|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
רוב רובם של מפרשי המקרא סבורים, סברה שאין מהרהרים אחריה ושאין צריך לנמקה, שפרק ו של ספר ישעיה הוא דין וחשבון של המאורע, שבו הוקדש ישעיהו לנביא. כנגדם נוטה אני לדעת המיעוט הקטן, שהפרק אינו סיפור ההקדשה. מילגרום פירט דעה זו, ונימוקו עמו: הרבה סימנים בתוך חמשת הפרקים הראשונים של ישעיה (למעט פרק א, א-ט) מקדימים פרקים אילו בתוכנם ובצורתם למותו של עוזיהו, ומאחר שמאורע פרק ו מתוארך לשנת מותו, הרי נבואות א, י-ה, ל קודמות לחוויה הנבואית של ו; משמע שישעיהו כבר היה נביא כשחזה את חזון הכיסא, וחזון זה אינו חזון הקדשתו לנביא.
דמיון שתי הפרשיות אינו מניח לנו לדון בשניה, כאילו הראשונה אינה קיימת. כן אין אנו יכולים לומר, שבעל השניה יצק לצורת הראשונה תוכן נטול שייכות; אין זו דרכו של מקרא, ועוד שהפרשיות דומות זו לזו לא בצורתן בלבד אל אף בתוכנן. אשר לתוכן הפרשה הראשונה, הריהו ישיבת בית דין שלמעלה. הדין, דינו של אחאב, נגמר, והשאלה, המלים הראשונות הנשמעות, שאלת הוצאתו לפועל: מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד? אשר לתוכן הפרשה השניה, דמיון הגינונים, דמיון השאלה (מי ילך?) ודמיון העונש (פן.. רפא לו…; מאין אדם…) מראים, שאף ישיבה זו ישיבת בית דין, שהדין נגמר, והשאלה שאלת הוצאתו לפועל. יתיר על כן, בשתי הפרשיות מתנדב מוציא את הדין לפועל, ולשתיהן דרך הוצאה אחת - פיתוי וטמטום לב, כלומר טשטוש הבנה ונטילת כוח שיפוט. אמור מעתה, פקודת השמנת הלב שבספר ישעיה אינה פקודת האשמה אלא פקודת ענישה. שלא כבפרעה מלך מצרים, השמנת הלב של חזון הכסא אינה קודמת לאשמה ואינה גורמת אותה, אלא באה אחריה ונגרמת על ידה. האשמה חטאות יהודה (וישראל), שנערמו בעשרות ובמאות של שנים קודם מות עוזיהו; חזון הכסא המתוארך בהדיא מציין את המפנה: שעת הפרעון והפורענות הגיעה. דומה ישעיהו לעמוס האומר לישראל, שה' זימן להם זימון אחר זימון לשוב, חמישה זימונים פרדיגמטיים, ולא שבו (עמוס ד, ו-יא); עכשו עברה כל הזדמנות (פסוקים יב-יג), וה' לא יוסיף עוד עבור להם (ז, ח; ח, ב). המיוחד לישעיהו, שהוא בא לא בלבד להודיע את הפורענות אלא, ובעיקר, לבצע אותה. כאן, בחזון הכסא (פסוקים ט-י), יותר משהוא קריינא דאיגרתא הריהו פרוונקא. בזה נסתלקו שתי אבני נגף, שכשלו בהן רבים. ישעיהו אינו נשלח להשמין לב העם על מנת שיאשמו, ואין הוא הנביא היחיד האומר שעברה שהות של תשובה. לאמיתו של דבר אין הוא ועמוס היחידים; בידוע שהרבה נביאים עמדו להם לישראל שנתנבאו בפרקים שונים של שליחותם, ששערי תשובה ננעלים. […] השוואת ישעיה ו עם מלכים א כב, יט-כב(-כג) עושה הרבה להבנת פרקנו, והיא תלווה אותנו במשך החיבור הזה. כאן נצטמצם ברשימת הדמיונות וההבדלים. סיכום הדמיונות: המעמד - ישיבת בית דין שלמעלה; התוצאה-גזירה גזורה; הבעיה - ביצוע הגזירה; פתרון הבעיה - הופעת מתנדב; דרך הביצוע - סימוי עיניים ובלבול דעת (הענין ברור במיכיהו מצד המעשה ובישעיהו מצד הלשון). כנגדם בולט הבדל אחד: במעמד מיכיהו ארבע נפשות - ה', שהוא שופט כל הארץ, עם הפמליה שלו; הרוח, העושה מקצת השליחות; מיכיהו, העושה מקצתה האחרת; והנידון, שהוא אחאב. במעמד ישעיהו שלוש נפשות - ה' והפמליה שלו; ישעיהו, העושה כל השליחות; והנידון, שהוא העם הזה, האדם. בחזון ישעיהו נתמעט המרכיב המיתולוגי, ונתחזק המרכיב האנושי. אין כאן חילוף מושגים או שינוי רשויות גרידא. ישעיהו, המשמיע את דבר ה', הוא שרץ בשליחותו והוא שעומד בסודו ופעיל בו; רחבה שדה פעולתו, רב תפקידו, וגדול כוחו. כיצד יבצע ישעיהו את שליחותו? בדבר זה יש דמיון והבדל בינו לבין מיכיהו. הדמיון דמיון של תוכן - השמנה וטמטום - וההבדל הבדל של צורה – במיכיהו פקודה ומעשה, ושניהם בהירים (רוח השקר מדבר מפי נביאי אחאב); בישעיהו פקודה בלבד, והיא עטופה מליצה (השמן לב העם). את מליצת ישעיהו איננו מבינים אם לא נראה את המציאות שמאחוריה בבהירות של תיאור המעשה שבמיכיהו. ישעיהו נביא, ולפי שעיקר כלי נביא נבואותיו, נשאלת השאלה, איזו נבואות מנבואות ישעיהו עשויות להשמין, להכביד ולהשע. בובר, השואל שאלה זו, משיב בצדק: נבואות ישע, המבטיחות קיום העם, המרגיעות נשמתם החרדה ומאשרות אשליותיהם. תשובה זו, שבובר מנמק לפי דרכו, מסתייעת ממעשה מיכיהו, שהשוואתו מועילה אף בפרט זה. פיתוי אחאב פיתוי על ידי נביאים, ותוכנו תוכן של ישועה: עלה והצלח (מלכים א כב, ו, יא, יב (טו)). מובן שאסמכתא זו אין בה משום מיעוט ההבדל העקרוני בין נבואת אמת של ישעיהו לנבואת שקר של הרוח. אולם אין כאן ענין לאמת ושקר, אלא לעובדה שהבטחות של אושר והצלחה עשויות לאטום דעת אדם מלשפר מעשיו. תפקידו המורחב של ישעיהו, בניגוד לתפקיד מיכיהו המצומצם, כאיש סודו של ה' מתגלה בפסוקים יא-יג. שאלת עד מתי? שלו אין לה ולא כלום עם השאלה בת אותו הניסוח המצויה בתהלים למשל (ו, ד) ושעולה מתוך מצבים שונים לגמרי. הכתוב התואם את כתובנו הוא זכריה א, יב: ויען מלאך ה' ויאמר: ה' צבאות, עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה? מקומו של אותו החזון בית דין שלמעלה, בפירוט פתח בית דין, ושואל השאלה הוא אחד היועצים, העומדים (ג, [א, ג, ה] ז; השווה מלכים א כב, יט; ישעיה ו, ב). את תפקיד מלאך ה' של ספר זכריה, תפקיד מליץ יושר, מקבל על עצמו ישעיהו, שעם התנדבותו לשליחות כתגובתו לשאלת מי ילך לנו? ניתנו לו מהלכים בין העומדים האלה. כוונת שאלת עד מתי? ברורה בשני הכתובים: פתיחת פה לה' שיתן קצבה לרוע הגזירה. תחילת תשובת ה' אינה מעודדת; קודם שאלת ישעיהו עמד ה' על עובדת העונש (פסוקים ט-י) ואחריה על תוצאתו (פסוקים יא-יב). אבל כשנראה, שעומק הדין מתמצה, ושאף העשיריה המשתיירת מזומנת לשמד, אותה שעה תיעשה תשועה לשארית ישראל: היא תישמר מכליה ותהיה הכנה, שממנה אולי שוב תצמח גפן ישראל. א. לפירוש זה אין ערר לא מבחינת הטקסט, לא מבחינת הלשון ולא מבחינה ספרותית. אשר לטקסט, עין למעלן, עמוד 179. אשר ללשון, אפילו נוותר על כל ביאור של אשר בשלכת מצבת בם, ברי שלאור הרישא (ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער) אין לסיפא (כאלה וכאלון… [מצבת]… זרע קדש [מצבתה]) פירוש אלא פירוש בדומה לאותו שהצעתי, ושאחרים הציעו לפני. אשר לבחינה הספרותית, אין ביחידה השלמה - בפרק ו - דבר הסותר את הפירוש הזה. הערר האמתי נובע מדעות על כלל נבואותיו של ישעיהו ועל התהוות ספרי הנביאים. ידועה הדעה, ועד היום מחזיקים בה רבים, שישעיהו לא נתנבא נבואות של תשועה; כל המחמיר בה אינו יכול לשייך לישעיהו סיום התשועה של פרק ו. כן ידועה הדעה, שקוראים ועורכים של ספרי הנביאים המציאו סיום מעודד ומנחם לנבואות של פורעות; סוף פרק ו הוא סיום מעודד שכזה. אפתח בדעה השנייה, שתשובתה קצרה. אין היא חלה על ענייננו. ההנחה הסבירה שלנבואות קשות, רבות או מעטות, נתנו דורות מאוחרים סיום מעודד, אינה סימטרית במובן שסיום מעודד של נבואות קשות היא תוספת של דורות מאוחרים; מכלל ההנחה היסודית אין אתה שומע היפוכה. מה שנוגע לדעה הראשונה, הרי זו אינה נשנית בעקביות. מייצגה הנאמן בדורנו ג. פורר. והנה פורר מקיים לישעיהו את הפסוקים ח, יח; יד, לב; כח, טז; לא, ט. משותף לארבעה אלה קשר ה' לציון. אין הוא נע כביחזקאל י, ד, יח-יט; יא, כג, מוכן לעזוב את ירושלים ולזמן אותה לחורבן עולם. בישעיהו אין ניידות ממשית של ה'; כביכול הוא מזוהה בציון ומוגדר בה. ומאחר שלא תעלה על דעתנו, שהוא ימשיך לשכון בציון אבל יחליף את ישראל באומה אחרת, שאותה ינחיל את הארץ (עיין יד, לב), בעל כרחנו אנו אומרים, שבכתובים הללו יש קורטוב של נחמה לישראל; אמנם נחמה מוגבלת עד לאחת, עד שמהססים לקרותה נחמה, אבל די בה לשמש יתד לתלות בה הנבואה, שהעשיריה האחרונה, שאף היא כבר נחרכה באש או ניזוקה במרעה, תינצל. ב. שאלת 'עד מתי?' של ישעיהו גרמה להקלה מסוימת מן העונש. וכאן אפשר שהקורא שואל, אם היתה תקווה לשארית ישראל אילולא נכנס הנביא לתוך דברי ה'. אולם שאלה זו שאלה תפלה. אין לפרשן אלא הטקסט שלו, ואין הוא מפרש אילוים ואילולאים, אלא את הכתוב בלבד (להביא שתיקותיו שבכוונה), כשם שהיסטוריון אינו עוסק במה שהיה מתרחש אילו זו ואילולא זה, אלא במה שהתרחש באמת. האם שאלת ישעיהו ומיקומה תחבולה ספרותית? אין טעם לצמצם את הבעיה לשלוש התיבות של שאלתו, אלא מן הראוי להרחיבה: האם פרק ו תחבולה ספרותית? הבעיה הזאת קרובה לבעיה, שבה עסקנו למעלן, ודומה שאין צורך לחזור ולטפל בראשונה בניסוח האחרונה. כן אין טעם לעסוק בבעיה, מצומצמת לפסוק יא או מורחבת לכל הפרק, תוך בידוד הפרק. חלק גדול שלו דושיח של נביא עם אלוהים; שאלת ישעיהו עצמה חוליה חשובה בדושיח. לפיכך זה יהא ניסוח הבעיה המתאים: האם רשימות דושיחי הנביאים ואלוהים שבמקרא תחבולה ספרותית? מובן שאי אפשר לדון בכך כאן ואי אפשר לעסוק בדושיח הנביאים ואלוהים כלאחר יד. אך אעיר, שלדעתי אין בכל הספרות הנבואית דבר רציני מדושיחים אלו. בזה הגענו לבעיה של המשכת נביאותו של ישעיהו: מאחר שנצטווה ישעיהו להכביד את אזני העם, מה טעם המשיך להתנבאות עשרות בשנים ולהשמיע נבואות, שאין טיבן וכוונתן להשמין את הלב? מאחר שנשלח לנעול שערי תשובה היאך יכול לחזור ולפתחם? בירור הבעיות הקודמות הכין פתרונה של זו: דרכו של ישעיהו אחר חזון הכיסא היא ריכוז מאמציו לעשיריה, לשארית שבכוח; אחת מכוונותיו תהיה הרחבת השארית, הגדלת מספר הניצולים. לכאורה פירוש זה חשוב. השליח נראה כמסלף שליחותו וכמורד בשולחו; היכן נאמנות הנביא, היכן ידידות הידיד? עוד פעם תאלף אותנו פרשת מיכיהו. נגזרה גזירה על אחאב - הריגה ברמות גלעד, נקבע האמצעי לממש את הגזירה - פיתוי של ניצחון במלחמה, ונתיחד מפעיל האמצעי - חבל נביאי שקר. אבל בתוך הגזירה נפתח לאחאב פתח הצלה - נבואת מיכיהו. עם שמיכיהו מגיד לאחאב ולכל העומדים עליו מה שחזה, הריהו מסיר את הלוט, ואחאב יכול לראות את הרקע ואת הגורמים ומי מנבא את ארבע מאות נביאיו - לראות להחליט ולהנצל. אפילו לאחר שנגמר הדין, עדיין אחוזה הברירה ביד הנידון. וכדי שלא ייעלם הדבר מן הקורא ויטעה בהבנת המעשה, מיחד לו הכתוב פסוק מלא: ועתה, הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה; וה' דבר עליך רעה (מלכים א כב, כג). עיקר הפרשה אינו ישיבת בית דין שלמעלה אלא העובדה של נבואה, זאת אומרת שנביא חזה את הישיבה והגיד מה שחזה. גרעין ההגדה הוא, שגורלו של אחאב הנידון עדיין מסור בידו, ועצם ההגדה מוסרת לו את גורלו. מה שסיפור הגדת הנבואה בפרשת מיכיהו, הרי זה תיאור פקודת הנבואה בפרשת ישעיהו. אבל עיון מדקדק קובע, שלעובדת הנבואה, הפשוטה במיכיהו, מקבילה כאן פקודה מורכבת משתים (כנגד איחוד שני התפקידים ביד ישעיהו הנפרדים במלכים א כב ומסורים לרוח ולמיכיהו): פקודה לבצע פעולה נבואית (פסוק י) ופקודה להשמיע דיבור נבואי (פסוק ט). העובדה שישעיהו ישמין לב העם בעיקר על ידי דבריו, אינה נוטלת מתוכן הפקודה את הטיב הפעולתי שלו; השמן, הכבד והשע ציוויי פעולות הן, ובכל מה שהנביא עתיד להגיד ולעשות, לרבות קריאת שמות לבניו, העמדת עדים והליכה ערום ויחף, הוא הולך בשליחות ה' ועושה דברו. צירוף של פעולה ודיבור מצוי אצל הנביאים וזכה לעיון חוקרים. מהות הפעולה והדיבור, תפקידם ויחסם ההדדי הרגילים הם שהפעולה סמלית והדיבור מבאר את הסמל וממציא את הקשר למציאות ההיסטורית. דוגמאות: ירמיה יג, א-ז - פעולה (סמלית), ח-יא - ביאור; יחזקאל לז, טז-יז - פעולה (סמלית), יט-כ(-כח) - ביאור. בישעיה ו הדברים שונים. הפעולה (פסוק י) אינה סמלית אלא מציאותית. לביאור ולקישור אינה צריכה, אבל העם, האובייקט שלה, צריך אזהרה בפני המציאות שתיווצר על ידה: הדיבור (פסוק ט) דיבור של אזהרה. שיעורו של הכתוב מאושש על ידי המבנה המקביל של מלכים א כב, הבונה לו אב, אלא שבישעיה ו פקודות הפעולה והדיבור-האזהרה מורדות לנביא כרוכות. במידה שיצליח בפעולת ההשמנה, מתממש דין המושמנים; אבל עם שהוא מתקין עצמו לבצע פקודת העונש, הוא אומר לעם מה שהוא עומד לעשות. השולח ושלוחו מגלים את הקלפים. בשעה האחרונה של צלילות דעת העם, כששליטתם בתבונתם עדיין שלמה, נאמר להם בבירור: דעו מה שדבר הנבואה יעשה לכם. המסקנה שכל אחד יכול להסיק לעצמו ולגורלו, אינה פחות ברורה (כשם שברורה היתה המסקנה הטמונה בדברי מיכיהו): לא להתפתות! דבר ה' בפסוק ט, כדברו בחזון מיכיהו, אינו דיבור טעון כוח, שאין ממנו מנוס, אלא הוא מושיט לעם אפשרות מעוטה של הצלה; אמנם קשה לעמוד בפני הפיתוי, אבל אפשר. כשאומרים לאדם, שבאים לטוח את עיניו, אולי ישכים וישפוך את הטיח; כשאומרים לו, שיהפנטו אותו, הוא יכול להתנגד. - עכשיו נראה לעין, שבכל מה שישעיהו אומר לעם, הוא נאמן לשליחותו; אפילו אבק חשד אינו דבר בו. נאמנות השולח אינה ביטול דעתו מפני דעת שולחו ואינה מורה על זהות כוונותיהם. נדמה שכאן דעת ה' ודעת נביאו אינן שוות. ה' שולח את ישעיהו להתרות בעם בשעה האחרונה, שלא יתפתו אלא יתקנו מעשיהם ויוושעו; משמע שמי שלא יקבל ההתראה, יאבד. ישעיהו משתדל בשאלתו להבטיח שמירת שארית, אפילו לא יימצאו בעלי תשובה כל עיקר. אין זה פירוש של ודאי, אבל אם לא לכך מתכוון הנביא, מה מובן שאלתו (פסוק יא), ובמה עוברת היא על מה שכלול בדברי הפקודה (פסוקים ט-י)? המשך הפרק מסייע להשקפה, שתחילה היו דעות ה' וישעיהו שונות. תשובת ה' (פסוקים יב-יג) ממין שאלת הנביא היא; זאת הנחה פילולוגית שרירה עד לביטולה המנומק, ועל פיה משתלבים פסוקי הסוף היתומים כביכול בתוך הקשר הפרק כולו. לאור הנחה זו אנו רואים, שבפסוק יג ה' לא רק עונה לשאלת הנביא, אלא גם נענה לבקשתו הגלומה בשאלה. הפעם מובטח קיום לשארית עם עני ודל. הפעם - מה יהיה בדין הבא?
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
