ימה : כפר ערבי באזור השרון

הכפה יַמַה הוא אחד מארבעה כפרים ערביים סמוכים זה לזה המצויים באזור השרון ומהווים יחד מועצה מקומית הנקראת "זֶמֶר". בימה מתגוררים כ- 1,250 תושבים. כל תושבי הכפר הם מוסלמים סוּנים.

בכפר ימה, בדומה לשאר הכפרים הערביים במדינה, התחוללו בדור האחרון שינויים עצומים וכיום יש בו שילוב של מאפיינים של כפר עם כמה מאפיינים של עיר.

מכפר מסורתי לכפר מודרני

הכפה ימה הוקם בראשית המאה ה- 20 על חורבותיו של יישוב עתיק. הבתים הראשונים נבנו על הגבעה, וזאת כדי "לחסוך" בקרקע העמק הטובה לחקלאות, וכדי להתרחק מן השיטפונות שבעמק. בתי הכפר נבנו סביב חצרות משותפות, וסימטאות צרות ולא סלולות חיברו ביניהם. בני הכפר השתייכו לכמה משפחות מורחבות – "חמולות". המבנה החברתי-החמולתי של הכפר השתקף היטב במבנה הכפר, שכן הייתה הפרדה ברורה בין אזורי המגורים של החמולות השונות. בכפר לא היו מים זורמים ולא חשמל, והתושבים אגרו בבורות את מי הגשמים שזרמו מן הגגות והחצרות, והאירו את בתיהם במנורות נפט. הם עיבדו את שדותיהם בשיטות מסורתיות, והתפרנסו מעבודה קשה ומסורה בחקלאות. את כל מזונם הם גידלו בעצמם, והשתמשו בצמחים הגדלים באזור לצורכי מרפא וקוסמטיקה.

במחצית השנייה של המאה ה- 20 התרחשו בימה שינויים גדולים – שינויים שאחד מזקני הכפר מתאר כ"מהפכה אמיתית" ששינתה את פני הכפר עד לבלי הכר. מה השתנה?

תנאי התברואה ושירותי הבריאות בכפר השתפרו מאוד, מספר הילדים בכל משפחה גדל, ואוכלוסיית הכפר התרבתה. גם התשתיות השתפרו אט אט. לדוגמה: בסוף שנות ה- 60 חובר הכפר למערכת המים, ובסוף שנות ה- 70 הוא חובר למערכת החשמל הארצית. עם זאת, חשוב לציין כי רמת התשתיות כיום עדיין איננה משביעה רצון.

שינויים חשובים התרחשו גם בתחום התעסוקה: רבים מתושבי הכפר נטשו את החקלאות והחלו לעסוק במסחר, בתעשייה ובשירותים, ואילו אחרים עובדים בענפים אלה ובו בזמן ממשיכים לעבד את השטחים החקלאיים. חלק מן התושבים הקימו בכפר מפעלי תעשייה קטנים ובתי מלאכה, כגון מפעלים למוצרי טקסטיל, מפעל לכבישת ירקות, בית קירור לפרחים, נגרייה ומוסך. בתחילה הוקמו בתי המלאכה בבתי המגורים או סמוך אליהם, אך משהוקם אזור התעשייה של הכפר ונבנו בו מפעלים חדשים, עברו אליו גם המפעלים הוותיקים.

רבים מתושבי ימה הם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים ואחיות, מהנדסים וכו'. חלק מהם עובדים בכפר עצמו, כמו לדוגמה המורים ועובדי המועצה המקומית, ומרביתם יוממים, העובדים מחוץ ליישוב – בבתי חולים, באתרי בנייה וכדומה.

תושבי הכפר הממשיכים להתפרנס מחקלאות, מעבדים את אדמתם בשיטות מודרניות – נוף של חממות מחליף בהדרגה את נופי השדות המסורתיים, וחלק גדול מן הגידולים החקלאיים מיועד לשיווק ולא לצריכה של בני הכפר. ואולם, אף על פי שרק מחצית מתושבי הכפר עוסקים בחקלאות באופן מלא, עדיין קיימת בכפר אווירה של עיסוק בחקלאות. כך למשל בעונות ה"בוערות", כמו זמן מסיק הזיתים, כל תושבי הכפר מתגייסים לעבודה.

רמת החיים בכפר השתפרה מאוד: הוקמו מבני ציבור חדישים לשירותם של בני הכפר, והתושבים החליפו את הבתים המסורתיים בבתים מודרניים, המצוידים במיטב המיכשור החשמלי. הסוסים והחמורים הוחלפו מזמן במכוניות פרטיות, וכיום למרבית המשפחות יש יותר מרכב אחד. המבנה החמולתי אף הוא הולך ומתפורר, וכך גם שיטת המגורים בחמולות: רק בחלק הישן של הכפר ניכרת עד היום חלוקה ברורה בין החמולות השונות, ואילו באזורים החדשים מתגוררים אלה לצד אלה בני חמולות שונות.

אין ספק כי השינויים המהירים בכפר ימה מושפעים מן הקירבה של היישוב לערים שבסביבתו – באקה אל ע'רביה, טול כרם, חדרה ונתניה – ולכמה מושבים וקיבוצים. קירבה זאת הביאה להכנסת שיטות חקלאיות מודרניות לכפר, והיא מקילה את שיווק המוצרים ומאפשרת יוממות לערים שבסביבה.

ימה – מקום קטן

בימה, כפי שקורה בדרך כלל במקום קטן, כולם מכירים את כולם. תושבי הכפר מזמינים אלה את אלה לאירועים משפחתיים, ולעיתים אף קוטפים זה בחלקתו של זה ירקות ופירות לצריכה ביתית. מי שאינם ילידי הכפר מרגישים לפעמים זרים, כפי שמספרת אחת הנשים שעברו לימה עקב נישואיה לבן הכפר: "אני כבר מתגוררת כאן שנים אחדות ומשפחתו של בעלי קלטה אותי בחום רב. ועל אף זאת אני חשה עדיין זרה בכפר."

בימה, בדומה ליישובים כפריים אחרים, מצויים רק שירותים מועטים. במרכז הכפר, סמוך למסגד, מצויות רק כמה חנויות מכולת וחנות בגדים אחת. לצורך קניות גדולות יותר נוסעים תושבי הכפר אל היישובים העירוניים שבסביבה. האוטובוס, המגיע רק עד העיר נתניה, עובר בכפר 3 פעמים ביום.

בבית הספר היסודי שבכפר לומדים קרוב ל- 1,000 תלמידים, והוא משרת את המועצה המקומית כולה. כמו כן קיים בכפר בית ספר תיכון חקלאי. התלמידים המעוניינים בלימודים עיוניים לומדים ביישובים הסמוכים, וחלק מהם אף מרחיקים לשם כך עד חיפה. המרכז הקהילתי של הכפר מספק חוגי העשרה וספורט לנוער, ופעילות לקשישים. מרכז לטיפול באם ובילד, ומרפאה של קופת חולים, מספקים לתושבים שירותי רפואה בסיסיים, וזאת נוסף על כמה מרפאות פרטיות הקיימות במקום.

מימה אין כמעט הגירה אל העיר. את הכפר עוזבות בעיקר הנשים, שכן בחברה הערבית נהוג שהאישה עוברת להתגורר ביישוב שמשפחת בעלה מתגוררת בו. לעומת זאת רוב הגברים צעירי הכפר מקימים את בתיהם ביישוב עצמו. בעבר נהגו לבנות את בתיהם של הבנים סמוך לבית האב או מעליו. אולם בשנים האחרונות מורגש ביישוב מחסור בקרקעות, ולחלק מהתושבים אין אפשרות לתת לבניהם שטחים לבנייה ליד בתיהם. על כן הקצתה המועצה שטחים לבניית שכונות חדשות לבני הכפר, ובהן מתגוררים בני החמולות השונות יחדיו.

ימה, גשר לשלום?

ימה נמצאת על גבול הרשות הפלשתינית, ותושביה מקיימים קשרי משפחה וקשרים כלכליים עם יישובים המצויים בתחומי הרשות. כמו רבים מתושבי ישראל הערביים, תושבי ימה מקווים לשמש "גשר לשלום" – גורם המקשר ומגשר בין מדינת ישראל למדינות ערב שכנותיה. וכך אמר אחד מתושבי הכפר: "כישראלים וכערבים אנחנו מכירים גם את השפה העברית וגם את השפה הערבית ומשתמשים בשתיהן, ואנחנו מכירים את אורחות החיים של שתי החברות. אמנם אנחנו תושבי מדינת ישראל ובינינו לבין אחינו הפלשתינים מפריד כיום גבול, אך עובדה זאת איננה יכולה לנתק את קשרי הכלכלה והמסחר בינינו – אנחנו קונים בחנויותיהם והם עובדים במפעלים שלנו זה שנים רבות. גם קשרי משפחה קיימים בינינו. לכן רק טבעי הוא שנשמש גשר לשלום בין ישראל למדינות ערב!"