הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיה
ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
המאמר מנתח את הנבואה שבישעיהו פרק י"א פסוקים 1 – 10 , תוך שימוש בכלים ספרותיים ובספרות הפרשנית.
קטע המאמר שלפנינו דן בפסוק ג שבנבואה.



ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
מחברת: לאה פרנקל


פסוק ג.
בראש הפסוק עומד משפט קשה: "והריחו ביראת ה'". מה מובן הפועל "והריחו"?
את הפירושים השונים המוצעים ניתן לחלק לשתי קבוצות ראשיות. יש אומרים שהפועל נגזר מן השם "ריח", ויש אומרים שהוא נגזר מן השם "רוח".
א. בין המפרשים "והריחו" מלשון ריח שוב ניתן להבחין בין שתי דרכי הסבר:
1. ראב"ע: פעמיים תטעה הרגשת האוזן שתשמע – ואין קול, גם העין תטעה עד
שייראה לה הנח שהוא נע. רק הרגשת הריח לא תטעה. "והריחו", כאילו יריח הדבר ביראת ה' שיש לו ולא ישפט כאשר ייראה לעיניו ולא כאשר ישמע, כי ייתכן להיות עדות העדים שקר.
לפי פירוש זה כביכול 'יריח' החוטר – יבחין באשר יבחין בעזרת יראת ה' שבו. הבי"ת בראש המלה "יראת ה'" נתפסת כאות שימושית, בי"ת instrumentalis
2. רד"ק: לפי שהריח היא הרגשה קלה, אומר לדבר קל שבהרגשה ריח, וכן "ומרחוק יריח מלחמה" (איוב לט, כה), "כאשר ינתק פתיל – הנעורת בהריחו אש" (שופטים טז, ט). וכן אמר "והריחו ביראת ה'", כלומר במעט הבנה ירגיש בני אדם הטובים והרעים.
גם רד"ק, כמפרשים הקודמים, מעריך את הריח כחוש רגיש, עדין ביותר.
"והריחו" מתכוין לומר, כי רק מאמץ מינימאלי יידרש מן החוטר כדי להוציא משפטו לאור. ההבדל בין רד"ק לבין ראב"ע וההולכים בעקבותיו הוא ש"יראת ה'" לפי הקודמים מצויה בו, בחוטר; לפי רד"ק מצויה "יראת ה'" בזולת.
בנקודה אחרונה זו מסכים עם רד"ק – שד"ל. אבל הוא מייחס מובן שונה ל"והריחו": הריח בדבר נאמר על התענגות בדבר, כמו "ולא אריח בעצרותיכם" (עמוס ה, כא): אף כאן: לא יתענג אלא ביראת ה'. אחר שאמר, שתנוח עליו רוח יראת ה', הוסיף שיתענג כשימצא יראת ה' גם באחרים, ולא יהיה אדם מוצא חן בעיניו כי אם על-ידי שיהיה ירא אלהים.
נראה ששד"ל ורד"ק מייחסים את "יראת ה'" לזולת, כדי למנוע מה שנראה להם כחזרה, שהרי כבר נאמר על החוטר: "ונחה עליו… רוח דעת ויראת ה'".
ב. "והריחו" מלשון "רוח".
רש"י: "ימלא רוח יראת ה'".
ובדומה ר"א מבלגנצי: "ולשון רוח הוא, 'ואמלא אתו רוח' (שמות לא, ג).
כדי להבהיר, איזהו הפירוש המכוון ביותר לפשוטו של הכתוב, יש להיעזר במיבנה הנבואה. סוף הפסוק הקודם הזכיר: "רוח דעת ויראת ה'". הפסוק הבא אחריו פותח: "והריחו ביראת ה'". בפסוק ט נאמר: "כי-מלאה הארץ דעה את-ה'". לפנינו מיבנה כיאסטי שתפקידו לפרט ולהדגים. הפסוקים ג-ט אינם אלא הסבר לסוף פסוק ב. הם מתארים את השפעת התכונות "דעת ויראת ה'" על החוטר עצמו בפרט, ועל ארצו – בכלל. אם כך הוא, נראה שהפועל "והריחו" נגזר מלשון "רוח". לא זו בלבד שרוח ה' תהיה נחה על החוטר, אלא היא גם תהיה 'מריחה' אותו ביראת ה', תמלאו ביראת ה'. כך אומר המשפט השני שבראש פסוק ג יותר מאשר הראשון שבסוף פסוק ב. ואמנם דוגמתו של ר"א מבלגנצי משמות לא, ג מסבירה יפה את המשפט שלנו. לפי זה תהיה גם התאמה בין "והריחו ביראת ה'" לבין "כי-מלאה הארץ דעה את-ה'". גם בתחילת הקטע המפרט וגם בסופו מדובר במילוי, בשפע.
בראש הנבואה מוגדר החוטר כחוטר מגזע ישי. על-ידי איזכור שמו של ישי נרמז לחוטר כאל מלך, שהרי ישי – אבי שושלת מלכי בית דוד הוא. אמנם אין ישעיה מכנה את החוטר בפירוש בתואר "מלך". ייתכן שהעדר זה נובע מנסיונו המדיני של ישעיה. בגלל חולשותיהם של אותם האנשים, צאצאי בית דוד, שהתיימרו להיות "מלכים", נרתע הנביא מלייחס לבשר ודם תואר מקודש שה' מעניקו לבחירו. אך מכל מקום נרמז לחוטר כאל מלך. בפסוק ג ובשני הפסוקים הבאים אחריו מתואר החוטר כשופט. והרי מי כמלך מצווה על עשיית המשפט. המלך עצמו מכיר בתפקידו זה. בשבת שלמה על כסא מלכותו היתה בקשתו מאת ה': "ונתת לעבדך לב שמע לשפט את-עמך להבין בין-טוב לרע כי מי יוכל לשפט את-עמך הכבד הזה" (מלכים א' ג, ט). אל המלך היו מביאים את כל הדבר הקשה, כגון שם שם, טז-כח; שם כ, לח-מ. ונראה שבגלל תפקיד השיפוט ביקש העם ראשונה מלך: "…שימה-לנו מלך לשפטנו ככל – הגוים" (שמואל א' ח, ה). עדות מאוחרת יותר שמורה בתהלים. בעל מזמור קכב הנכסף לירושלם, זוכר: "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" (קכב, ה).
בעיוננו בפירושי המפרשים למשפט שבראש פסוק ג כבר היתה לנו הזדמנות לעיין בביאורים להמשך הפסוק, כגון זה של ראב"ע. לדעתו עלולות עיניים ואזניים להיות עדי שקר. חושי האדם הנם מוגבלים, כהים, סובייקטיביים. אין הם נאמנים ומספיקים לחדור לעומקם של דברים. השופט למראה עינו (=לפי מראה עיניו, כמו למשל תהלים מב, ח "לקול צנוריך") והמוכיח למשמע אזניו עשוי ללכת שולל אחר רשמים מקריים ואחר התרשמות סובייקטיבית, שטחית. לשון פסוקנו מעוררת בזכרוננו את תוכחת ה' לשמואל: "ויאמר ה' אל – שמואל אל-תבט אל-מראהו ואל-גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א' טז, ז). בפסוק זה מביעה המלה "עינים" לא את האמצעי המטעה (העיניים כאמצעי לראייה) אלא את המטרה המוטעית (העינים כתוצאת הראייה, כביטוי מקביל ל"מראהו"). הואיל והאמצעי מחטיא, הוחטאה בו המטרה.
לא כן המושל בעתיד. הוא לא ישפוט ולא יוכיח לפי חושיו. "יוכיח" – יחתוך דין, ישפוט, כמו: "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים" (ישעיה ב, ד).

לשאר חלקי המאמר:
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק א'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ב'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ג'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ה'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ו'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ז'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ח'
ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ט'

ביבליוגרפיה:
כותר: ויצא חוטר מגזע ישי : חלק ד'
שם  הספר: פרקים במקרא : דרכים חדשות בפרשנות
מחברת: פרנקל, לאה
תאריך: 2001
הוצאה לאור: ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית