הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
המאמר מנתח את הנבואה שבישעיהו פרק י"א פסוקים 1 – 10 , תוך שימוש בכלים ספרותיים ובספרות הפרשנית.
קטע המאמר שלפנינו דן בפסוקו'-ט' שבנבואה.



ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
מחברת: לאה פרנקל


פסוקים ו–ט.
נתבונן תחילה בפרטי הכתוב בפסוקים ו-ט ואחרי זה נשתדל לעמוד על כוונת התיאור בכללו.

פסוק ו.
פסוק ו והבאים אחריו מדברים בסדרי טבע שונים מאלה הנוהגים בימינו.
בעלי-חיים האויבים זה את זה בימינו – יגורו יחדיו. ולא בסתם בעלי-חיים אויבים מדובר, אלא באויבים כאלה שהחזק שבהם היה לעולם חי על חשבון יריבו החלש. המלחמה בין היריבים היתה מלחמת-קיום. באותה תקופה שאליה מתכוונת הנבואה, לא זו בלבד שיגורו יחדיו, אלא אף ירבצו יחדיו, ינוחו זה אצל זה ואין מזיק ואין מפריע. יש אפוא הבדל דק בין "וגר" לבין "ירבץ", כך שהמשפט השני עוד מוסיף על קודמו. ד' ילין מראה לנו את הדבר ביתר בהירות גם על-ידי בעלי-החיים עצמם המופיעים בציור השני:
הנמר דרכו להתהלך כה וכה בלי הרף (אפשר לראות זאת בנמרים הכלואים בכלובים בגני החיות), ופה הוא מתאר יפה איך נמר זה ירבץ במנוחה שאננה עם הגדי הקטן והחלש.
לפי זה דווקא הנמר כנושא לנשוא "ירבץ" ממחיש בהבלטה את שלוות השלום.
ויש לשים לב לתופעה נוספת. הכתוב אינו אומר: וגר כבש עם זאב וגדי עם נמר ירבץ. נושאי המשפטים הם בעלי-החיים הטורפים. היוזמה היא אצל בעלי-החיים החזקים; הם הם שיבואו אל בעלי-החיים החלשים וישתוו עמם.
בכך רומז התיאור אל רעיון אשר בלשון תיאולוגית נוכל לכנותו: חזרתם בתשובה של בעלי-החיים הטורפים. הלוא השלום יכול היה להיות תוצאת "פשרה" ממין אחר. הוא היה יכול להיות תוצאה להשמדתן של חיות-הטרף, כמובטח בתורה: "והשבתי חיה רעה מן-הארץ" (ויקרא כו, ו) וכמובטח שוב ביחזקאל לב, כה. אך לא בכך מדברת נבואתנו. חיות-הטרף לא תכלינה. הן תמשכנה להתקיים, אבל קיומן יהיה שונה ממה שהיה עד כה.
וכאן נחזור לרגע אל "וברוח שפתיו ימית רשע". כשם שהטרף לא יכלה על –ידי כך שחיות-הטרף תכלינה, כך גם הרשע לא יכלה על-ידי כך שהרשעים יכלו, שבני-אדם יכלו. במשפט "וברוח שפתיו ימית רשע" הכוונה שהחוטר ימית את הרשע שבקרב האדם; אבל לא בהריגת אדם כמשמעה מדובר.
השלום גם היה יכול להיות מסקנת הכרתו של הצד האחד שלא כדאי להתחיל בהתקפה, הואיל והצד השני חזק כמוהו, כך שיעלה בידו להשיב מלחמה שערה. ואילו השלום המתואר בפסוקינו אינו מושג על-ידי כך שחיות-הבית מתחזקות ומתנשאות, אלא להיפך – על-ידי כך שחיות-הטרף 'מתפרקות מנשקן' ומנמיכות את עצמן.
להתחלת הציור השלישי "ועגל וכפיר ומריא יחדו" מעיר א' אהרליך ב"מקרא כפשוטו":
השכיל הנביא לתת בהמה מזה ובהמה מזה והחיה הרעה בתווך, והסדר הזה מרבה לספר בשלומן.
ועוד. כאן לא נאמר: ועגל וכפיר עם מריא (על דרך: "עם כבש… עם גדי"), אלא: "ועגל וכפיר ומריא יחדיו". "יחדיו", עוד יותר מאשר "עם", מבטא את הריעות, את האחווה השלמה.

פסוק ז.
הציור הרביעי מציג לפנינו שני דורות: חיות אויבות בעבר הרועות כעת יחדו, ולצידן – ילדיהן. בשם "דב" הכוונה כנראה לחיה הנקבה, הדבה. כך מסתבר הן על-פי שם הבהמה הראשונה בפסוק: "ופרה", הן על-פי הפועל "תרעינה" שבלשון נקבה, וכן שוב על-פי השם "ילדיהן" שבלשון נקבה. רד"ק : "ודב היא הנקבה, וכן 'ותצאנה שתים דבים…' (מלכים ב' ב, כד)…" אבל בעיקר נראה שהכוונה לחיה הנקבה על-פי אווירת הציור הזה בכללו: אמהות וילדיהן. ועל-ידי הוספת "ילדיהן" של החיות המבוגרות אולי מכוונת הרמיזה גם להתמדת השלום. השלום לא יהיה נחלת דור אחד בלבד אלא הדור המבוגר ישכיל להנחילו לדור הצעיר. ולא נאמר: וילדיהן ירבצו יחדו, על דרך "ועגל וכפיר ומריא יחדו", כשתואר הפועל "יחדיו" עומד בסוף המשפט. במשפט שלנו עומד "יחדו" בראש, אולי כדי להטעים שקיומם של הילדים, עצם היותם מתחילה תהיה בסימן "יחדו". האפייני ביותר ל"ילדיהן" הוא: "יחדו".
הציור הבא מפרש את הסיבה לאחווה ולריעות בין בעלי-חיים עויינים זה את זה בעבר. החיה הטורפת תרבץ בשקט לצד החיה החלשה הואיל והראשונה לא תטרוף עוד אלא תתפרנס בדיוק כמו החלשה: "ואריה כבקר יאכל-תבן". האריה לא יתגבר עוד על הבקר, כך שהבקר הוא מושא מאכלו של האריה, אלא האריה ינמיך עצמו עד שישתווה לבקר ביחס למאכלו – "כבקר".

פסוק ח.
הגרעין הרעיוני שנרמז בסוף פסוק ו במלים "ונער קטן נהג בם" מתפתח בפסוק ח לציור המופלא ביותר הכלול בנבואה שלפנינו. תמונת הנער הקטן הנוהג בעגל, בכפיר ובמריא – די בה להביע את השלום השורר לא רק בין בעלי-החיים אלא גם בין האדם לבין בעלי-החיים. והנה תמונת היונק המשתעשע על חור פתן מגלה, כי יחזור על כנו השלום ששרר בגן-עדן עד שלא אכל אדם מעץ-הדעת. אחר שחטא, נתקיימה מארת אלהים לנחש:
"ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בראשית ג, טו). אותה איבת-עולם בין מין האדם למין ההולך על גחון תסור ותתבטל באותם הימים שאליהם מכוונת הנבואה. להבעת רעיון זה לא הסתפק הנביא בתיאור כללי של אדם ונחש במחיצה אחת, אלא לייצוג האדם בחר דווקא בקטני בני-אדם, ביונק וגמול. הלוא אלה הן הבריות שאין עוד חסרות-ישע כמותן במין האדם; וגם לאלה לא יאונה כל רע. גם הם יהיו בטוחים מפני אויבו הקשה ביותר של המין האנושי. במנוחה ובשלוות-עולם יתענגו תינוקות במקומות שהיו המסוכנים ביותר לבני-אדם.
חר פתן – חור הפתן, יש אומרים מערתו, ויש אומרים חור הפה או האף.
מאורת צפעוני – מובן הביטוי מוטל בספק. "מאורת" אולי מלשון אור; יש אומרים אור העיין של הצפעוני שהוא מבריק ונוצץ, וכך מושך את תשומת-לבו של הילד; ויש אומרים אור המערה, הפתח שדרכו נכנס האור למערת הצפעוני. לפירוש זה ניתן אולי להביא סיוע מלשון חז"ל (מסכת אהלות, פרק יג משנה א): 'העושה מאור בתחילה' – הקודח חור כדי שאור היום יחדר פנימה, לבית. – אחרים סבורים ש'מאורה' אינה אלא ביטוי נרדף לחור המערה; וכך בעברית החדשה.
בציור זה נשלם מעגל התיאורים המפרטים את השלום בעולם החי. מבחינה תחבירית בנוי פסוק ח בדרך כיאסטית:
א. נשוא - א'. נשוא
"ושעשע - ידו הדה",
ב. נושא - ב'. נושא
יונק - גמול
ג. מ' מקום - ג'. מ' מקום
ל-חר פתן- ועל מאורת צפעוני
מיבנה המתכוון כאן אולי לסמן את סיום התיאור שהתחלתו בפסוק ו.

פסוק ט.
לא-ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי
– מה הנושא לנשואים "לא-ירעו ולא-ישחיתו"? התשובה על השאלה תלויה בתפיסת כוונתו של התיאור שבפסוקים ו-ח, ועלינו לנסות להבהיר כוונה זו.
העיון בדברי פרשנים וחוקרים יעלה, כי שלוש הן התפיסות העיקריות המיוחסות לכתוב בפסוקים ו-ח.
[א] תפיסת פשוטו של התיאור כמשמעו. לפי דעה זאת מכוונת הנבואה לימי אחרית שישובו להיות כימי ראשית. בעתיד ישתנו סדרי-הטבע בעולם כולו ויהיו כבעת הבריאה שבה נזון עולם-החי מן הצומח בלבד, כנאמר בבראשית א, כט-ל: "ויאמר אלהים: הנה נתתי לכם את-כל-עשב זורע זרע… לכם יהיה לאכלה, ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו נפש חיה: את-כל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו "ואריה כבקר יאכל-תבן". לפיכך מדברים חוקרים על שיבת תור הזהב של ימי גן-עדן.
אם זו כוונת הכתוב – לתאר את "תשובתן" של החיות הטורפות, הרי הנושאים ל"לא-ירעו ולא-ישחיתו" הם בעלי-החיים הטורפים, או לפחות גם בעלי-החיים הטורפים.
ואריאציה לתפיסה רווחת זו (על השלום שישרור בין החיות בינן לבין עצמן ובין החיות לבין בני-אדם), היא דעתו של רד"ק על כוונת התיאור. בהסתייגות מה ניתן לומר, כי גם לדעת רד"ק פשוטו של התיאור כמשמעו, אך מדובר בשלום שיתקיים רק בין החיות ובין בני-אדם. ואין הנבואה מתכוונת למצב אשר יתגשם בעולם כולו. התיאור מוגבל בפירוש אל "בכל-הר קדשי", הכוונה לישראל בלבד. בארץ-ישראל לא יזיקו בעלי-החיים הטורפים. וכל כך למה? "כי-מלאה הארץ דעה את-ה'" – ישראל הולכים בדרך ה' ושומרים מצוותיו, וכתוצאה מכך לא תשלוט בהם חיה רעה. וזה לשונו, אחרי הביאו דעות אחרות:
והנכון, כי טבע החיות לא תתחלף, ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה, אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ-ישראל – זהו שנאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". והטעם – 'כי-מלאה הארץ דעה את-ה', כיון שהם טובים ושמרו דרך ה', לא תשלט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם, כמו שהבטיח ע"י משה רבנו ע"ה והשבתי חיה רעה מן הארץ' (ויקרא כו, ו) ואפילו אם יעברו בארץ – לא יזיקו.
[ב] תפיסת פשוטו של התיאור שלא כמשמעו אלא כהוראתו המושאלת – כאליגוריה. הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב פרק כט מדבר על-כך שיש בספרי הנביאים פסוקים רבים, שאין להבינם כמשמעם אלא יש להבינם כהשאלות וכמשלים. לדעתו מרובות ההשאלות במיוחד בספר ישעיה. במאמר "תחיית המתים" (בין אגרות רמב"ם) תוקף רמב"ם בלעג את אלה הרוצים להבין נבואה זו כמשמעה, ואת דעתו שלו על כוונת הנבואה משמיע בסוף הלכות מלכים פרק יב הלכה א:
אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. זה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר… ויחזרו כולם לדעת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר "ואריה כבקר יאכל תבן". וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים. ובימות המלך המשיח יוודע לכל איזה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.
לפי הסברו של רמב"ם התיאור בפסוקים ו-ח הוא תיאור אליגורי. חיות-הטרף מייצגות את רשעי עכו"ם; חיות-התרבות – את ישראל. בימות המשיח יחזרו רשעי עכו"ם לדת ישראל, "לדת האמת".
אם זוהי כוונת הנבואה, הרי הנושאים ל"לא-ירעו ולא-ישחיתו" הם רשעי עכו"ם, שונאי ישראל.
לפי תפיסה זאת ממחישה הנבואה את השלום בין ישראל לאומות. רד"ק בתחילת פירושו, לפני חוותו את דעתו, מזכיר את דעת ומתנגד לה בטענה שלא ייתכן, שהכוונה בנבואה זו לשלום שישרור בימות המשיח בין ישראל לאומות העולם, שהרי שלום זה ישרור – על-פי פסוקים אחרים שהוא מזכירם – בכל מקום, גם אצל הגוים – ואילו נבואתנו מצטמצמת על "בכל-הר קדשי" בלבד.
היחס בין דעת רמב"ם לדעת רד"ק הוא אפוא זה: לדעת שניהם מתכוונת הנבואה לימות המשיח. אך בעוד שרמב"ם רואה בשני סוגי החיות דמויות אליגוריות לגויים ולישראל, הרי רד"ק תופס את החיות כחיות ומסביר, כי בימות – המשיח יהיה שלום בין החיות לבין בני-אדם בארץ-ישראל, ובארץ –ישראל בלבד.
ואריאציה לדעתו של רמב"ם היא דעתו של שד"ל. אמנם אין הנבואה מתכוונת, לדעתו, לימות-המשיח אלא לתקופת חזקיה. אבל גם הוא תופס את התיאור כאליגוריה. חיות-הטרף מייצגות את האנשים התקיפים, וחיות-הבית את האנשים החלשים אשר התקיפים (היו) רגילים להזיק להם ולבלעם.
[ג] תפיסת פשוטו של התיאור שלא כמשמעו אלא כהוראתו המושאלת – כסמל.
לפי תפיסה זאת אין הציורים מתכוונים לסוגי בני-אדם אלא התיאור כולו מתכוין לסמל אידאה אחת – את השלום בין בני-אדם. על-ידי ציורי בעלי –החיים הטורפים והביתיים המתגוררים יחדו ממחיש הנביא את חזון השלום המוחלט.
ואם זוהי כוונת הנבואה, הרי הנושאים ל"לא-ירעו ולא-ישחיתו" הם בני-האדם.
איזוהי הדעה הנראית?
בוודאי הצדק עם רד"ק ושד"ל ואחרים בטענתם שאין כוונת הנבואה למצב שיתגשם בעולם כולו, שהרי חתימת הנבואה: "לא-ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי". תיאור המקום "הר קדשי" מקביל מדי פעם למקומות "ציון" או "ירושלים", כגון ישעיה כז, יג: "והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם"; סו, כ: "והביאו את-כל-אחיכם מכל-הגוים מנחה לה'… על הר קדשי ירושלים"; יחזקאל כ, מ: "כי בהר-קדשי בהר מרום ישראל… שם יעבדוני כל-בית ישראל כולה בארץ"; יואל ב, א: "תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי"; שם ד, יז: "וידעתם כי אני ה' אלהיכם שכן בציון הר-קדשי"; תהלים ב, ו: "ואני נסכתי מלכי על-ציון הר קדשי"; דניאל ט, טז: "ישב-נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר-קדשך". אבל בין שהכוונה בפסוקנו להר ציון במובן המצומצם, בין שהכוונה להררי ירושלם ולארץ יהודה או גם לארץ-ישראל במובן המקיף, מכל מקום מוגבל המתואר אל "בכל הר קדשי" בלבד.
ההסבר האליגורי דחוק ביותר. פרטי הציורים אינם מתיישבים לפי הסבר זה. את מי או את מה מייצג הנער הקטן, היונק והגמול? מה פשר ההגד: "ואריה כבקר יאכל-תבן"? בגלל שאלות כגון אלה נאלץ שד"ל להודות שחלק מן הציורים באים ל"יפוי המשל" ו"לתפארת המליצה".
גם הדעה התופסת את התיאור כמשמעו אינה מתקבלת על הדעת. על כך ניתן לעמוד לפי מבנה הנבואה.
היחידה פותחת בתיאור יחוסו, תכונותיו ופעלותו של אדם. אדם זה יפעל בקרב בני-אדם, בקרב דלים וענוי ארץ מזה ובקרב רשעי ארץ מזה. המלך השופט הנזכר ישליט צדק מוחלט בין בני-אדם. ומה תהיה תוצאת ממשלת הצדק? "כי-מלאה הארץ דעה את-ה'". "דעה את-ה'" אינה ניתנת לייחס אלא לבני-אדם. חלקה הראשון של הנבואה מדבר אפוא בבני-אדם, וכן חלקה האחרון; שני החלקים מבשרים את התגשמות הצדק והשלום. אינו נראה שלתוך הקשר זה ייכנס דיון בנושא אחר לגמרי שיפריד בין הדבקים: תיאור שינוי סדרי-הטבע, ודוקא בעולם בעלי-החיים. כנגד זה נראה מאד שבהקשר זה ידובר על השלום שישרור בארץ.
נמצאנו למדים שהדעה המתקרבת ביותר לכוונת הכתוב היא זו התופסת את התיאור כסמל, הבא להמחיש את השלום ואת האחווה שישררו בין האנשים השוכנים בארץ ממשלת החוטר. אם כך, הרי הפסוק גם צופן בחובו דבר נחמה לעומת דבר תוכחה קודם של ישעיה. אלה שהנביא קצף עליהם ב"זרע מרעים בנים משחיתים" (א, ד), אלה שוב "לא-ירעו ולא-ישחיתו".
וכאן מן הראוי להשוות את המתואר בפסוקים ו-ט עם המתואר בישעיה סה, כה. אין צורך להצביע על השוויון ועל הדמיון בין שני התיאורים, אבל יש צורך לציין את ההבדלים ביניהם.
התיאור בישעיה סה קצר מאד לעומת התיאור המקביל בפרק יא, ועל-ידי כך אינו מבטא את המנוחה ואת השלווה הגמורה באותה המידה שבה מבטא אותן התיאור בישעיה יא.
בשונה מישעיה יא אינו מובע בפרק סה אותו הרעיון שכינינוהו "חזרתן בתשובה" של חיות-הטרף; כאן מובעת הריעות בלבד. בישעיה סה גם אינו מופיע האדם. אמנם נזכר הנחש, אבל לעניין שונה מזה שלגביו נזכר בפרק יא. כאן מקביל האמור על הנחש לאשר נאמר במשפט הקודם לו על האריה: "ואריה כבקר יאכל-תבן". אמנם נרמז בדרך זו השלום, אבל אין הוא מומחש במידה שבה הוא מומחש בישעיה יא, שם רומז הכתוב לביטולה של איבת –העולם שבה נתקלל האדם אחרי חטאו בגן-עדן.
כנגד אלה מפרשת הנבואה בישעיה סה בשמו של המבטיח את השלום: "לא –ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי אמר ה'". אלא שגם בישעיה יא ניתן לזהות את המדבר על-פי כינוי הקניין "בכל-הר קדשי".
כי-מלאה הארץ דעה את-ה' כמים לים מכסים – מהי כוונת הדימוי כמים לים מכסים"? ראב"ע לדיבור המתחיל "כמים":
תחסר מלת "אשר" וכן הוא כי הדעות תרבינה, כמו: אשר יכסו המים על ים, שלא יפסיקו, רק תרבינה.
לפי זה הציור הוא זה של זרם גואה והולך. מדובר בתהליך מתגבר עוד ועוד.
אבל הפירוש המיוחס על-ידי ראב"ע לדימוי איננו פשוטו של הכתוב. הפסוק אינו אומר, למשל: כמים לים זורמים, או הולכים, כגון הציור בקהלת א, ז: "כל-הנחלים הלכים אל-הים". שם אמנם מדובר בזרימה, בשטף. לא כן בפסוקנו. הדימוי שלנו מטעים: "כמים לים מכסים". בכיסוי מדובר, במילוי: "כי-מלאה הארץ", וזוהי הנקודה המשותפת לדימוי ולמכוון בו. במלה "ים" הכוונה לקרקעית הים. כשם שאין שום מקום בקרקעית הים, ויהיה זה הזעיר ביותר, שאינו מכוסה במים, כך לא יהיה שום מקום בארץ פנוי מדעה את ה'.
וכשם שהמים מכסים את קרקעית הים בכמויות עצומות עד שהים מלא מים,כך תכסה דעה את ה' את הארץ במידה גדושה ושופעת, עד שהארץ מלאה דעה את ה'.
גם הפעם נתרשם בבהירות יתירה מן התיאור, אם נשווהו אל תיאור מקביל לו. בחבקוק ב, יד נאמר: "כי תמלא הארץ לדעת את-כבוד ה' כמים יכסו על-ים".
נתעלם מן ההבדלים במכוון בדימוי "את-כבוד ה' במקום "דעה את-ה'"; "תמלא" בעתיד במקום "מלאה" בעבר – דוגמא קלאסית לעבר נבואי! ונתייחס רק להבדל בדימוי. בחבקוק מתואר בדימוי מצב שיהיה (מבחינהפורמאלית); בישעיה מתואר מצב שקיים – "מכסים". הלא בכל עת מכסים המים לים. התיאור בישעיה ממחיש יותר את ההמשכיות ואת ההתמדה שבאותו השפע. ועוד. בחבקוק מובע הדימוי בארבע מלים אשר הראשונה בהן דומה בתוכנה ובצלצולה לאחרונה. בישעיה מובע הדימוי בשלוש מלים אשר כל אחת בהן מסתיימת ב-יו"ד, מי"ם: - ים, - ים, - ים – אולי להטעמת כוחה של תמונת הים על-ידי חזרה משולשת על הביטוי "ים", בין שהשם נתפס בדרך אקוסטית, בין שהוא נתפס בדרך ויזואלית.

לשאר חלקי המאמר:
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק א'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ב'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ג'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ו'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ח'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ט'

ביבליוגרפיה:
כותר: ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית