עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה
אקדמון


תקציר
לעיתים קשה להבחין בין דברים שהנביא מוסר בשם עצמו ובין דברים שהוא מוסר בשם עצמו. יש חוקרים הסבורים כי נבואות עתיקות כללו את הגדת העתיד בשם האל ובתקופות מאוחרות יותר נוספו לדברים אלה הנמקות של הנביא. המחבר סבור כי כבר בנבואות עתיקות קימת ההנמקה בצד הגדת העתיד.המאמר דן בתופעות אלה ומנתח מקורות שונים בנושא.



סוגים בדבריהם של נביאים : דבר ה' ודבר הנביא
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


אצל איש המדע בן-ימינו קיימת נטייה, מודעת ובלתי מודעת להניח לאלהים ולדבר על הנביא. וכי מה יכול המדע לומר על אלהים? לכל היותר הוא יכול לדבר על המאמינים באלהים. כנגד זה קיימת הנטייה אצל הסופרים העתיקים לתפוס את כל דבריהם של הנביאים כדברי אלהים. בתוך כך נטשטשה אצלם ההבחנה המקורית בין דבר ה' לדבר הנביא.

הנה ביר' י"ד 1 יש כותרת: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות", ובכך הוגדרו כל הדברים הבאים כדבר ה' אל הנביא.(1) אבל בהמשך בא קודם כול תיאור של פגעי הבצורת מפי הנביא (י"ד 2-6), ואחר-כך - תפילה לה' בשם העם (לשון מדברים), כדי שיתערב לטובתם (פס' 7-9). הכתוב הבא (פס' 10), שבו ה' נזכר בגוף שלישי, נראה כמחשבותיו של הנביא, המצטט מדברי נביא קודם, הושע (ח', 13, ט' 9), ורק אחר-כך בא דבר ה' (פס' 11-12), והוא תשובתו על התפילה מפני הבצורת. וכן המצב גם בהמשך. הדברים הבאים בפס' 13-18 אין להם קשר לבצורת, אך בפס' 19-22 באה עוד תפילה המסתיימת בהזכרה מפורשת של עצירת הגשמים: "היש בהבלי הגוים מגשמים, ואם השמים יתנו רבבים"? (פס' 22). וגם כאן זוהי תפילת העם הנאמרת כנראה מפיו של הנביא. תשובת ה' באה בט"ו 1. מסתבר שרוב "דברי הבצרות" אינם דבר ה', אלא דברי הנביא, המתאר את האסון ואחר כך פונה בשם העם ומתפלל אל ה'.

נמצא שלהבנה טובה יותר בספרי הנביאים, עלינו לנסות ולחדד את השאלה, מי המדבר? או אולי מוטב - מי ובשם מי? האם הנביא מדבר בשם ה' או בשם עצמו או בשם העם?

מן ההבחנה הזאת העלו מסקנות מעניינות לתולדות הנבואה. הנה הכירו בכך, שיש נבואות מורכבות: בחציין הראשון מדבר הנביא ובחציין השני מדבר ה'; דבר ה' מגיד את העתיד, ואילו דברו של הנביא מקדים ומספק הנמקה לאותו היגד. למשל בעמוס ג' 9-11:

9. השמיעו על ארמנות באשדוד

ועל ארמנות בארץ מצרים

ואמרו האספו על הרי שמרון

וראו מהומות רבות בתוכה
10. ולא ידעו עשות נכחה, נאם ה',

ועשוקים בקרבה
האצרים חמס ושד בארמנותיהם

11. לכן כה אמר אדני ה'

צר וסביב (יסבב?) הארץ

והורד ממך עזך

ונבוזו ארמנותיך

נבואה זו, שניתן לכנותה 'נבואת הארמונות', נפתחת בקריאתו של הנביא להיאסף לשמרון ולראות בה את מעשי החמס והעושק. אם המלים "נאם ה'" בפס' 10 מקוריות, הרי הן ילמדו שגם ה' הסיק מסקנה מן העובדות שהנביא נטל על עצמו להצביע עליהן. פס' 11 ממשיך בדברו של ה' עצמו, המבשר עונש לשומרון, מידה כנגד מידה: הם אוצרים חמס ושוד בארמונות, והארמונות יהיו לבז.

מבנה כזה ניתן למצוא אצל הנביאים השונים: ביש' ז' 4-9; מיכה ב' 1-3; יר' כ"ב 13-19; כ"ח 15-16; עוד אצל ישעיהו השני, מאתים שנה אחרי עמוס, מצוי דגם נבואה זה. ראה למשל ביש' נ"א 17-23:

התעוררי, התעוררי,
אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו,
אין מנהל לה מכל בנים ילדה,
שתים הנה קוראותיך,
השד והשבר והרעב והחרב,
בניך עלפו, שכבו
המלאים חמת ה'
לכן שמעי נא זאת עניה,
כה אמר אדוניך ה'
הנה לקחתי מידך
את קבעת כוס חמתי

קומי ירושלים,
את קבעת כוס התרעלה שתית מצית.
ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה.
מי ינוד לך?
מי אנחמך?
בראש כל חוצות כתוא מכמר,
גערת אלהיך.
ושכורת ולא מיין:
ואלהיך יריב עמו:
את כוס התרעלה,
לא תוסיפי לשתותה עוד.

ושמתיה ביד מוגיך

אשר אמרו לנפשך
ותשימי (גרוס 'וישימו'?) כארץ גוך

שחי ונעברה
וכחוץ לעוברים.

אף כאן יחידה אחת, נבואה שניתן לכנותה 'נבואת הכוס', והיא, עד כמה שאפשר לשפוט, אחידה. בניגוד לעמוס זוהי נבואת נחמה. אך המבנה שווה. הנביא מתאר את המצב בהווה, שיכרון בגלל השתייה מכוס חמתו של ה', ואז מחליט ה' להתערב: "לכן שמעי נא זאת... כה אמר אדוניך ה". הדגם הוא: ה' מודיע את העתיד והנביא מקדים ומספק לכך הנמקה.

אם נחפש הסבר כיצד התהווה המבנה הזה, הרי התשובה המתבקשת תהיה שלכתחילה, בימיה הראשונים של הנבואה, עמדה רק הגדת עתידות לא מנומקת; יסוד ההנמקה הוא משני ונוצר בעולם הגותה של הנבואה הישראלית (הקלאסית?), שביקשה לצרף אל הנחש גם את המוסר.(2) ולפי דגם מקובל בספרות המקראית והבתר-מקראית, הוקדם היסוד המשני, החדש, ליסוד הראשוני, העתיק.

זיהוי התופעה הוא מוצלח וההסבר ההיסטורי שניתן לה משכנע, ועם זאת נותרים כאן ספיקות לא מבוטלים. בתוך ספרי הנביאים רק נבואות בודדות מתאימות לסכימה שתיארנו. לרוב אתה מוצא נבואות שההנמקה והגדת העתיד מצורפות בהן יחדיו ובאות שתיהן מפי ה'. אם באמת זוהו כאן יסוד קמאי כלשהו בנבואה ותהליך עיבודו המשני, הרי נביאי הספר המוכרים לנו כבר נמצאים הרחק מאוחר מהם; אחרת היינו מוצאים בספרי הנביאים הרבה יותר עדויות למבנה האמור של הנמקה + הגדת העתיד.

באמת, כבר בתחילתה של הנבואה הקלאסית, בעמוס, נמצא את דבר ה', הפותח ב"כה אמר ה'", והוא כולל את שני האלמנטים יחדיו, את ההנמקה המפרטת את החטא ואת הגדת העתיד הפוסקת את העונש. כל צרור הנבואות בעמוס א' 3 - ב' 16 בנוי לפי הדגם הזה. והוא מופיע גם בנבואה על אדום שנשתקעה הן ביר' מ"ט 14-16 הן בעוב' 1-4.

לקמן נציג אותן זו מול זו, בשני טורים:

עובדיה 1-4

כה אמר אדני ה' לאדום:
שמועה שמענו מאת ה'
וציר בגוים שלח,
קומו ונקומה עליה למלחמה!
הנה קטן נתתיך בגוים
בזוי אתה מאד.
זדון לבך השיאך,
שכני בחגוי סלע,
מרום שבתו,
אומר בלבו:
מי יורידני ארץ?
אם תגביה כנשר,
ואם בין כוכבים שים קנך,
משם אורידך, נאם ה'.

ירמיה מ"ט 14-16


שמועה שמעתי מאת ה'
וציר בגוים שלוח,
התקבצו ובואו עליה וקומו למלחמה!
כי הנה קטן נתתיך בגוים,
בזוי באדם,
תפלצתך השיא אתך, זדון לבך
שוכני בחגוי הסלע,
תופשי מרום גבעה,


כי תגביה כנשר
קנך
משם אורידך, נאם ה'.

הדימיון ברור על פניו. אבל היכן המקור של הנבואה, בעובדיה, בירמיה או בכתוב שלישי שממנו קיבלו שניהם? והנה ניכר הדבר, שאין בנבואה קצרה זו שום דבר מן המאפיין את עובדיה - לא זכר החורבן, לא חשבון הדמים שנתהווה אז בין יהודה לאדום, ולא ציפיית הגאולה והנקמה. והוא הדין באשר לקובץ נבואות הגויים של ספר ירמיה. ביר' מ"ט 14-16 אין הדים מקובץ זה: לא שלטון נבוכדראצר עבד ה' על כל הגויים ולא חזון הכוס שממנה שותים כל העמים (יר' כ"ה). ובכלל אין כאן כל רישום מן הרעיונות האופייניים לירמיהו ולספרו. לפיכך מסתבר שהנבואה הקצרה הזאת היא שריד לנבואה עתיקה, שבה נומק המסע נגד אדום בפקודת ה' בנימוק אחד בלבד, נימוק א-היסטורי - גאוות אדום, ההיבריס שלו, שהיה לצנינים בעיני אלוהים.(3)

צריך אפוא לומר, שגם נבואות עתיקות, בשחר הנבואה הקלאסית, ואולי קצת לפניה, כבר כללו את הגדת העתיד יחד עם הנמקתה, והכול ניתן מפי ה' בנוסחתו של השליח: "כה אמר ה'... נאם ה". על-פי שני המרכיבים שבהן - החטא והעונש, שאין להפריד ביניהם - כינו את הנבואות מן הטיפוס הזה כ"נבואות משפט" ומצאו בהן ביטוי לתפיסה הבסיסית של ה' כשופט - בין איש לאיש ובין עם לעם.(4)

  1. "אשר" משמעו "זהו אשר", וכמוהו רבים; ראה במילונים ללשון המקרא.
  2. את ההבחנה הזאת פיתח זליגמן; ראה את מאמרו על הנבואה, הנזכר בהקדמה, הערה 1. בכיוון זה רמז לפניו ה' גונקל, בערך על הנביאים שכתב לאנציקלופדיה RGG2; תרגום אנגלי: H. Gunkel, “The Israelite Prophecy from the Time of Amos”, Twentieth Century Theology in the Making, edit. By L. Pelikan, New York 1969, 48-75
  3. מוטיב ההיבריס ('גאוה', 'זדון', 'גדל-לכב', 'רום עינים' בלשון המקרא) חוזר במשקעים עתיקים של נבואות הגויים; ראה יש' ט"ז 6 - יר' מ"ח 29: "שמענו גאון מואב, גא מאד וגו'". על עתיקות משקעים אלה ראה: ט' דימן (הרן), "שריד ארכאי בספרות הנבואה", ידיעות החברה לחקירת א"י ועשיקותיה י"ג (תש"ז), 7-15; י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ג' (תש"ח), 38-48.
  4. השווה: C. Westermann, Basic Forms of Prophetic Speech (Engl. Tr), Philadelphia 1967, 129-189. אוריינטאציה נאה בסוגייה זו נתן סוקר, במאמר שהוא אמנם ספקני למדיי: G.M. Tucker’ “Prophetic Speech”, Interpreting the Prophets, edit. By J.L. Mays and P.J. Achtemeier, Philadelphia 1987, 27-40

עוד בנושא:
דבר ה' ודבר הנביא
'כה אמר ה'' - נוסחו של השליח
סוגי נבואה עתיקים
המראות בנבואה הקלאסית

ביבליוגרפיה:
כותר: סוגים בדבריהם של נביאים : דבר ה' ודבר הנביא
שם  הספר: מבוא לספרות הנבואה
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: 1992
הוצאה לאור: אקדמון
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית