפת של קשרים פוליטיים "משניים", שהפכו לבעלי כוח השפעה, ושינו באופן ממשי את מקומן במערכת הפוליטית הבינלאומית.
שבירת הגבולות הזו הביאה גם לחשיפת המושג "בית" כמושג מטאפורי, שאין קשר בין משמעותו לבין תיפקודו של הבית החומרי, של הגג המגן מפני הגשם; "בית" כמטאפורה מתפקד מעתה כמסגרת שקרית, שמנציחה את האשלייה כאילו הוא ממלכת האשה. אבל דווקא מעמדו המטאפורי של המושג "בית" - "בית" כמצב רגשי פנימין "בית" כתחושה, ולא כמסגרת מרחבית מוגדרת; "בית" כמסגרת רחבה יותר מבית-המשפחה הקונקרטי – דווקא מעמד זה הוא שאיפשר להעמיד את המושג "בית" לדיון מחודש, עכשיו, כשמושג ה"גבול" התרחב, או התמוטט, והרס גם את יציבותו ובהירותו של המושג "בית" כניגוד ל"גלות" או ל"זרות" או ל"נוכריות". מהו "בית", מה זה "להרגיש בבית", עכשיו, כשבכל מקום שתגיעי אליו תוכלי לאכול את אותו האוכל, לשהות באותה רשת של בתי מלון הדומים זה לזה, לדבר באותה השפה, ואפילו לדבר באותה שפת-מוסר בינלאומית, שפת זכויות האדם? הפילוסופית אגנס הלר מספרת(2) על טיסה לצידה של אשת עסקים, שעובדת בחברת סחר בינלאומית, דוברת חמש שפות ומחזיקה שלוש דירות בשלושה מקומות שונים. לשאלתה של הלר "ואיפוא את בבית?" היססה האשה לפני שענתה - "אולי איפוא שהחתול שלי גר." היכולת לייצר "בית" אלטרנטיבי, בית שאינו כפוף למנגנונים הוותיקים של דיכוי מיעוטים פוליטיים, יכולת זו נהפכת מכלי חתרני, הכרוך בסכנת סילוק מהקהילה, למצב ממשי בעולם: איפוא את באמת מרגישה "בבית"? אולי דווקא בתנועה המתמדת בין מקדונלדס אחד לשני על פני הגלובוס; ואולי דווקא בתהליך ההפוך, שמייצר "אנטי-וירוס" לגלובליזציה לא דרך מאבק פומבי ברחוב ובאמצעי התקשורת, אלא כאלטרנטיבה פנימית המכונה "לוקאליזציה", שבחלקיה אכן נתונה בידיהן של נשים, בעיקר במדינות הדרום, ובעיקר משום שאת הפרקטיקה הזו מימשו נשים כל חייהן: כינון קהילה שתלותה בעולם הסובב אותה מוגבלת לפרמטרים מסויימים, אך היא חופשית מתלות בפרמטרים אחרים. כך יכולה לפתע לצמוח תרבות לוקאלית, שכונתה בעבר "פולקלור נשי" ולא זכתה למעמד. עתה, עם עליית הלגיטימיות של אופציות תרבותיות שונות ורבות, שהקהילה נחשפת אליהן ושהופכות להיות חלק מתרבותה של הקהילה הזו, זוכה גם התרבות הלוקאלית למעמד זהה, כתרבות לגיטימית ואינטגרלית לקהילה, בדיוק כמו הקולנוע ההוליבודי בנמיביה; כך יכולה גם לצמוח פרקטיקה חברתית לוקאלית של תמיכה הדדית מחוץ למוסדות הפורמליים של הקהילה, כמו קואופרטיבים או קומונות, גני ילדים משותפים או שותפות חקלאית משוחררת מן התלות באמנות בינלאומיות דכאניות ונצלניות. היינו, מערכות לוקאליות שמציעות, לצד היתרונות שבגלובלזיציה, שחרור מהתלות בדכאנות ובנצלנות שלה, ושחרור מההאחדה התרבותית שהיא עשויה להוליד, על ידי הפיכתה לריבוי תרבותי, דרך החשיפה שהיא מאפשרת לכל תרבויות העולם ודרך הלגיטימיות שניתנת עקב כך גם לתרבות מיעוטים. הפרקטיקות האלה, שהיו מלכתחילה כאלה שנשים פיתחו ושיכללו במשך מאות שנים, הן לא רק מיומנות נשית שמקנה להן כניסה לערוצי ביטוי חדשים, שהחברה נזקקת להם ואינה יודעת כיצד לממשם, אלא הן גם פרקטיקות משחררות (לפחות בפוטנציה), שמיעוטים פוליטיים שונים מוצאים בהן, הודות לגלובליזציה, את השוויון התרבותי והמעמדי בתוך הקהילה מבלי לוותר על המגע עם קהילות-אחיות "מעבר לגבול".
כך גם שינוי גבולות היידע אינו דבר סתמי; אין פירוש הדבר "רק" שיפורים טכנולוגיים שמביאים לביתה של האשה טלוויזיה, וידאו, אינטרנט ואמצעי תקשורת מתוחכמים המאפשרים לה לרכוש ידע, ואף למעלה מזה - המאפשרים לה לתקשר עם נשים אחרות, אם במסגרת מובנית ואירגונית של רשתות פוליטיות פנים וחוץ פרלמנטריות ואם במסגרת אינטימית יותר, לעיתים אישית, של קבוצות תמיכה והעצמה. אלא, מדובר בהשתנות של אופן הסדרת העולם והבנתו, כלומר, מדובר במעבר מהמדיום המילולי למדיום הוויזואלי. במשך פרק זמן קצר למדי, גורסים ממציאי האפיסטמולוגיה החדשה המכונה "תרבות ויזואלית",(3) השתנה באופן מוחלט עולמו של הפרט מן הבחינה הוויזואלית: מעולם ויזואלי סגור - בגבולות הכפר, העיר, או בקבוצה קטנה ואחדותית של מדינות (וגם זה רק מבחינתם של סוחרים, דיפלומטים וחוקרי יבשות) - לעולם עשיר באינסוף מראות, נופים, פרצופים, צבעים, תרבויות, מגדרים, מינים, אמנויות; מעולם שבו כולם נראים אותו דבר לעולם שגם ביחידות הקטנות שלו, כגון העיר האחת או המדינה האחת, מופיע כיום ריבוי מדהים של גוונים ושל מראות שונים. ריבוי המראות הוא לא רק תמריץ למתן לגיטימציה לריבוי תרבותי, גזעי, מגדרי ודתי, ולא רק העשרה לתרבות הלוקאלית, אלא גם כלי יעיל הרבה יותר - ותואם הרבה יותר – לפיענוח העולם: המראה, הדימוי, האימאז' הופך ליחידה הסימונית המרכזית, שדרכה תוכלי להבהיר לעצמך את העולם, עוד יותר מהמלה הכתובה כפי שהיה עד כה. השתנות המערכות הדרמטית הזו פירושה פתיחה של ערוצים חדשים לתיאור העולם, או מוטב לומר - פירושה עולם אחר, שכן העולם אינו אלא האופן שבו הוא מתואר ומוסבר; ושוב עולה המיומנות של נשים לייצר עולמות אלטרנטיביים והסברים אלטרנטיביים לאלו ההגמוניים, שבמסגרתם אין להן קיום. היכולת הזו, להסביר את הסדר בעולם ואת מערכות ההתנהלות שלו באופן אחר מההסבר ההגמוני כך, שהאישה תוכל לקרוא את עצמה כחלק מן הסדר הזה, יכולת זו הופכת להיות לא רק הכלי הזמין ביותר, המוכח ביותר לארגונו של עולם אחר, אלא היא מאפשרת לנשים לתפוש תפקיד מרכזי בארגון החדש הזה של מתן הסברים לעולם ותיאור העולם.
לנו, הנשים, אין שום סיבה בעולם לפתח איזו שהיא נוסטלגיה לאיזו שהיא תבנית חברתית אחרת מן העבר בטענה ש"פעם, בטרם הגלובליזציה, היה מצבנו טוב הרבה יותר". עמדה נוסטלגית לא רק שלא תקדם את האינטרס הנשי, או את האינטרס של כל מיעוט פוליטי אחר בעולם, אלא להיפך, עמדה כזו היא כניעה למנגנוני קיבוע חברתיים, שאין להם מה להציע לנו. מבחינתנו, כל שינוי יכול להיות רק לטובה - בעיקר שינוי שכרוך בבלבול, באי ודאות, בשבירת מסגרות ותיקות, בחיפוש אחר אופני התנהגות וארגון עולם אלטרנטיביים, בחוסר יציבות ובערעור. ברגע כזה, רגע שבו מערכות שלמות מתנודדות מצד לצד, כשעצם החיפוש הוא שם המשחק - שם, בתוך ההיטלטלות והמבוכה, שם הוא מקומה של האישה: תמיד מתוך חיפוש אחר פתרון טוב יותר ("אם סיזיפוס היה אישה", אמרה אישה חכמה אחת בכנס אחד, "אחרי עשר פעמים של האבן המתגלגלת חזרה במורד ההר היא היתה אומרת - מוכרחה להיות דרך אחרת, וגם היתה מוצאת אותה"); והוא הרגע שבו היא יכולה למצוא את מקומה - יש לה המיומנויות הדרושות לכך: היא רכשה אותן מהשושלת בת מאות השנים של אימותיה.
הערות:
1. הצעה מעניינת לתפישה שונה לחלוטין של הגלובליזציה ובעיקר של המעמד המהפכני שלה ולכן של האופן בוי יש להתנהג למולה ואף לנגדה יש ברב המכר האמריקאי Empire, שכתב Michael Hardt ו- Antonio Nergi: 2000. .Harvard University Press בספר הזה מצביעים הכותבים גם על האופן בו יש דמיון בין התהליכים שעבר המגדר הנשי הן של ייצור זהויות ושונויות שהם ממליצים לייצר כמותם - והן של מאבק של הימנעות, של נטישה, של פינוי מרחב השליטה שהם מציעים כמעין-פתרון; השחרור שהם מציעים, בסופו של דבר, הוא פמיניסטי באופיו.
2. Heller, Agnes, 1995, Where are We at Home? Thesis Eleven 41, 1-18.
3. ובמיוחד אפשר ללמוד על כך אצל Nicholas Mirzoeff, שפרסם גם מקראה וגם ספר מבוא לתרבות ויזואלית, וכן בספרה של Rogoff, Irit, Terra Inferma, Routledge, 2000.
לקריאת המשך הדיון בנושא גלובליזציה:
מה לי ולגלובליזציה : מבוא
מה לי ולגלובליזציה : פריצת גבולות
מה לי ולגלובליזציה : חירום כלכלי
מה לי ולגלובליזציה : בריאות
ליז לא גרה כאן יותר : על גלובליזציה והגירת עבודה בישראל
