התפקוד החברתי של הנביאים : הנביאים והמקדש

נראה שבמשך תקופת המלוכה הלך והתגבש צד חברתי-מקצועי אחר של הנביאים: הם התמסדו כמעמד קבוע של עובדי המקדש, לצדם של הכוהנים. לכאורה פרכה בדבר: היש דבר יותר 'חפשי', פחות ממוסד ומקצועי, פחות 'מצוות אנשים מלומדה' מאשר הנבואה? ואף על פי כן יש כמה וכמה ראיות, רובן מהימים של ערב החורבן, לקיומה של נבואה מקצועית במקדש.

ראשית, אנו מוצאים "כהן ונביא", "כהנים ונביאים" נזכרים ברצף אחד, בנשימה אחת, ממש כפי שמוצאים לעתים את המלך והשרים יחדיו. קשה להימלט מן המסקנה, שכשם שהמלך והשרים מייצגים את הממשל, המרוכז בחצר המלוכה, כך הכוהנים והנביאים מייצגים את הדת, שבית חיותה הוא המקדש. עיקר ההזכרות של כוהנים ונביאים יחדיו הן בספר ירמיה, אך הן מצויות גם במקורות אחרים העוסקים באותה התקופה⁽⁵⁾. ובאחדים מהכתובים האלה פורש שהכהן והנביא הם בבית ה' ⁽⁶⁾.

ואכן מוצאים אנו את הכהנים והנביאים שותפים יחדיו בקנאתם לבית ה', לכבודו ולעתידו. בסיפור על נאום המקדש של ירמיהו (יר' כ"ו), מסופר בפרוטרוט (פס' 16-7), כיצד הכוהנים והנביאים תפסו את ירמיהו, הביאו אותו לדין על חילול הקודש ודרשו להטיל עליו עונש מוות, ואילו השרים, שעלו מבית המלך, יחד עם שארית העם, היו על צדו של ירמיהו והביאו לזיכויו. ארבע פעמים נזכרים כאן הכוהנים והנביאים כמקנאים לבית ה'. נראה שהם פועלים כאן אלה בצד אלה, כפרסונאל של המקדש.

ועוד ראיה יש במה שידוע על פעולתם של הנביאים, יריבי ירמיהו, לאחר גלות יהויכין, בימי צדקיהו. ירמיהו מצטט את נבואותיהם לשיקום ולשחרור מעול הכשדים. והנה בנבואות האלה תופסים מקום בראש כלי בית ה' שנלקחו לבבל בגלות הראשונה. גורלם יותר חשוב מגורלם של המלך והעם אשר הוגלו מירושלים (השווה יר' כ"ז 22-16; כ"ח 4-1). אם הכתובים הללו מהימנים, מתבקשת המסקנה, שכלי המקדש כה חשובים בדבריהם של הנביאים, משום שהם קרובים ללבם: הנביאים שייכים למקדש.

תפקידם המשוער של הנביאים במקדש היה, קודם כול, לערוך את התפילות של העם, שהיו באים למקדש להתפלל. והרי הנביא נתפס גם בלאו הכי כבעל תפילה מעולה. "כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה" (בר' כ' 7) - אומר אלהים לאבימלך על אודות אברהם. וכן ממש אומר ירמיהו: "ואם נביאים הם, ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות..." (יר' כ"ז 18); אם נתן ה' את דברו בפי הנביא, ממילא גם יאזין לתפילתו. והתפקיד האחר, העיקרי ככלות הכול, הוא המענה בשם ה' לתפילת העם. וכן אנו מוצאים ביואל ב': הנביא מודיע על בואו של הארבה (פס' 11-1), מציע לעם לערוך טקס תשובה (פס' 16-12), ומנסח להם תפילה (פס' 17); ואז מוסר הנביא את מענה ה', מענה של ישועה, משום שקינא לארצו וחמל על עמו (פס' 27-18): הציפייה הכללית הייתה, ככל הנראה, שהנביא ימסור נבואת נחמה וישועה, כשהעם פנה לאלוהיו בשעת צרה.

תפקידיהם אלה של הנביאים בסוף בית-ראשון ותחילת בית-שני עברו, במידה מסוימת, בירושה אל הלויים. הרי בהמשך ימי בית-שני היו הלויים לבעלי השירה המזמורית במקדש, שירה שכללה תפילות עבור היחיד והציבור. אם כך, במידה שטיפחו הלויים את התפילות הללו, שימרו אותן, עיבדו אותן, או ניסחו אותן מחדש, הרי שהמשיכו בכך את תיפקודם של הנביאים. ובאמת, יסוד נבואי מסוים מצוי במזמורי תהילים: תה' פ"א הוא תוכחה ביום חג, בסגנון נבואי ובשם ה': "שמע עמי ואעידה בך..." (פס' 9); בתה' צ"א מעודד המשורר את המאמין לחסות בה', אך לבסוף מדבר ה' עצמו: "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" וכולי (פס' 16-14); תה' ס' 8 - ק"ח 8 מזכיר במפורש את דבר אלהים בקדשו, נבואת ניצחון במלחמה. השירה המזמורית משמרת אפוא אלמנטים מן הנבואה. כיצד הגיעו אליה? ההשערה בדבר תפקיד הנביאים במקדש מסבירה היטב את הקשר.

אכן, נראה שבספר דברי הימים, שנתחבר ככל הנראה במאה הרביעית לפסה"נ, נתפסים הלויים מפעם לפעם כיורשיהם הלגיטימיים של הנביאים. בתיאור הריפורמה של יאשיהו צוינה השתתפות "הכהנים והלויים" (דה"ב ל"ד 30), במקום שהסיפור העתיק בספר מלכים דיבר על "הכהנים והנביאים" (מל"ב כ"ג 2). בדה"א כ"ה 3-1 מדובר על המשוררים שהעמיד דוד: אסף, הימן וידותון; ושוב ושוב נאמר עליהם שהם 'נבאים'. לאור זאת, אפשר שלא מקרה הוא, שנבואה נכבדה מאוד, לישועה מידם של בני-עמון, מואב והר שעיר, ניתנה בפיו של יחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל, בן מתניה הלוי מבני אסף (דה"ב כ' 17-14). אחיו הלויים "מן בני הקהתים ומן בני הקרחים" (פס' 18) מהללים לה' באותה השעה, ואילו יחזיאל מבני אסף ניבא. עבודת קודש שלימה מתנהלת כאן בידי הלויים. בשעה שנתחבר ספר דברי-הימים כבר פסקו נביאים מישראל, אך נמצא מי שראה בלויים המשך לנביאים. ובהמשך הזה חלה התמסדות נוספת: הלויים התייחסו לפי משפחות, ומקצועם עבר בירושה⁽⁷⁾.

על הרקע החברתי-מקצועי הזה ניתן להבין חלק מדבריהם של הנביאים הקלאסיים, והם מצדם תורמים להארת הרקע האמור. בתפילות על הבצורת ביר' י"ד (פס' 9-2; 22-19) פועל ירמיהו כממשיך את המסורת הארוכה של נביאים המתפללים בשעת צרה. אלא שה' מסרב להיעתר לו (ט"ו 1), ולא עוד אלא גם אוסר עליו להתפלל בעד העם (י"ד 12-11; השווה ז' 16). נמצא שירמיהו הופיע לכתחילה כממשיך את המסורת של נבואת-המקדש, אלא שבשלב כלשהו ניתק מן המסורת הזאת ויצא נגדה. בכך מסתברת היטב השנאה שאפפה אותו מצד "אנשי שלמי, שמרי צלעי" (כ' 10) - כנראה היו אלה בעבר חבריו למקצוע.

וכן מסתברים כמה דברי תפילה שבדברי הנביאים כדברים שהם אמרו או ציטטו מתפילות העם סביבם. העם אמר: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט, כסדם היינו, לעמרה דמינו". וישעיהו השיב להם באותה לשון: "שמעו דבר ה' קציני סדם, האזינו תורת אלהינו עם עמרה", (יש' א' 10-9). הושע שומע (את הנביאים?) מעוררים את העם לתשובה, "לכו ונשובה אל ה' וכו', והוא דוחה את החרטה הזאת שאין בה ממש (הושע ו' 3-1, 11-4א). ובישעיהו השלישי באה תפילה ארוכה, לא כולה ברורה (יש' ס"ג 7 - ס"ד 11), אך במרכזה הבקשה להתגלות ה' (ס"ג 19ב - ס"ד 2); ותשובת ה' (ס"ה 25-1) פותחת קודם כול בתיאור, איך ה' אכן התגלה ואפילו חיזר אחרי ישראל הסרבן (ס"ה 2-1). תפילות העם נדחות, אם בגלל כובד החטא, אם בגלל קלות התשובה.

עיקרו של דבר, הנבואה הקלאסית נראית כצומחת מתוך הנבואה הפולחנית ויוצאת אחר-כך נגדה. יש כאן יחס דיאלקטי, מעין היחס שבין הגותו של סוקראטס וזו של קודמיו הסופיסטים.

הערות

5. ראה למשל מל"ב כ"ג 2; יר' ב' 26; ד' 9; ה' 31; ו' 13; ח' 1; י"ג 13; י"ד 18; כ"ג 11, 33, 34; כ"ט1; צפ' ג' 4; זכ' ז' 3; איכה ב' 20.
6. יר' כ"ג 11; זכ' ז' 3; איכה ב' 20.
7. השווה: S. Mowinckel, The Psalms in Israel Worship, Oxsord 1962, pp. 53-73: “The Prophetic Word in the Psalms and the Prophetic Psalms”

עוד בנושא:
הנביאים והמקדש
יחס הנביאים לפולחן