עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נבואה עממית ונבואה קלאסית
אקדמון


תקציר
המאמר עוסק בשני סוגי נבואה עממית: נבואה ב"רוח ה'" בה האל "נכנס" לאדם ומדבר מתוכו , ופעילות מאגית מסוגים שונים. המאמר דן בתופעות ומדגים אותן מסיפורים מקראיים.



סוגים בדבריהם של נביאים : סוגי נבואה עתיקים
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


הנה, לעומת הנוסחה המשמשת בנבואה הקלאסית "נאום הי", אנו מוצאים קטעי נבואות בספרות העוסקת בתקופה העתיקה, ובהם באות נוסחאות אחרות: "נאם בלעם בנו בער" (במ' כ"ד 3, 15) וכן "נאם דוד בן ישי" (שמ"ב כ"ג 1). הנביא מדבר בשמו ולא בשם ה'. ולכך מתאים ההמשך של נאום דוד: "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (כ"ג 2) - מתוכו של דוד מדבר רוח ה'. יש כאן תפיסה אחרת של הנבואה: האלהים נכנס לתוך האדם, מתמזג עמו, ומדבר מתוכו.

תופעה קרובה לזו היא האנתוזיאסמוס (המכונה בטעות בשם אכסטזה). זוהי נבואה בכוחו של רוח ה', הנזכרת פעמיים בספר שמואל (שמ"א י' 5-6, 10-12; י"ט 20-24). בתנ"ך נופלת עליה בדרך כלל לשון "התנבא",(6) והיא חיזיון קולקטיבי. הנביאים שרים, מנגנים, רוקדים, מגיעים לכעין שיכרון ופושטים בגדיהם. לא מסופר שהם אומרים דברי נבואה כלשהי, אבל מותר להניח זאת לפי שיתוף השם "נביא". הזכרת ההתנבאות בקשר עם תחילת המלוכה, במאה האחת-עשרה, מביאה לשער שהיא קשורה למגעו של ישראל עם כנען, ואכן היא דומה באופייה להתנהגותם של נביאי הבעל על הר-הכרמל (מל"א י"ח 26-28). אלה קופצים על המזבח, קוראים בקול גדול ופוצעים את עצמם ("ויתגדדו המשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם"). תופעה דומה מתוארת בגבל הפיניקית במסע ון-אמון המצרי, אך שם כנבואתו של איש יחיד.(7)

הנבואה הקלאסית דחתה ככל הנראה את הנבואה ברוח ה'.(8) לכך מצטרפות שלוש עדויות: בכל ספרי הנבואה, עד יחזקאל, אין הנביאים טוענים שרוח ה' היא מקור השראתם (יוצא מן הכלל מיכה ג' 8, וכאן המילים "את רוח ה'" חשודות כתוספת). בזכריה י"ג 2-6 תוקפים "את הנביאים ואת רוח הטמאה". בנביאים ניתן סימן: חבורות או צלקות על החזה (פס' 6) - רמז ברור להתגודדות. ועל כן "רוח הטמאה" היא סמיכות מפרשת: הרוח שהיא טומאה. אין המחבר מביא בחשבון נבואה ברוח טהורה. ולבסוף: מל"א כ"ב 1-28 מעמיד זה כנגד זה את מיכיהו היודע את העתיד, כי הוא ראה ושמע במועצה העליונה, ואת ארבע מאות הנביאים שהוטעו כולם על ידי "הרוח" שיצאה מלפני ה'. למחבר הזה, הנבואה ברוח ה' היא דרגה נמוכה של נבואה, ולא תמיד אפשר לסמוך עליה.

תופעה אחרת המבצבצת ממקורות עתיקים היא פעולתם המאגית של אישים נבואיים. מקורות כאלה משוקעים בסיפורים על הנדודים במדבר ועל כיבוש הארץ. אמנם החומר העתיק נבלע בתוך התיאורים ההיסטוריים המאוחרים שכיסו עליו, אך ניתן לגלותו בלי טורח רב. די לעיין בכמה מקראות.

לפי יהושע י' 12 ציווה יהושע על גרמי השמיים: "שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון"! והם צייתו לו: "וידום השמש וירח עמד, עד יקום גוי אויביו" (פס' 13). בהתאם לזה יש לפרש את ההקדמה ההיסטורית: "אז ידבר יהושע לה'" – יהושע דיבר בשם ה' (כמו שנאמר על אהרן בשמות ד' 16: "ודבר הוא לך אל העם", היינו שידבר בשם משה אל ישראל). ביהושע נתן ה' אפוא כוח (שטיבו לא נתפרש) לצוות על השמש והירח. מחבר מאוחר יותר לא השלים עם תפיסה מאגית זו של מאמר יהושע ופירש: "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, כי ה' נלחם לישראל" (יהושע י' 14). לפי תפיסה זו, פנייתו של יהושע הייתה אל ה', וה' העמיד את גרמי השמיים.

תפיסה זו של יהושע כאיש 'שכוחו בפיו' עולה גם מקללתו לבונה יריחו: "ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו וגו'" (ו' 26). ושוב ניכר כיצד מקורות מאוחרים ביקשו לשנות מן הדמות המקורית: הסיפור על התגשמות הקללה, במל"א ט"ז 34, העדיף לתפוס אותה במונחים של נבואה - "כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון".

ועוד אנו נתקלים במאגיה, הפעם מאגיה של פעולה, בסיפור כיבוש העי. יהושע נוטה בכידון (חרב, כנראה) אשר בידו אל העיר. ברובד הסיפורי הראשי, במקום שהמעשה מתואר (ח' 18-19), זוהי פעולה טאקטית: אות לאורב, בפקודת ה', שיפשטו על העיר. אולם אחר-כך אנו קוראים: "ויהושע לא השיב ידו, אשר נטה בכידון, עד אשר החרים את כל יושבי העי" (ח' 26). כאן ברור שנטיית היד המחזיקה בכידון היא אקט מאגי, שצריך להבטיח את הצלחת הפעולה. זוהי אפוא התפיסה המקורית של מעשה יהושע, שנשתמרה רק בהערת אגב, במקום צדדי בסיפור. דוגמא זו מצטרפת אל האחרות ללמד, שבסיפורים על יהושע משוקעות יצירות עתיקות, שתיארו אותו כאישיות נבואית בעלת כוחות מאגיים.

המסורות על משה תפסו מקום הרבה יותר מרכזי באגדה הישראלית העתיקה, וממילא עברו עיבודים חוזרים, שזיככו אותן מן היסודות המגושמים שהיו בהן. בכל זאת עוד ניתן למצוא בהן יסודות מאגיים מובהקים. גם הסיפור על מסה ומריבה (שמות י"ז 1-7) וגם סיפור מי-מריבה (במ' כ' 1-13) מניחים שהכאת הסלע בידי משה די בה כדי להוציא מים לרוב. וכמו שידו של יהושע הבטיחה לישראל את הניצחון על העי, כך גברו ישראל על עמלק ברפידים בזכות ידיו של משה הנתמכות מעלה (שמות י"ז 8-13). מסתבר אפוא שהשימוש במאגיה למיניה אפיין את ה'נביאים' שפעלו בישראל בימי שחרותו. מעשיהם פורשו אחר-כך בידי הדורות האחרונים לפי טעמם ולאור מעלת האמונה שאליה הגיעו.

תפיסה דומה לזו מצויה בסיפורי אלישע. גם הוא מתואר כמי שקיבל האצלה אלוהית. בחלק מן הסיפורים הוא עושה ניסים לא בכוח תפילתו, לא בכוח דבר ה' שקיבל, אלא בזכות הכוח האלוהי הגנוז בו. כן בקללת הנערים (מל"ב ב' 23-24), בנס השמן (ד' 1-7), בברכת השונמית (ד' 16), בריפוי הנזיד (ד' 38-41), בקללת גיחזי (ה' 27), ועוד. אותם מסיפורי אלישע שלא עברו עיבוד מאוחר מעידים על טיפוס של נביא שונה למדיי מהנביאים הקלאסיים. בהקשר זה יש משמעות לכינויו החוזר "איש האלהים", האופייני לו יותר מלכל נביא אחר. הוא מתפרש כ"האיש האלוהי", איש שהאצלה של כוחות אלוהיים שוכנת בו.

בכוח האלוהי שבו גם רואה אלישע למרחוק: "לא לבי הלך (=לא הסתלק ממני שכלי), כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך" - הוא אומר לגיחזי (מל"ב ה' 26); ובזה מתקרב אלישע לטיפוס אחר של נביא ישראלי עתיק - הרואה. "הרואה" הוא כינויו של שמואל (שמ"א ט' 11, 18, 19; ט"ז 4 לפי תה"ש וכת"י מקומראן), אך אין ספק שהכינוי נהג זמן רב ולגבי אישים שונים (ראה שם ט' 9: "...כי לנביא היום יקרא לפנים הראה") ' הרואה ניחן בראייה למרחוק, במקום ובזמן. לפיכך פונים אליו גם כדי למצוא אבידות (שאול והאתונות). גם כדי לדעת עתידות - "כל אשר ידבר בוא יבוא" (שמ"א ט' 6). בסיפור משיחת חזאל (מל"ב ח' 7-15), מדבר אלישע פעמיים בנוסחתו של הרואה: "והראני ה' כי מות ימות" (פס' 10), "הראני ה' אתך מלך על ארם" (פס' 13). במקום אחרון זה ניכרת תכונתה המקורית של הראייה: זוהי תמונה ממשית, לא מכאן ולא מעכשיו, שעברה לנגד עיניו של "הרואה" - חזאל יושב על כיסא המלוכה בדמשק.

6. בדרך כלל - משום שאין בתנ"ך מינוח עקיב - חל לשון 'התנבא', בבניין התפעל, על הפעילות ה'שגעונית' ברוח ה', ואילו 'הנבא', בבניין נפעל, על הכרזת דבר ה' מפי הנביא. לשון 'נבא, מנבא', בבניין פיעל, לא נמצא בלשון העברית החיה כלל. לראשונה הופיע בימי הביניים במשמעות של 'לגרום לאדם להינבא, לעשותו נביא'; ראה במלון הלשון העברית של א' בן- יהודה, כרך ז', 3476-3477. יש אפוא להימנע מלהשתמש בבניין פיעל של השורש נב"א.
7. ראה התרגומים העבריים: ש' ייבין, מסע ון-אמון למגלות לבתי ספר 86) תל-אביב תר"ץ; י"מ גרינץ, סיפורים, מאמרים, משלים מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, 23-33.
8. S. Mowinckel, “The ‘Spirit and the Word’ in the Pre-Exilic Reforming Prophets”, JBL 53 (1934), 199-227
9. בכתוב הזה, אגב, יש תודעה היסטורית חלקית בלבד. מחברו יודע שהרואה שייך לעבר, ואילו היום יש נביא, ובכך מודע המחבר לתקופות שונות בתולדות הנבואה. אך אין הוא מודע להבדלים שבין הרואה והנביא. משל כאילו אמרנו: "לכנסת היום קראו לפנים סנהדרין" או "לרב הראשי קראו לפנים כהן גדול", וכן הלאה. סגל, "לתולדות הנביאים" (לעיל, הערה 5), עמ' 103, כותב: "וכן טעות בידי החוקרים הסוברים שרואה ונביא מסמנים שני סוגים נפרדים של אנשי אלהים. כי התוספת (שמ"א ט' 9) אומרת בפירוש שרואה ונביא הם סוג אחד, ואי אפשר שכותב התוספת טעה בדבר שבוודאי היה יפה בימיו". כאילו מחבר מקראי לא יוכל לטעות!

עוד בנושא:
דבר ה' ודבר הנביא
'כה אמר ה'' - נוסחו של השליח
סוגי נבואה עתיקים
המראות בנבואה הקלאסית

ביבליוגרפיה:
כותר: סוגים בדבריהם של נביאים : סוגי נבואה עתיקים
שם  הספר: מבוא לספרות הנבואה
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: 1992
הוצאה לאור: אקדמון
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית