עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
המאמר מנתח את הנבואה שבישעיהו פרק י"א פסוקים 1 – 10 , תוך שימוש בכלים ספרותיים ובספרות הפרשנית.
קטע המאמר שלפנינו דן בפסוק ד' שבנבואה.



ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
מחברת: לאה פרנקל


פסוק ד.
על היחס בין הפסוק הקודם לפסוקנו מעמידנו מלבי"ם. הפסוק הקודם תיאר את שיפוטו של החוטר בדרך שלילה; פסוקנו מתארו בדרך חיוב. על כך מורים הנושאים המשותפים. בניגוד לנאמר בפסוק ג: "ולא… ישפוט", "ולא… יוכיח", נאמר בפסוקנו: "ושפט… והוכיח". במה אפוא ישפוט, אם לא בחושיו? "ושפט בצדק… והוכיח במישור". "במישור" – מלשון יש"ר; ביושר, כביטוי מקביל ל"בצדק" מכאן שבפעילותו של החוטר מזדהה האמצעי עם המטרה. בעזרת הצדק ובכוח הצדק – "בצדק" – ישליט את הצדק. והרעיון יתברר עוד בהמשך.
מבחינה תחבירית משמשים הביטויים "בצדק", "במישור", מתארי אופן.
מושאי השיפוט הם על-פי הכתוב "דלים" ו"ענוי-ארץ". מובן שדלים וענוי ארץ לא על עצמם בלבד יצאו ללמד, אלא על הכלל כולו יצאו ללמד, על העם. הלוא דלים וענוי ארץ הם על-פי-רוב המקופחים ביותר בחברה משום שאמצעיהם להשגת הצדק מוגבלים ביותר. וכך שמענו מפי הנביא כבר בתחילת ספרו: "שפטו יתום ריבו אלמנה", משום ש"יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא-יבוא אליהם" (א, יז, כג). דברים אלה יוצאים מפי הנביא המוכיח, המחנך. אבל היוצא מפי המתפלל במזמור עב קרוב אולי עוד יותר לכתוב בפסוקנו. ואלה דבריו: "אלהים, משפטיך למלך תן וצדקתך לבן-מלך. ידין עמך בצדק וענייך במשפט… ישפט עניי-עם יושיע לבני אביון וידכא עושק" (א-ב, ד). המצב אשר בעל המזמור עורג לו: מלך שופט בצדק ובמשפט, מצב זה יתגשם בימי החוטר מגזע ישי ועל ידיו. וכשם שבעל המזמור מייחד את הדיבור על עני ואביון, כך מייחדו הנביא על דלים וענוי ארץ.
ראוי לשים לב, שאולי אין הקבלה שלמה בין "דלים" ו"ענוי-ארץ". בראש הביטוי ענוי ארץ כתובה למ"ד היחס: "לענוי-ארץ". למ"ד זאת קשורה אולי גם לנושא "והוכיח" (כמו: "והוכיח לעמים רבים", ישעיה ב, ד). לדעת רד"ק ואחרים מורה הלמ"ד "לענוי-ארץ" על התכלית – עבור, למען. אם כך נפרש, הרי המשפט השני מטעים עוד יותר מאשר הראשון, כי ראש דאגותיו של המלך – למקופחים בחברה.
והכה-ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע – רד"ק:
ופירוש "בשבט פיו וברוח שפתיו" – כי יקללם וימותו, כמו שכתוב בצדיקים "ותגזר - אמר ויקם לך" (איוב כב, כח), ואמר בשמואל הנביא "כל אשר – ידבר בוא יבוא" (שמואל א' ט, ו), ונאמר באלישע הנביא: "ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב' ב, כד).
כך, מבין את מחציתו השנייה של פסוק ד גם אברבנאל, אלא שהוא מתבטא בצורה מפורשת עוד יותר:
אחרי שיעיד הנביא בכאן על נבואת מלך המשיח, יעיד שייעשו נסים ונפלאות, והוא אמרו "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", רוצה לומר שכאשר תמרוד ארץ מה במצוות מלך המשיח, לא יצטרך לאסוף חיל ללכת להלחם בה, כי הוא בשבט פיו יכה אותה מכה רבה מבלי חרב וחנית. ואם איש אחד יחטא ויצטרך כפי הדין להמיתו באחת ממיתות בית דין, לא יצטרכו אנשים וכלים לעשותו, כי הוא עצמו ברוח שפתיו ימית הרשע ההוא ויענישהו. כי בהיותו גוזר על גוי ועל ממלכה או על איש מיוחד שימות, תרד אש מן השמים וישרפהו או תבקע האדמה ותבלע אותו או ימיתהו האריה והנחש ושאר הדברים משלוחי ההשגחה…
לדעת המפרשים הנזכרים מכוונים הביטויים "בשבט פיו וברוח שפתיו" לדיבור שתוכנו קללה, ואילו "והכה" ו"ימית" – פשוטם כמשמעם, כשלפועל "והכה" נודעת ההוראה: המית, הרג, כגון: "ויך את-המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב), או: "ויך ה' בעם מכה רבה מאד. ויקרא את –שם – המקום ההוא קברות התאוה" (במדבר יא, לג-לד).
לפני שנדון בשאלה, אם אמנם מכוון פירוש זה לפשוטו של הכתוב, נעיין בפירוש אחר. ש' קרויס לדיבור המתחיל: "בשבט פיו": "אמרי פיו כשבט אשר יניפו על הרשע וכן הוא אומר: 'חמת מלך מלאכי מות…' (משלי טז, יד)". ולד"ה "וברוח שפתיו": "על דרך הפלגה יאמר: לא לבד אמר אשר יצא מפיו כי אם גם הרוח בו תמית".
לפי פירוש זה נוקט הפסוק בהשאלה, ביתר דיוק – במיטאפורה. פשוטו של הפסוק אינו כמשמעו אלא כהוראתו המושאלת. ודומה, כי לפשוטו של הכתוב מכוון פירושו של ש' קרויס ולא פירושו של רד"ק. מה הם השיקולים להעדפה זאת?
תחילה נשים לב, כי אין הדלת והסוגר מבטאים אותו הרעיון בדיוק. דבר זה ניכר כבר במושאים הישירים שאינם מקבילים הקבלה נרדפת: "ארץ" - "רשע". החוקרים המניחים והדורשים הקבלה נרדפת בין שני המשפטים, סבורים שחל שיבוש בנוסח המסורה. בנוסח המקורי היה כתוב במקום "ארץ" - עריץ. ואולם סברה זאת אינה יכולה לשמש לנו פירוש. מנין הביטחון שהנביא התכוון להקבלה נרדפת? אולי ביקש לבטא הקבלה משלימה ולא נרדפת!
התרגום הארמי מתרגם את המילה "ארץ" – חיבי ארעא. נראה אפוא שההבדל בין התרגום לבין החדשים הוא לשוני בלבד. הלא גם לפי התרגום פירוש "ארץ" – חטאים, רשעים! ואולם כך הוא לכאורה בלבד. גם כאן ההבדל בין הראשונים לבין החדשים הוא הבדל עמוק ומכריע. החדשים טוענים שנוסח המסורה משובש, שבמקור היה כתוב 'עריץ'; הראשונים לעולם מקבליםאת הכתוב כמהימן, ורק מבארים את הביטוי, "מתרגמים" אותו, אינם מוחקים אותו על מנת לכתוב אחר תחתיו. אבל גם התרגום הארמי אינו יכול להיות לנו פירוש מספיק. הלוא בתרגום, בהיותו תרגום, אין תשובה על השאלה: למה אפוא נאמר "ארץ" כשבעצם העיקר חסר מן הספר –רשעי ארץ? למה לא נקט הנביא בפירוש בביטוי מקביל ל"רשע", כגון 'חטא'? ועוד: כיצד מבטא הביטוי "ארץ" את הכוונה לרשעי ארץ? האמנם נאה הביטוי "ארץ" לעמוד במקום 'רשעי ארץ'? שאלות אלה תובעות תשובות, ודומה שניתן להשיב לפי הכתוב בפסוקנו עצמו.
יש שהפרט אינו מבטא את הכלל בזעיר אנפין אלא הוא עומד בניגוד לכלל. כך למשל בישעיה פרק י, כ, כב. "שאר ישראל" עומד בניגוד ל"ישראל". וכן בפסוקנו. מסתבר ששני חלקי הפסוק מתייחסים זה לזה ביחס נגודי. בחלק הראשון מדובר בזכאים; בחלק השני – בחייבים. החלק הראשון מסתיים בביטוי "ענוי ארץ". החלק השני מזכיר "ארץ". "ענוי ארץ", אף- על- פי שהם חלק מתוך "ארץ", עומדים כאן בניגוד ל"ארץ". הארץ בכללה היא ארץ גאה וחוטאת. כך משמש הביטוי "ארץ" כינוי לחוטאים. את הארץ החוטאת הזאת יכה החוטר בשבט פיו. נמצאנו למדים שהתרגום מכוון לפשוטו של הכתוב אלא שהוא טעון הסבר והשלמה. בדלת של הצלע השנית מדובר בארץ החוטאת בכללה; בסוגר מדובר בפרט מתוך כלל הארץ החוטאת, בסוג הגרוע של ה"ארץ": ברשע.
אבל הוואריאציות בין שני חלקי צלעו השנית של פסוקנו אינן עיקר ענייננו בפירוש הפסוק. עיקר ענייננו בהבנת כוונתה של הצלע השנית. וכאן עלינו להתחשב באפייה של החטיבה שלנו בכללה. החטיבה הזאת איננה מדברת בלשון הרצאה מדעית או דו"ח משפטי, לשון הפונה בראש ובראשונה אל התבונה, אלא לפנינו נבואה המדברת בשפה שירית, שפה הפונה בראש ובראשונה אל הרגש. משום כך זוהי שפה ציורית מאד. כבר קודם שמנו לב לשתי תמונות לשוניות בנבואה זו: העץ המתעורר לחיים חדשים, והרוח הבאה מארבע רוחות. גם הצלע שלנו מדברת בשפה ציורית. "בשבט פיו" הוא לדעת הכל ביטוי מיטאפורי. המלה "פה" משמשת, כבפסוקים רבים אחרים, מיטונימיה לדיבור, כמו, לדוגמה: "נקרא לנער(ה) ונשאלה את-פיה" (בראשית כד, נז), או: "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט). על-ידי המלה "שבט" מדומה הדיבור לשבט. במשמע השלילי משמש הדימוי מדי פעם, כגון בתהילים: "שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה" (נז, ה); "הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם" (נט, ח). מהו הצד המשותף המכוון כאן בין דיבור לבין שבט?
החוטר יכה בדיבורו כשם שכל אדם מכה בשבט. הכוונה אפוא לדיבור מוכיח ועונש. אמצעי העונש שמשתמש בו החוטר איננו חרב וכידון, אף לא שבט כמשמעו, אלא שבט בהוראה מושאלת, שבט פיו – דיבורו. די בדברי פיו לייסר ולענוש. כדי להמחיש את גודל השפעתו של החוטר באמצעי קל ותם ביחס, מדמה הנביא את השפעת דיבורו של החוטר למכה, למהלומה. על כן "והכה ארץ בשבט פיו". כשם שאי-אפשר להבין "בשבט פיו" כמשמעו, כך אין להבין "והכה" ככינוי למכת מוות או לכל מכה גופנית. וכדי להטעים השפעה מכרעת זאת עוד יותר, נוקט הנביא במחציתו השנייה של הפסוק היפרבולה – לשון הפלגה, לשון גוזמה.
חז"ל מכנים דרך הבעה זאת "לשון הבאי". דוגמה לדרך הבעה זאת בתורה: "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א, כח). בספרי לאותו הפסוק מובאים דברי רשב"ג: "דברה תורה בלשון הבאי, [וכן מה] שנאמר(ט, א): 'שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן' וגו'".
ורש"י בפירושו לתורה לפסוק הנזכר: "דברו הכתובים לשון הבאי".
דוגמאות אחרות במקרא: "ושמתי את-זרעך כעפר הארץ אשר אם-יוכל איש למנות את-עפר הארץ" (בראשית יג, טז), או: "והרביתי זרעך ככוכבי השמים" (שם כו, ד).
במסכת תמיד כט ע"א ובמסכת חולין צ ע"ב מדובר על כך שהמקרא מדבר בלשון הבאי. הדוגמה המובאת שם לכך שנביאים דיברו בלשון הבאי: "ותבקע הארץ בקולם" (מלכים א' א, מ).
ההיפרבולה בפסוקנו: "וברוח שפתיו ימית רשע". לא רק ששבט פיו יכה, אלא די ברוח שפתיו, במלים שעדיין לא בטאן. די בהתכווונו של החוטר לדבר, כדי ש"ימית" את הרשע. זוהי, כדברי ש' קרויס, לשון הפלגה. אין להבין את"ימית" כמשמעו. כך מורים גם הנשואים והמושאים העקיפים (נוסףלמושאים הישירים, עי"ל), כי יש הבדל ענייני, ולוא הבדל דק, בין הדלת לבין הסוגר. בסוגר מבליט הנביא עוד יותר את אשר אמר בדלת, הן על-ידי הקטנת האמצעי הן על-ידי הגדלת התוצאה. אפילו לא דיבור ינקוט החוטר. די ברוח שפתיו, ובה לא רק יכה אלא אף ימית. הדלת מתארת את השפעת החוטר על הארץ בכללה; הסוגר מתאר את הופעתו על הרשע בפרט.
נימוק אחד להסתייגות מפירושיהם של מפרשים הנ"ל נובע אפוא מתוך התחשבות בטיבו של הכתוב בחטיבה בכללה ובצלע הנדונה בפרט.
נימוקים נוספים נובעים מתוך התחשבות בעניינו של הכתוב בחטיבה. מתחילה מדובר באדם שכוחו ברוחו, לא בזרועו. אפילו בחושיו לא ייעזר לממשלתו.
בהמשך ידובר בתוצאת ממשלה זאת – שלום ורעות. היה זה אפוא צליל דיסהרמוני ואף צורם, אילו נאמר, כי לשם השגת מטרותיו יאחז החוטר גם באמצעי הריגה. נימוק נוסף יתברר בהמשך עיוננו.
אבל לא רק לשם עשיית משפט יזדקק החוטר לצדק.

לשאר חלקי המאמר:
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק א'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ב'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ג'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ו'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ח'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ט'

ביבליוגרפיה:
כותר: ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית