עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל



תקציר
על ההיסטוריה של הסבון בכלל והסבון הארצישראלי בפרט. במאמר מסופר על אופן הייצור והייצוא של הסבון בארץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה-20.



הסבון של שכם
מחבר: נדב לידרור


הסבון היה המוצר התעשייתי העיקרי בארץ שיוצא לארצות קרובות ורחוקות.

השימוש בסבון כחומר ניקוי ידוע זה אלפי שנים. יש שמייחסים את המצאת הסבון כבר לשומרים. יש גם אולי רמזים מקראיים לשימוש בסבון, ירמיהו (ב', 22) אומר: "תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך". לפי פליניוס הזקן (המאה הראשונה לספירה) ידעו הפיניקים כבר במאה ה- 6 לפני הספירה לייצר סבון על-ידי הרתחת אפר צמחים יחד עם חלב-עזים והם היו סוחרים בו. גם הקלטים הקדמונים הכירו את הטכנולוגיה הזאת, וייתכן שהמלה "סבון" מקורה במלה הקלטית סייפו, שיוחדה כנראה למוצר זה.

אף-על-פי-כן נראה שהשימוש בסבון לצורכי ניקוי לא היה נפוץ בעת העתיקה: נהגו אז לטבול במים, או לסוך את הגוף בשמן, או להתבשם. לצורכי כביסה השתמשו בצמחים שמכילים חומרים אלקאליים מקציפים. בארץ-ישראל נעזרו במיני מלחית, עדעד, אהל, וכיוצא באלו צמחי מדבר ומלחה, שאחד או כמה מהם, או אפרם השרוף, קרוי בספרות התלמודית 'אשלג"; בערבית קרויים צמחים אלה "קילי", שם שמזכיר את המונחים הכימיים "קאליום" ו"אלקאלי". גם פקעות של רקפת שימשו בארץ לכביסה, ומכאן שמה הערבי "סבונית ארעי" (סבון הרועים).

בימי-הביניים המוקדמים חודשה באירופה הטכנולוגיה של הפקת סבון על-ידי הרתחת שומן מהחי יחד עם אפר צמחים. מרכזי ייצור התפתחו בערים צרפתיות ואיטלקיות בחוף הים התיכון (וביניהן סאבונה, שיש הקושרים בין שמה לבין המלה "סבון"). גם בגרמניה (ולקראת סוף ימי-הביניים גם בצרפת ובאנגליה) התפתחו מרכזים של ייצור סבון; החיפוש בארצות אלו, בעיקר באנגליה, אחרי חומר-דלק לצורך הרתחת תערובת הסבון היה בין הגורמים שהובילו להתפתחותם של מכרות הפחם, תהליך שבסופו של דבר הביא למהפיכה התעשייתית. במקביל נתברר שאת החומצה השומנית שדרושה לייצור הסבון ניתן להפיק גם מן הצומח, ושריחו של סבון כזה, ובפרט סבון שמבוסס על שמן זית, נעים יותר מריחו של סבון שמבוסס על שומן מן החי; אי-לכך התפתח באגן הים-התיכון ייצור סבון משמן זית, ויש עדות כבר מן המאה ה- 10 (של הגיאוגרף הערבי אל-מוקדסי) על ייצור סבון כזה בארץ, כן יש עדויות מן התקופה הממלוכית ומראשית התקופה העות'מאנית בארץ. אף-על-פי-כן גם בימי הביניים המאוחרים, ואפילו בראשית העת-החדשה, היתה צריכת הסבון קטנה, בייחוד אמורים הדברים על סבון-לרחצה, ופחות על סבון-לכביסה. ישנה עדות מן המאה ה- 17 על סבון-רחצה שנשלח במתנה מאיטליה לגרמניה בצירוף הוראות-שימוש...

המעבר המהפכני מייצור סבון בקנה-מידה ביתי לייצור בקנה-מידה תעשייתי אירע לפני כמאתיים שנה. כתוצאה מכך הוזל מחירו של הסבון והוא הפך ממוצר מותרות למצרך עממי, ועל רקע זה אפשר להבין את אמרתו של הכימאי הגרמני ליביג במאה ה- 19: "כמות הסבון שנצרכת על-ידי עם היא מדד מדויק לעושרו ולתרבותו".




 

הסבון של שכם


בסוף המאה ה- 19, קודם שנעשו תפוזי יפו למוצר הייצוא העיקרי של הארץ, היה הסבון של שכם בפרט והסבון הארצישראלי בכלל, הסחורה העיקרית, כמעט הבלעדית, שיוצאה מן הארץ. תעשיית הסבון הארצישראלית התבססה על שמן זיתים. עצי זית גדלו אמנם בארץ כבר מקדמת-דנא, ומפריים הפיקו שמן לצריכה ביתית ולשוק המקומי, וכבר מתקופת הברונזה ואילך אף לייצוא לחוץ-לארץ (למצרים בפרט); אולם תעשיית הסבון על בסיס שמן הזית התפתחה מאוחר יחסית, סמוך למאה ה- 10 כנראה, ולשיאה היא הגיעה רק בסוף התקופה העות'מאנית. אז זכה "הסבון של שכם" למוניטין רב ברחבי המזרח התיכון כולו, בעיקר בקרב המוסלמים, שחששו מסבון אירופאי, שעלול להכיל שומן חזיר.

מבחינת מחירו, לאו דווקא טיבו, הוא עמד יפה בתחרות כנגד התוצרת המערבית, והוא שווק ברחבי האימפריה העות'מאנית, ואפילו באירופה, וכמובן במצרים השכנה, ויוצא מן הארץ הן בהובלה יבשתית והן בהובלה ימית. כלכלתן של שלוש מתוך ארבע-חמש הערים המובילות בארץ במאה ה- 19 הושפעה ישירות מתעשיית הסבון ומן המסחר בו, בעיקר שכם (כמרכז הייצור הראשי), יפו (כמרכז ייצור ובעיקר כנמל הייצוא הראשי), וגם עזה. תעשיית הסבון התמקדה דווקא במרכז הארץ, אף-עלפי שזיתים גדלו בשפע גם בצפון. במאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 פעלו בארץ עשרות מסבנות גדולות על בסיס, שלא היה מוכר קודם-לכן בארץ: בעלי העסק השקיעו השקעות התחלתיות גבוהות-יחסית במבנה ובמיכון, ואחר-כך רכשו את חומרי הגלם, העסיקו עובדים (ששכרם שולם לעתים בתוצרת) ומכרו את מוצריהם בשיווק סיטונאי, באמצעות סוחרים ויצואנים. רווחיות הענף נחשבה לגבוהה מאוד יחסית.

תהליך הייצור היה פחות או יותר תהליך הייצור המסורתי, שבו נטלו חלק שלושה חומרי-גלם עיקריים: שמן זיתים, אפר צמחים ומים; וכן חומרים מסייעים - סיד, אולי מלח-בישול, גפת (פסולת של זיתים לצורך ההסקה), ולעתים גם תמציות בושם.

שמן הזיתים שבו השתמשו היה מאיכות ירודה, בדרך-כלל מכבישה שניה. השימוש בו, כמו גם השימוש בגפת, הכתיב את מיקומן של המסבנות סמוך לבתי-הבד ולכרמי הזיתים.

התמצית שמתקבלת מהרתחת אפר צמחי-יבשה במים היא החומר האלקאלי שקרוי אשלג. הערבים נהגו לאסוף לצורך זה צמחי "קילי", ואותם היו מייבשים ושורפים, ואת אפרם היו מוכרים למסבנות. מאז סוף ימי הביניים ידעו להוסיף סיד כבוי לאפר הצמחים לצורך זירוז התהליך הכימי של יצירת הסבון, שנמשך בדרך-כלל שבוע-שבועיים; הסיד הובא למסבנות מכבשני-סיד, שהיו נפוצים מאוד באזורים ההרריים של הארץ כמעט עד ימינו אלה. כשנמצאה הדרך להפקה תעשייתית של סודה ממלח-בישול פחת מאוד ייצורו של הסבון האשלגני המסורתי, וגם בארץ עברו יותר ויותר לייצור סבון "קשה" על בסיס סודה קאוסטית.

את הסבון הנוזלי יצקו על הרצפה, שכוסתה קודם לכן באבקת סיד, בעובי שנקבע מראש כעוביה הרצוי של קובית סבון למכירה. אגב ייבושה והתמצקותה של שכבה זו חתכו אותה לקוביות בעזרת חוט, ובפטיש עץ (שבקצהו חותמות נחושת) הטביעו עליהן את הסמל המסחרי של המסבנה או של המוצר. את קוביות הסבון. סידרו לצורך המשך ייבושו בצורת מגדלים, עם רווח בין קוביה אחת לרעותה, ורק לאחר כחודשיים נוספים הן היו ראיות לשיווק.




 

מסבנות מודרניות


בעשור הראשון של המאה הזאת נעשו כמה נסיונות של חלוצי-תעשיה יחסית ולשלב בהם גם ייצור סבון. מן הראוי להזכיר בהקשר זה את המפעלים שהקימו בחדיד (בן-שמן) וליד מוצא ("עמק הארזים") נחום וילבוש (אחיהם הצעיר של משה וגדליה וילבושביץ ושל מניה שוחט) ודוב קלימקר (שבתו רחל שוורץ, אמן של רות דיין וראומה וייצמן, נפטרה לאחרונה בשיבה טובה).

מאז מלחמת-העולם הראשונה החל ענף הסבון המסורתי בארץ לשקוע, כתוצאה מהשינויים במפה הפוליטית של המזרח-התיכון, מפיתוחן של תעשיות סבון מקומיות (לאו דווקא על בסיס שמן זית) גם בארצות השכנות, ובעיקר מהתפתחותה של תעשיית הסבון במגזר היהודי בארץ ומחדירתם לוטוק של הסבונים המודרניים הזולים והטובים יותר. היום כמעט לא נותרו עוד מסבנות מסורתיות פעילות בארץ, מתוך עשרות שפעלו בה לפני פחות ממאה שנה. בתחומי "הקו הירוק" ידועים מבנים ששימשו כמסבנות בתקופת המנדט הבריטי. כמו המסבנה של משפחת דאמיאני ביפו (בבניין "הסראיה הישנה", היום המוזיאון לתולדות יפו), או מפעל השמנים הנטוש של משפחת חסונה בלוד.


ביבליוגרפיה:
כותר: הסבון של שכם
מחבר: לידרור, נדב
תאריך: אוקטובר 1994 , גליון כ' 1 (117)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית